<h1>חדושי הראב"ד על עבודה זרה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן של גוים [אסור] לשאת ולתת עמהם, מקח וממכר שיש בו נטילה ונתינה. ג' ימים, מפני שאנו חוששין שזה הגוי הלוקח בהמה באלו הג' ימים לתקרובת יום אידו הוא לוקח אותה והוא מקדים בלקיחתה ג' ימים כדי לבקרה מן המום כדמפ' הגמ' [ה' ע"ב], ומתוך שהוא זקוק לענין בקור התקרובת של יום אידו ג' ימים קודם יום אידו אמ' דאסור למכור להם כל דבר תוך אלו ג' ימים, ואפי' דבר שאינו צריך ביקור כלל, מ"ט, דאמ'[רינן] מכיון שלוקח בהמה לתקרובת ע"ז שלו לוקח מיד, כמו כן כל מה שצריך להקרבתה, ואם הוא דבר שאינו ראוי להקרבה, נמי אמ'[רינן] שמא ישמשו בו לפניה, ואיכא משום לפני עור לת"מ, שהרי בני נח מוזהרין על ע"ז.
להשאילן, הוא שאלת החפץ, ואסור משום גזי' משמשי ע"ז כדפרש"י. להלותם, הלואת מעות, שמא יקח מהן בהמה או כל תקרובת, וכן לפורען, והני כולהו לרבא דאמ' דללוות ולפרע ולשאול מהם משום [דאזיל ומודה] ננהו ומפ' אצרכתיהו בגמ' [ו' ע"ב], ואיכא למי' נמי להשאילן ולהלוותן ולפורען תנא הני אטו הני אבל לאביי דאמ' כי גזירות הם, אצ"ל [—אנו צריכים לפרש] למאי צריכי כולהו, ונ"ל דאי תנא לשאת ולתת עמהם התם הוא דחיישינן כי לצורך תקרובת הוא עושה דמדידיה קעביד, אבל להשאילן מידע ידע גוי דמנא לתלתא יומא לא מושלי אינשי ולצורך יומא הוא דקשאיל ליה, מאי אמרת השתא נמי קמתקן צרכי תקרובת יום אידו הוא עושה, אכתי מיהא לאו אסו' קעביד השתא עד שעת הקרבה ולא ליחוש ליה, צריכא, ואי תנא הני משום דלא משעבד נפשיה מידי, אבל להלותן דמשוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה אימא לאו להקרבה קעביד אלא לאכילה וגם אינו מודה לע"ז ביום אידו מפני... צריכא, ואי תנא הני משום דגוי קמודי עליהו אבל לפורען דמימילא קאתו ליה וגוי לא הוי מודה עליהו, ואי נמי קמודה עליהו זוזי הוא קבעי לאפרועי ולאו ליום אידו קבעי ולא ליחוש, צריכא, לשאול וללוות ולפרוע גזירות הם, ואשמעי' דאפי' בכי הנך חששות גזרינן לשאול וללות, (לאביי דאמ' גזירות הם אשמעי' דאפי' בכל הני חששות גזרי'), והאי אצרכת דפריש'[נא] לאביי דאמ' גזירו' ננהו, אבל לרבא לא צריכנא לפרושי, דכיון דלשאול וללות ולפרוע צריכי כדמפ' בגמ' איכא למימר תנא הני אטו הני, ומ"ה לא מפ' לה בגמ'..., בגמ', רבא הוא דמפ' לה, לרבא דאמ' כו'[להו] משום דקא מודה הוא, אשמעי' דאפי' בהאי הנאה פורתא מודה כדמפ' בגמ'.
ר' יהודה אומ' נפרעין (ומיצור) [שמיצר], ולמ"ד דליפרע גזירה הוא, ס"ל לר' יהודה דלא גזרי' ליה כדי לצעורי לגוי, למ"ד משום דמודה ס"ל לר' יהודה דלא מודה כלל אלא שמקללו. אמר' לו וכו' אנהו רבנן קמאי ולפרושי טעמא אתו. וחכ"א אע"פ שמצר, ולמ"ד גזי', גזר', ולמ"ד מודה, רבנן בתראי לפרושי טעמ' אתו (והניהו) [והני הוו] רבנן קמאי. ר' ישמעאל אומ' ג' לפניהם, איכא למימ' טעמ' דר' ישמעאל משום דגזר תלתא בתראי אטו קמאי, א"נ ס"ל משום דמודה הוא וג' בתראי נמי אכתי אביק בע"ז דידיה ואזיל ומודה לה כל הרוחה דאתו ליה.
גמ' מאן דתני, איד הוא השבר, ותפשה המשנה לשון שבר תחת השמחה שלהם, א"נ מפני שיבוא שברם על עון ע"ז שלהם. ומאן [דתני] עידיהן דכתי', אומר להם הב"ה יביאו אותן אלהות שהיו בוטחים בהם ויעידו עליהם ויצדיקום בדין, ונראה אם יכולין לזכותם ולהגין ממני. וישמעו ויאמרו אמת, ישמעו אותן האפטרופין הטענות שיש לי עליהן והדין שאני גוזר עליהם ויאמ' האמת אם גזרתי עליהם בדין, והע"ז נקראת עדים שלהם על שם שאדם מביא עדיו עמו לזכותו, ויש מהם שעובדין לחמה ולבנה ומזלות ובוטחין בהם שיכלו להגין עליהן מן הב"ה. כל מצות שישראל [וכו'] כדכתי' יתנו, אותן העדים מצדיקים אותם, והם המצות שעסקו בהם. ועידיהם המה, דע"ז עצמה תעיד עליהם לרעה, כמו שהמצות מעידות על ישראל לטובה.
דרש ר' חנינא, נ"ל זה הדין לימות המשיח הוא, כאשר יצא להלחם עם גוג ועם גוים רבים אשר אתו [יחזקאל ל"ט], ויגמר דינם לכליון וחרץ, ואז יעמדו שריהם העליונים לפני הב"ה ללמד עליהם סניגוריא והב"ה נוטל ס"ת ומניחה בחיקו, כדאמ' לקמן [ג' ע"א] מיד כל אחד מבעט, ונסיב ליה קרא [תהלים ב'] ננתקה מוסרותימו, וההוא מזמור על מלחמת גוג ומגוג קמיירי, שהוא בימות המשיח. וק"ל ימות המשיח אמאי קרי ליה למחר דהא אמרן [ג' ע"א] היום לעשותם ולא למחר, ואיכא למי' משום דה"ל תחיית המתים הוי עולם חדש. הא דקתני דמתקבצין, על השרים שלהם קאמ', שכל איש ואיש יש לו שוטר עליו למעלה ועל כלם שר ממונה עליהם כעין המלך של מטה.
<h2>דף ב:</h2>
הרבה שוקי' תקנינו, ופתחנו חנויות שיהא מזון וכסות מצוי' לישראל. מרחצאות, לעדן עצמן ויעסקו בתורה. כסף וזהב הרבינו, כלומר עסקנו בפרקמטיא הרבה כדי שנרויח בהם ולא נהיה צריכים ליטול ממונם של ישראל, והנה יש לנו עליך שכר התורה שעסקו בה ישראל, אמר להם הב"ה הנה המרחצאות והשוקים הם מעשה ידיכם אך לא לכונה זו עשיתם אלא לצורך עצמכם, אבל הכסף וזהב שאתם אומרים שהרביתם, אדם שהולך לפרקמטיא כלום יודע אם ירויח או יפסיד בו אלא ודאי הריוח מאתי בא ואני נתתי לכם מפני שהייתי יודע שאם תפסידו תחזרו על ישראל, הנה לא די לכם, לא שתקבלו שכר אלא תפסידו ולא די שלא תקבלו שכר אלא שתענשו.
ומנא לן דחשיבא, כלו' מן הכתוב שמלכות פרס חשיבא כלל. דכתי' וארו חיוא, הנה שהוא א' מד' מלכיות המנויין במקרא [דניאל ז'], ואע"פ שיש ארי ונמר שהם חשובים מדוב, הם לא יכנסו לקבל שכר שאין להם שום זכות, נמצא שהיא חשובה להכנס אחריה.
הרבה גשרים, מקום מים היה, וכדי שיעברו ישראל ממקום למקום ללמוד תורה. הרבה כרכים, כלו' אע"פ שהיו רוצים לעמוד עמנו בשלום הינו מכניעים אותם תחת ידינו כדי שילכו ישראל שברשותינו בשלוה ממקום למקום ללמוד תורה. הרבה מלחמות עשינו, מלחמות הם עם האויבים שהינו נלחמים את אויבינו להכניעם שילכו ישראל בשלוה [ממקום למקום ללמוד תורה].
או' להם הב"ה כל מה שעשיתם, להרבות ממונכם, וא"ת עדין יש להם טענה כדי להרבות ממונם עשו שלא יהיו צריכין לישראל, זו אינה טענה שאף מישראל הדר שם והעובר היו נוטלין מכסים וארנוניות, ואם כונתכם היה כדי שלא יהו צריכים לישראל, היה להם שלא ליטול מהם מכס אלא ודאי לצורך עצמכם היתה. מלחמות אני עשיתי, כלו' מי שיוצא למלחמות אינו יודע אם לנצח או לינצח, אלא הנצחון מאתי מפני שהיתי יודע שאם תנצחו ותפסידו במלחמה היתם חוזרים על ישראל, נתתי לכם נצחון, והנה לא תקבלו שכר כי אם עונש על זה. וכי מאחר, כלו' לא היתה פרס יודעת שהב"ה יוכל להשיב לה כמו שהשיב לרומי. סברי אינהו וכו', כלו' לא נכנסה פרס לבקש שכר על הגשרים והכרכים אלא היתה סבורה לקבל שכר בנין ב"ה, והב"ה כבר נתן שכרם בעה"ז והוא שואל אותם אשר יש להם מעשה כדי שיזכו לחיי העה"ב ואו' להם מה מעשיהם והם משיבים לו כפי מעשיהם. וכן, כל האומות נכנסין לפניו ושואל מהם את מעשיהם ודוחה אותם במחשבתם כמו שדחה את אלו. וכי מאחר דעילי סברי אנהו אשתעבדו בהו בישראל, כלומר אין נכנסין אלא לקבל שכר שלא שעבדו את ישראל, והב"ה כבר שלם שכרם בעה"ז ומבקש לזכותם לעוה"ב ולא ימצאו.
מ"ש הני דקחשיב, פי' ה' צרפתי מפני מה פרסיים חשובים ליכנס אחר רומיים האיכא חיות אחרות דעדיפי מדוב שהוא כנגד פרס, והם ארי ונמר, ונמר זה מלכות יון, ארי זה בבל, וק"ל בהאי פי' בבל ויון למה יכנסו כלל מאי זה זכות יבואו לקבל והרי נשתעבדו בישראל וסתרו וטמאו ב"ה ולמה יכנסו אחר תשובת רומי, [ונ"ל] כי על ר' חנינא בר פפא קאמר מ"ש דקמפרש כניסת רומי ואחריה פרס ועל שאר האומות אינו מפרש מי נכנסת אחר מי, ומתרץ משום הנך חשיבי ואית בהו קפידא מאן עייל ברישא אבל הנך לא חשיבי ולית להו קפידא.
<h2>דף ג.</h2>
ויהי ערב ויהי בקר, מדכתי' הששי ולא כת' ששי כדכתי' חמשי רביעי, ש"מ יום הידוע במקום אחר והוא ו' בסיון שנתנה תורה, ומה ענין לאותו יום בכאן אלא מלמד שהוסכם עם מעשה בראשית. יבוא בלדד השוחי, שהיו נביאכם וידעו עניני ישראל ויעידו בהם, מצאתי בהגדה מד' רות [עי' ויק"ר פ"ב] אלו מעידין על דורן מכאן ואילך הגרים שבכל דור ודור מעידין עליהם.
<h2>דף ד.</h2>
כתו' חמה אין לי... וכתי' נקם א"ר חמא, אין לי, פי' אינה ברשותי, שאם היתה ברשותי אהיה שמיר וכו' אציתנה יחד, כמבול, והוא סיפיה דקרא [ישעיה כ"ז], אלמא הב"ה מתאוה לכלותם יחד כעין מבול, והיינו דכתי' קרא אחרינא אבקש להשמיד וקדריש ליה ר' אלכסנדראי אבקש בנגני, פי' אבקש בדבריהם המגינים עליהם אם ימצאו להם אניחם, אם לאו אשמידם כלם, והיינו כרבא דקדריש, אלמא לא"ה מכלה אותם כאחד, והא דדרש רבא אם בפידו שאין הב"ה נפרע מישראל אלא מעט כפיד, היינו דר' אבא ואנכי אפדם, בחסור ממונם, לשון פדייה אינו אלא בכסף כדכתי' [שמות כ"א] והפדה, שמגרע מפדיונה והיינו מעט מעט בדין הקל, והמה דברו עלי כזבים, אומר' שאני מחסר אותם לרעתם, ואינם יודעים כי לכפרתם אני עושה, והינו נמי דרב פפא אני יסרתי, יסורין דהינו מעט מעט בדין הקל הן דינה של גהינם אפקוד עליהם מעט מעט, לשון ותפקדנו לבקרים [איוב ז'].
כתי' אל זועם בכל יום וכתיב כי לפני זעמו מי יעמוד, כלומר אם אכעוס מי יעמוד אלא שאינו כועס. לא קשיא וכו' פי' הקב"ה כועס רגע אחד ידוע ביום ע"י חטאים שנעשים לפניו או בישראל או בא"ה, ובאותה שעת הכעס כועס על אותן שהן חייבין לפניו ופוקד עליהם עונותם, ולמדנו מן המקרא הזה כי כשהוא כועס על אותן החיבי' לפניו ה"מ כשהצבור או רובו חייבין לפניו, ואע"פ שהוא כועס עליהם אינם כלים מפני חטאתם לפי שתפלת הצבור גדולה ורחמיהם מרובים ומגינים עליהם מפני הכעס שלא יכלו בה כפי עונותם, אבל כשהיחיד או מיעוט הצבור חיבין ורוב הצבור אינם חיבים אינו כועס על המיעוט באותה שעת הכעס אע"פ שהן חיבין לפניו, מפני שאם יתן כעסו עליהן ויכעוס על מעשיהם מי ישא ויתפלל בעדם רנה ותפלה והנה כי יכלו כעשן מכעסו של הקב"ה, לפי' הקב"ה אינו נותן כעסו לכעוס על היחידים אפי' בשעת הכעס ועומד עליהם כל שעה במידת רחמים ועת רצון, מה שא"א לבשר ודם לעמוד בשתי מדות הללו, הקב"ה כתי' [שמות ט"ו] ה' איש מלחמה ה' שמו, ובמכילתא דרשינן איש גבור במדינה בשעה שקנאה וגבורה לובשתו אפי' אביו ואהובו הולך ומכה בחימה אבל הקב"ה אינו כן אלא ה' איש מלחמה נלחם במצרים ה' שמו שהוא מרחם על הבריות שנאמ' [שם ל"ד] ה' אל רחום.
<h2>דף ד:</h2>
ומפקיד אדינא שנדון בר"ה ושלשה ראשונות הם שעת דין, אבל תפלת יוצר כיון דאיכא ציבורא דעסקי בברכות או בתפלת יוצר ה"ל סיוע ולא מידחי, ודוקא בריש שתא שצריך טפי לרחמי מפני שדין ר"ה חמור שהוא למיתה ולחיים, אבל שארי מוספין לא איכפת לן, וה' צרפתי מפ'[רש] משום שארי מוספין (ו)אינה בקשה אלא שבח בעלמא ומ"ה לא איכפת לן. תורה דכתי' בה אמת מתוך שהוא עוסק בה זוכר את העוסק בה ומקימה וכועס על העובר עליה, ולא עביד בה לפנים משורת הדין שהרי נקראת אמת, ומ"ה אותן ג' ראשונות קשות הם מן השניות, שהשניות אע"פ שהם שעת הדין עושה בה מדת רחמים לבסוף כדאמ' לעיל.
<h2>דף ה.</h2>
בא והחזיק טובה [לאבותינו] זה דור המדבר שחטאו ומתו, שאם לא חטאו לא היו מתים לעולם ואנו לא היו חשובים לפניהם כלום. ת"ר אם בחוקותי אם לשון בקשה וכה"א לו עמי שומע לי, לו לשון בקשה וכה"א לו ישמעאל [בראשית י"ז], וסיפא נמי ישראל בדרכי יהלכו, לשון בקשה, מצי' שהב"ה מפייס את ישראל שישמרו את המצות. ואומ' לו הקשבת למצותי כלומר מצינו כמו כן במקום אחר שהב"ה מפייס את ישראל שילכו בדרכיו. כפויי טובה שאין אתם מכירין מי שמרבה עמכם לטובה, בודאי לא אמר הב"ה מי יתן אלא כדי שתאמרו אתם כן.
<h2>דף ה:</h2>
ש"מ לא קאי אינש, אינו מבין כל צרכי הדבר שאומר לו רבו עד מ' שנה, ועל משה עצמו אמר, שלא רמזה אלא לאחר מ' שנה כשהוכיחן בערבות מואב ואמר להם לא נתן ה' לכם, כלומר כשהב"ה אמר לכם מי יתן, לא בקשתם ממנו שיתנו לכם ומפני כך לא נתן לכם לב לדעת שאלו בקשתם ממנו היה נותנו לכם, וא"ת הוא עצמו היה מן הכלל והיל"ל לפני הב"ה אתה תן, י"ל מרע"ה מתוך שלא היה צריך בתפלה זו לא נתכון אבל אם היו צריכין ולא נתכונו קראן כפויי טובה, כי מתוך שהיו חושבים שכל מה שאומר להם הב"ה לרעתן הוא אומר, לא נתנו לבם לבקש רחמים מלפניו על מה שצריך להם, וי"מ בע"א וזה נ"ל. אשריכם זורעי, בזמן שאתם עוסקים בתורה וחסדים, שהם הזריעה והמים, אתם באשרי, שלא תבואו לידי חטא, שאם היו יכולין לבוא לידי חטא אינן באשרי, וימ"פ לזה בע"א, וזה נ"ל.
מתני' ג' (פרקים) [ימים וכו'] ומי בעי' כולי האי, קס"ד טעמ' דמתני' מפני שכל ג' ימים קודם יום אידו קונה לאכילת יום אידו ומודה לע"ז ביום אידו אבל להקרבה לא חיישי', ומי בעיא כולי האי לאכילה, ותריץ ליה טעמ' דמתני' משום דחיישי' כי לצורך הקרבה הוא קונה ומשום בקור וכו' כדפ' במתני', והא דאבעיא לק' משום הרוחה הוא, כלומר דחיישי' נמי לשמא יודה או דלמא שמא יודה לא חיישי' אלא ללפני עור לחודא חיישי', ונ"מ היכא דאית ליה בהמה, ומפ'[רישנן] לה לקמן [ו' ע"א].
מניין למחוסר אבר [שאסור לבן נח], להקרבה. ש'[נאמר] מכל החי שנים מכל, ולמאי אי לאכילה, אפי' לדידן שרי, אלא רמזו שיקריב לפניו אחר המבול מן השלמים, ואע"ג דלא אקריב מאותן שבאו שנים שנים אלא מאותן שבאו ז' ז' והתם [בראשית ז'] לא כתוב חיים, אפ"ה ק"ו לטהורים, וכדי שלא לחלוק בהכנסה הוזהרו על כולן ולהקרבה.
<h2>דף ו.</h2>
אפי' זקן אפי' סריס, אבל טרפה לא שמא תמות בתוך י"ב חדש ולא הויא ליה צוותא בה. נצרי לדברי ר' ישמעאל [לעולם אסור] מפני יום ראשון. ואי ס"ד הן ואידיהן קלנדא, היכי קתני ג' ימים הא איכא יום איד של קלנדא שהוא ח' ימים וב' לפניו הרי עשרה, אלא ש"מ הן בלא אידיהן. ואי ס"ד ואידיהן ליתני (באידיהן) [אידיהן] ג' ימים אסור — דמשמע עם אידיהן.
משום הרוחה, נמי הוא שהעולם נתרווח עליו כשיש לו ב' בהמות אע"פ שלא היה לו אלא א' היה מקריבה, אעג"ב טוב שיקריב האחת תעמוד האחרת בידו ולא נשאר בלא בהמה ואזיל ומודה או דילמא לשמא יודה לא חיישי' מיהו לפני עור חיישי', ונ"מ היכא דאית ליה בהמה אחריתי, או כל דכוותיה דההוא מידי דקא מזבין ליה או דקא משאיל ליה, ליכא איסורא, ואי ק"ל כיון דאזיל ומודה [עובר] הוא אלפני עור, איכא למי'[מר] אע"ג דעורון המכשול הוא לדידיה מי'[הא] לא קרינא ביה לא תתן אלא במידי דגוי קמהדר עילויה [אבל במידי שהוא] לצורך הרוחה דידיה ושמחה והודאה בתר הכי אתיין לאו נותן מכשול קרינן ביה, הלכך איכא למי'[מר] דלא חיישי' לשמא יודה, ואי ק"ל אי לא חיישי' לשמא יודה ללות ולשאול ולפרוע מהן אמאי אסור, ואיכא למי'[מר] גזירות הן כדאמ' אביי לקמ' [ע"ב], ואי ק"ל כי היכי דגזרי' גזירה לשאול אטו להשאיל לגזור נמי היכא דאית ליה בהמה אטו היכא דלא אית ליה בהמה, ואיכא למי'[מר] התם הינו טעמא דגזרי' משום דלשאול (לא) צורך להשאיל הוא עכשיו הוא משאיל לנו כדי שנשאילהו פעם אחרת אבל הכא לא גזרי', מי'[הו] ק"ל אע"ג דאית ליה בהמה לדידיה אמאי מותר ניחוש שמא לא היה רוצה להקריבה לפי שלא היה רוצה לעמוד בלא בהמה ואי לא היתה לו אלא א' לא היה מקריבה ולא שוחטה כלל ועכשו לקח זו האחרת להקריבה, ועוד שמא לקחה להקריב את שתיהן ונמצא מרבה בעבודת ע"ז על ידינו ואיכא לפני עור, וגבי נזיר נמי היכא דאית ליה כוס א' של יין מהיכי תיתי שיהא מותר לתת לו עוד כוס אחר של יין ונמצא מרבה באסור על ידינו, ש"מ מדלא חיישי' בהכי, בכל הנך מילי דחיישי' משום לפני עור אם יש בידו מזומן מאותו דבר שיוכל לעבור עליו אם ירצה שלא יהא בה הפסד לא חיישי' לתוספת האסור ומותר למכור לו כיוצא בו, ואע"ג דבעיין לא אפשט' סוגיין מיהא משמע דמשום הרוחה נמי הוא וחיישי' שמא יודה דאמ' לקמ' [ע"ב] בשלמא להשאילן דקמרווח להו, ורבא נמי פשיט כולהו משום דמודה הוא, ואביי גופיה דקא מפ' להו משום גזי' איכא למי'[מר] נמי דס"ל דחיישי' שמא יודה ויש הרוחה בזה שאין בזה מיהא בההיא הנאה פורתא דלשאול וללות לא מודה אלא גזירה הם.
<h2>דף ו:</h2>
נשא ונתן מהו, ומסיק כרשב"ל נשא ונתן ביום אידם אסור, משום קנס, לפני אידיהן מותר דכולי האי לא קנסינן, וכי אמ' אסור למכור להם לפני אידיהן ה"מ דברים המתקיימים עד יום אידם, אבל שאין מתקיימים לא, בודאי לאכילה שקיל ולא אזיל ומודה ביום כדכולה שתא אבל ליקח מהן אסור בכל דבר כי מ"מ המעות מתקיימים הם בידם, ומתני' דרב זביד לא פליגא אקמיתא, והאי דנקט לישנא דלשאת ולתת אדבר המתקים קאי א"נ לישנא דמתני' נקט, א"נ במכירה עצמה יש בה משא ומתן נשיאת המעות ונטילת החפץ. הנח להלכות מועד וכו', שהאשה מצטערת בבישול המאכל ואפ"ה אותו הצער מותר מפני שהיא שמחה במועד באכילתה, אבל הכא כיון דביום אידו יש לו צער לא חיישי' לשמחה של אחר אידו דביום אידו מיהת לא מודה.
<h2>דף ז.</h2>
אומר אדם לחבירו כו', כיון דלא פסיקא למילתיה הו"ל הרהור, ודיבור אסור והרהור מותר [שבת ק"נ ע"א].
ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל כו', פי' לא ישאל עוד לאחר כדי שידונו לו עוד לידי טהרה ולא לידי התר, לפי שכל דבר שניטמא או שנאסר ע"פ חכם שוב אין חכם אחר רשאי להתירה ולא לטהרה, והכי תניא מסכת חולין פ' אלו טרפות [מ"ד ע"ב] חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר, ואם התירו אינו מותר, ונראה לי דוקא דבר שהן חולקין בשיקול הדעת, אבל אם היה הראשון טועה בדבר משנה חוזר וחבירו רשאי להתיר, כדתנן בבכורות [כ"ח ע"ב] פ' עד כמה מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה, וקי"ל דכל דבר שטעה בדבר משנה חוזר, ואילו הואי פרה הוה הדרה, והכי אית' בסנהדרי' פ' אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א], מי'[הו] בדבר שהוא שקול הדעת אין חכם רשאי להתיר מה שאסר זה, כלומר אין לו רשות וכח להורות בה עוד להתר וגר' ביבמות פ' האשה רבה [צ"ב ע"א] תדע דלאו הוראה היא דאלו הורה ב"ד שחלב ודם מותר והדר חזי בה טעמא לאיסורא אי הדרי וחזו בה טעמא להיתירא אין משגיחין בהו, כלומר שכיון שהורו בחתיכה זו לאסור שוב אין יכולה היא עצמה לבא לידי התר, וטעמא מפני שכיון שיצא להם שם איסור נעשה חתיכה של נבילה ובלבד שהוא דבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת, וי"מ דהך בריתא דהכא וההיא דמס' חולין [מ"ד ע"א] אין חבירו רשאי להתיר מפני כבודו של ראשון אבל אם התירה מותרת בכל ענין, וליתא דאפי' מי שאינו מומחה וטמא או אסר אפי' מומחה אינו רשאי להתיר ולטהר מפני שנעשה חתיכה של נבילה, וכי אמ' דשאינו מומחה טימא וחוזר אפי' בשיקול הדעת, ה"מ מחיוב וזכות, א"נ מטהרה והתר לטומאה ואיסור, אבל מטומאה ואיסור לטהרה והיתר בשיקול הדעת לא.
היו שנים א' אוסר וא' מתיר וכו', כלו' שנשאלה השאלה בפני הב' ונחלקו שניהם. הלך אחר חכמה ומנין, פי' אם אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ומנין שנים הלך אחריו ואם היו שוים הלך אחרי המחמיר. ר' (יהודה) [יהושע] או', אשניהם שוים קאי. ובד"ס הלך אחר המקל, שבשניהם. וכלן שחזרו בהם, על כל החשודים קאמ', כגון החשוד למכור תרומה לשם חולין וחשוד על שביעית ועל המעשרות ועל הבכור, אין מקבלין אותם להיות סומכים עליהם עוד, וקונסין אותם כמו שהיו קונסים קודם חזרה, ואיתא להך ברייתא בבכורות [ל"א ע"א].
<h2>דף ז:</h2>
חכמים הינו ת"ק הן באידיהן איכא ביניהו, ה"ג ת"ק סבר הן בלא אידיהן, כדברירנא לעיל [ו' ע"א], ורבנן בתראי (ו)פליגי אדר' ישמעאל בתרתי. נשא ונתן איכא ביניהו ת"ק סבר מותר, דלא קתני אלא אסור לשאת ולתת לכתחלה. דשמואל איכא ביניהו, ת"ק סבר דשמואל ורבנן [בתראי] לא ס"ל כשמואל, דכיון דבהיתירא קמיירי אי אית להו דשמואל ה"ל למיתנייה, (לא ת"ק) [אלא ודאי] לית ליה דשמואל. סוס זכר זקן, דכיון דזכר הוא ובמלחמה הא ודאי למלחמה קבעי ולא למלאכה, ולא חיישי' שמא ינצל מן המלחמה ויעשה בו מלאכות, דכיון דזקן הוא לא ינצל מכובד המלחמה, אבל אם היתה נקבה אפי' היא זקנה ובמלחמה אומ' אין דרך להלחם בנקבה והא למלאכה קבעי לה. בן בתירא לא מפליג, דלא חיישי' לכשיזקין מטחינו ברחיים דלא שכיח, (לא) [אבל] לדידיה דחייש אלמא כרבנן ס"ל הלכך לא שנא זקן (ונקבה) [וזכר] חיישי'. חרדל מתעשר, מפני שיש בני אדם אוכלין את ירקו והלכך אם זרע סתם אמרי' כי לזרע ולירק זרען, ותנן [מעשרות פ"א מ"א] כל שתחלתו אוכל וסופו, חייב קטן וגדול. אמר לו נשתקע, דס"ל כיון שאין רוב בני אדם אוכלין אותו [רק] מסתמא אמ'[רינן] לא זרעו אלא לזרע והנה כי הירק אינו אוכל ואם אינו מעשרו לא נקרא מפסיד ממון כהן.
והאיכא ר' אליעזר דקאי כותיה, דתנן במ' מעשרות [פ"ד מ"ה] כוסבר שזרעה לזרע, ר' אליעזר אומר השבת, זירים, קני השבת, וחכ"א אינו מתעשר זרע וירק אלא שחלים וגרגיר בלבד, רג"א [—רבן גמליאל אומר] (התרומות) [התמרות וכו'], הנה כי ר' אליעזר ס"ל אע"ג דשבת רובא דאינשי לא אכלי לה לירק דיליה אפ"ה בעי לעשורי, הכא נמי גבי חרדל אע"ג דרובא לא אכלי ליה לירקיה בעי לעשורי, ואע"ג דלא הלכתא כר"א דהא פליגי עליה רבנן, מ"מ אמאי קאמ' ליה נשתקע והלא לר"א לא אמ' לו שישתקע הדבר אע"ג דאזיל בשיטתיה, ואי ק"ל נסייעיה נמי מכוסבר לת"ק דתני מעשר זרע וירק, איכא למי'[מר] התם זרעה לירק קתני, בפירוש זרעה לכך, אבל מסתמא כיון דרובא לא אכלי ליה לא מיחייב לעשוריה [ירק], וזרעה דרישא לאו דוקא, ואי קשייא לך נסייעיה מר"ג (דקשרי) [דמחייב] בחרדל עצמו, איכא למי' התם תמורות קאמ', ושמא תמרות רובא דאינשי אכלי להו, ואיהו קאמ' כל ירקו של חרדל.
התם בדגונייתא, כלומ' היכא דרובא לא אכלי ליה לירק מסתמא לא מיחייב לעשוריה, וטעמ' דר"א בשבת דגנונייתא דקסבר רובא דאינשי אכלי ליה, ורבנן פליגי עליה ואמ' דאפי' דגנונייתא לא אכלי ליה רובא דאינשי, שאין לך דבר הנזרע לזרע שיאכלו רוב בני אדם את ירקו אלא שחלים וגרגיר בלבד.
ישאל אדם צרכיו דר"א ר' יהושע או' יתפלל, י"ח, אבל תוך י"ח אינו רשאי להוסיף צרכי יחיד, ואע"ג דתנן [ברכות כ"ח ע"ב] ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע, ואמ'[רינן] מאי קבע כל שאינו מוסיף בה, ה"מ מידי דדמיא לצרכי ציבור כגון התפלה, היינו מעין כל ברכה וברכה, אבל שאר מילי דאינה מעין הברכה, דלית בהו מעין הברכה ל"ש שומע תפלה ול"ש (שומע) בשאר ברכות, דאינו רשאי לשנותן ממטבע שלהן.
ר' יהושע ב"ר שמלאי, וגמ' ממשה, הלכך אין לנו רשות לבקש כלום מן הב"ה עד שנשבח לפניו, ומשום הכי צריך שיתפלל כל י"ח תחילה כדי לסדר שבחו בג' ראשונות, ומתוך שהוא צריך להתחיל בי"ח צריך שיגמרם ואח"כ ישאל צרכיו, שהרי אינו רשאי להוסיף בתוכם כלום אלא מעין הברכות, ור' אליעזר סבר לא מבעי ליה לאיניש לשבוחי ברישא דמחזי גיסותיה קמי שמיא, אלא ידמה לעבד תחלה וישאל צרכיו ואח"כ ישבח, ולא גמרי' ממשה דאדם חשוב היה, ואי ק"ל לר"א א"כ י"ח למה תקנו שבח בתחלתם בג' ראשונות, איכא למי' י"ח צרכי ציבור הוא וכבוד צבור שאני, וגמ' בהו ממשה, ויחיד נמי היכא דאינו רוצה להוסיף מתפלל י"ח כגון ציבור, דכיון דאתקון אתקון, אבל יחיד שבא להוסיף, בתחלה ישאל צרכיו ואח"כ ישבח.
<h2>דף ח.</h2>
וחכ"א לא כדברי זה אמ' רב יהודה אע"פ [וכו'], לאו דוקא שומע תפלה, שלא יהא רשאי להוסיף על האחרות, שאם בא להוסיף מעין כל, מיהו בשומע תפלה יכול להוסיף כל דבר לפי שאין לה פנים. אמר ר' חייא [וכו'] כלומ' אינו רשאי להמתין עד שומע תפלה, מיהו אם לא הזכיר בברכת חולים או' בשומע תפלה. אריב"ל, אם בא לומר, שלא תהא סבור שאין אדם רשאי לבקש כלום אחר שהודה בג' אחרונות ונדמה לעבד שנוטל פרס מרבו, אלא שאם בא לומר [וכו'].
ואלו הן אידיהן, סטרוניא קודם לקלנדא כדמפ' בגמ', אלא שבתחלה נקבע קלנדא לי"ט ולשנה אחרת נקבע סטרוניא, וקלנדא וסטרוניא ענין א' הם, אלא מפני שלא נקבעו בתחלה כאחד מנה אותן שתים, אבל יש שעושה זה לא עושה זה, כדאמ' בגמ' רומי עשתה קלנדא [י' ע"א], ויש אחרים שעושים סטרוניא. יום גנוסיא, הוא יום שמעמידין את המלך ואותו המלך קובע אותו יום איד כל ימיו, וכן יום המלכות של בנו כשהן ממליכין אותו בחיו כדי שיהא מוחזק במלכות אביו עושה אותו יום איד, וקמ"[ל] דאפי' בחיי אביו נקבע ליום איד מפני התחלת אותו המלכות, ושמא לאחר מיתת אביו כשהוא מוחזק יותר במלכות הוא קובע אותו יום האחר ליום איד. ויום הלידה, של מלך. ויום המיתה, שעושין אותו יום איד כדי שתכפר לו ע"ז שלו, והנך כולהו לבני מלכותו אבל למלך אחר לא. וחכ"א מיתה שיש בו שריפה, ששורפין עליו כלי תשמישו. יש בה ע"ז, ומפ' בגמ' [י"א ע"א]. יום תגלחת זקנו יום שעלה בו, יום שיצא, מפני שנעשה לו נס, והנך כולהו על המלך לבדו קאמ' מדקא או'... שאינו אלא על המלך, אבל יום שעלה מן הים ושיצא מבית האסורים מספק' לי אם על המלך הוא אומ' או אפי' על כל אדם אלא מדקנסיב סיפא וגוי שעשה משתה, מכלל דעד השתא על המלך קאמ', ועוד דגר' פ' ר' ישמעאל [ס' ע"ב] נפל לבור ועלה ואמ' רב פפא משום דדמיא [עליה כיום אידם], מדקא'[מר] דדמיא ולא קאמ' משום דה"ל יום אידו, אלמא אעפ"י שנעשה לו נס אם לא שהיין מזומן הוא לידו לא היה עובד בו ע"ז, ואין לך בית האסו'[רים] גדול מזה. אינו אסור אלא אותו היום, נ"ל דאכולהו קאי, מדקפסיק לכולהו בחדא פיסקא ועוד דקתני בהו יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ומהיכא תיתי דכל בני מלכות יעשו יום איד בשביל תגלחת זקנו ובלוריתו של מלך. שור שהקריב קרן, פי' לא היתה לו אלא קרן א'. מקרין תרתי משמע, כלומר מקרין מרבה קרנים משמע.
<h2>דף ח:</h2>
הלכך [כל] תלתין יומין, פי' כיון דמי שאוכל עם הגוי במשתה שלו אסור דאוריתא הוא, תלתין יומין אחר המשתה אסור לאכול עמו, אבל לישא וליתן עמו מותר, דחששא דרבנן הוא שמא יקריב ממנו לע"ז או שמא יודה [ו' ע"א], ולא חיישי' אלא לאותו יום. שאני רב יצחק, דאדם חשוב הוא, והיה שמח שמחה יתירה והודה אמ' ודאי ה' ייטיב לו [שזכה] לההנות משמחתו אדם כזה, ודוקא בזמן ששייך לשמחתו, אבל לאחר זמן ארוך אדם חשוב רשאי ליהנות ממנו, מההוא מעשה דר"ג שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי [מ"ד ע"ב]. מוטב [וכו'] למקום, דכתיב, בזקן ממרא. ועשית על פי [וכו'] מן המקום אשר יבחר, מלמד שהמקום גורם שאם מצאן אבי פגי והמרה עליהן אין המראתו המראה שאין עקר הוראת ב"ד אלא משם וכיון דאין עקר הוראה אלא משם אע"ג דאמר רחמנא [דברים ט"ז] שופטים ושוטרים אינן רשאין לדון דיני נפשות אלא א"כ אותו ב"ד הגדול קים [במקומו] שבירושלים, צרפתי.
<h2>דף ט.</h2>
מלכות יון בפני הבית, עם אותן שש שנים שמלכו בעילם, וספרא דמני למלכות יון לא חשיב להו, והיינו דאמ' רב פפא ונטפי עליהו עשרין שנין, שהתנא מונה לחרבן הבית כדא' לעיל בברית' מכאן ואילך צא וחשוב אחר חרבן הבית, הנה שקדמה מלכות יון לחרבן ש"פ שנה, נמצא כשהתנא מונה בפרט כ' שנה לחורבן הספרא הגיע לכלל מאות לפי' יוסיף התנא על הפרט של ספרא כ' שנה.
אמר רב פפא אי טעי, האי תנא מונה לבריאה כדאמ' בתנא דבי אליהו דסמיך ליה, והספרא לעולם מונה למלכות יון, מבריאת העולם ועד ואת הנפש אלפים שנה, דגמירי דאברהם בההיא שעתא בר נ"ב שנין הוה, ומאת הנפש עד שיצאו ממצרים תמ"ח שנה, דכי גר יהיה זרעך ת' שנה משנולד יצחק, ומשיצאו עד שנבנה בית ב' תתק"ס שנה הרי (בתר') [ג' אלפים] ת"ח, מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה וו' שנה שמלכו יון בעילם עד שלא פשטה מלכותן, הרי מ"ח על הכללות, הנה כשהספרא מתחיל למנות הרי ביד התנא מ"ח שנה בפרט.
<h2>דף ט:</h2>
אמר רב הונא האי מאן דלא ידע [וכו'] וסי', כמה יטול מכל מאה. כי זה, פי' קמ"ל רב הונא דאע"ג דהאידנא ששמיטת קרקעות ליכא, שמיטת כספים מיהא איכא, לא ס"ל כר' דאמ' [גיטין ל"ו ע"א] אחד שמיטת קרקעות וא' שמיטת כספים, וא"נ ס"ל כוותיה נהי דמדאוריתא ליכא מדרבנן מיהא איכא ואפי' בח"ל, והנה אם יזכר השנים שבידו מן החרבן יחשוב כללי ביובלי ונשקול מכל ק' תרתי, דס"ל כר' יהודה דאמר [ר"ה ט' ע"א] שנת ן' עולה לכאן ולכאן, ולישדינהו אפרטי, ונטפי עליהו חדא שתא אפרטי, והיא אותה שנה שחרב הבית ולפי שהמונה מן החרבן אינו מונה אותה לפי שיצאת רובה בבנין לפי' הוצרך לומר שימנה אותה במנינו, ואותה שנה היא העודפת על שבועים, לפי שכשחרב ב"ה מוצאי שביעית היה וט' באב היה, שהרי בית ב' עמד ת"ך שנה ומשהתחילו לבנות הבית ו' שנים עלה עזרא מבבבל וגלותו עמו וקדשו את א"י ומנו יובלים לקדש שמטות, וקסבר קדושה ראשונה לא קל"ל, והכי אית' בערכין [כ"ג ע"א], הרי משקדש עזרא את הארץ תי"ד שנה, טול מכל ק' ב' שנים הרי ח' שנה, וי"ד הרי כ"ב, נמצא כי במוצאי שבת חרב, הלכך יוסיף אותה שנה על הפרטים שבידו וידע בכמה בשבוע הוא, צרפתי. אחר חרבן הבית ת' שנה אם יאמר לך אדם, לא ידענא טעמייהו.
<h2>דף י.</h2>
א"ל רב נחמן האי ספרא, ולא אמר בכה"ג יד בעל השטר על התחתונה [מנחות ק"ט ע"א] דהואיל והאי ספרא לעולם מונה למלכות יון וא"א להעמיד בו חשבונו על הנכון לא אמר'[ינן] מאוחר הוא, אלא לרב אחא בר יעקב דסבר למי'[מר] כי שמא לחשבון אחר הוא מונה, כה"ג ודאי אמ'[רינן] יד בעל השטר על התחתונה. דלמא מיציאת מצרים קמני, ומיציאת מצרים עד שפשטה מלכות יון בעולם אלף שנה, ושבקיה לההיא אלפא וחשב מן השנים ק"ו שנה והנה אין לנו אלא ק' והוה מאוחר, והאי דקא חשבי' לכולהו שני דמלכות יון ואילך כאחד ואין מדקדקין במלכים שמלכו אחריהם כדדייקי' בר"ה [ב' ע"א] בין מי שעמד באדר למי שעמד בניסן, איכא למי'[מר] התם במלכי יש'[ראל] כשהיו יש'[ראל] מונין למלכיהם אבל עכשו למלכות הערלים אין מונין אלא למלכות ראשו', א"נ הא דדייקי' התם לאו משום דקפידא הוא למנות למלך המולך באותה שעה אלא מי שרוצה למנות במלך העומד בו קאמר מאי זו שעה יתחיל למנות.
<h2>דף י:</h2>
שדר ליה גרגירא, פי' בתו של אנטונינוס שמה גירא, צרפתי. שדר ליה ר' כוסברתא הדר שדר כרתי, כלומר כי כוסברתא משמע ב' לשונות כסה על ברתא או שחוט, כאדם שאומר כוס לי טלה זו, ושאל ממנו אמרת שאכסה עליה או שאכריתנה. שדר ליה ר' חסא, כלומר חוס עליה אמרתי לך.
ה"ג חד קטיל אבבא דבי ר' וחד קטיל אפיתחיה דביתיה, שהיה הולך עמהם דרך המערה עד ביתו של ר', והיה הורג הא' לפתח המערה הסמוך לבית ר' שלא בפני האחר, והיה מפנהו לצד א' במערה שלא יראהו חבירו, ומשהא שם הב' בבית ר' עד זמן חזרה, והיה חוזר עמו דרך המערה בשביל צוואת ואחר חזרה הורגו, ואם היה מניח שלא היה הורג את שניהם עד אחר חזרה שמא יעמדו כנגדו, אבל הא' לא היה [לו] כח לעמוד נגדו, כל זה היה עושה כדי שלא יגלו הדבר שהוא למד תורה.
שמה אדום, פי' הצרפתי תנוח דעתו, וכך היא הגי' מלכיה ולא כל מלכיה פרט לאנטונינוס כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקטיעא בר שלום. פי' נשיאיה הם האפופיורים שלהם פפא בלע"ז, שריה יועצים שלהם, ואין באותם האפיפיורים שיהא לו חלק לעולם הבא והינו וכל נשיאיה, אבל שרים שלו נתמעטו משם לפי שיש מהן שיש לו חלק לע"ה, והינו קטיעא בר שלום שהיה שר.
<h2>דף יא.</h2>
יום המיתה דברי ר' מאיר וחכמים אומ' מיתה שיש בה שריפה וכו' מכלל דר' מאיר סבר לא שנא מיתה וכו', קס"ד דבהא פליגי דר' מאיר סבר שריפה לאו חוקה היא, אינו חוק קבוע להם שישרפו לכל מיתת מלך, אלא בחשיבותא תליא מילתא, כשהמלך חשוב עליהן שהוא מזרע המלוכה אז ישרפו עליו, אבל ע"ז עובדין אותה בכל מיתת מלך שהיה מקובל עליהם למלך בחייו, הלכך אמ' מסתמא בכל מיתת מלך יש ע"ז, כי רובם מקובלים עליהם למלך, שאין הדבר מצוי שיהא מלך מולך עליהם על כרחם, ואע"פ שאין בה שריפה, אמרי זה שלא שרפו שמא לא היה מזרע המלוכה אבל היה מקובל עליהם למלך, ורבנן סברי אין ע"ז בלא שריפה, ס"ל שריפה לאו בחשיבותא תליא מילתא אלא בקבלת מלכותו עליהם כדין ע"ז, שאם היה מקובל עליהם ודאי ישרפו ויאבדו עליו אע"פ שאינו חשוב, כי חוקה היא להם שישרפו ויעבדו לכל מיתת מלך, הלכך אם אין בו שריפה בידוע שאין בו ע"ז, שלא קבלוהו עליהם, ודין הדיוט נוהגין בו בין לשריפה בין לע"ז.
ואי חקה היא וכו' לא דכ"ע שריפה לאו חקה היא, אלא בחשיבותא תליא מילתא, ואי קשייא לך לרבנן אמאי אין ע"ז בלא שריפה, שמא מקובל היה אלא שלא היה חשוב ויש שם ע"ז ואין בו שריפה, הינו טעמא דרבנן דקסברי ע"ז לאו בקבלת מלכות תליא מילתא אלא בחשיבותא כדין שריפה, הילכך אם לא ישרפו עליו בידוע שלא היה חשוב ולא יעבדו ע"ז במיתתו, ור"מ סבר נהי דשריפה תליא בחשיבותא אבל ע"ז בקבלת מלכות תליא מילתא, הילכך אע"פ שאין בה שריפה שמא לא היה חשוב אבל יש בו ע"ז שמא היה מקובל.
בסוס שרוכב עליו, דהוי כלי תשמישו. ובהמה טהורה לא, ה"ג במ' שמחות [פ"ח] עקור שיש בו טריפה אסור באכילה ומותר בהנאה ושאין בו טריפה מותר באכילה ואצ"ל בהנאה, וקמ"ל דאע"ג דיש בו טריפה דה"ל מיתה, לא הוי כנויי המת דאסירי בהנאה, מ"מ מדקאמר אסור באכילה ש"מ עוקרין ואפי' בהמה טהורה אע"ג דלאו בת תשמיש הוא.
<h2>דף יא:</h2>
סך קירי פלסתר, קירי אדוני, ואומ' כנגד יעקב שהיה סך פלסתר, כלומר שקרן ומחליק ומטעים דברי שקר, שכזב לאביו ולקח ברכותיו של עשו. אחוה דמריה זיפנא, יעקב שהוא אחי עשו זיפנא הוא, שזייף לאביו כאלו הוא עשו. דחמי חמי דלא חמי לא חמי מאי אהני, פי' מי שרואה עכשו בשפלותו של יעקב והוא אדם חגר הנושא את השלם שעושין אותו דוגמא ליעקב שהיה צולע על ירכו, והשלם שרוכב עליו הוא כנגד עשו ששולט על יעקב, ועכשו מי שהוא רואה בשפלותו בשעה זו רואה, ומי שאינו רואה בשפלותו בשעה זו שאינו בכאן שמא לא יראה עוד כל ימיו, לפי שאין המעשה הזה נעשה אלא אחת לע' שנה, לפי' כל מי שרוצה בנקמתו של עשו יבוא עכשו ויראה דלא אהני ליה רמאה ליעקב ברמאותיה שעשה לעשו, שהרי הוא תחת עשו, אע"ג שבעונותינו בכל יום היו יכולין לראות הענין הזה שהרי יש'[ראל] תחת ידם, אעפ"כ הדוגמא של יעקב עצמו שמכניעין אותו תחת דוגמתו של עשו היה חביב עליהם יותר, שנראה בעיניהם כאלו לקחו נקמה מיעקב עצמו על הברכות של עשו.
ה' בתי ע"ז, דכל יומא פלחי, הלכך אסור לשאת ולתת עם עובדיה לעולם. עיר שיש בה ע"ז, מצאתי בתו'[ספתא] דביריד של ע"ז קמיירי, דתנייא בתו'[ספתא] [פ"א ה"ג] יריד שבתוך הכרך חוץ לכרך מותר ושחוץ לכרך תוך הכרך מותר וחנויות המוכללות לו מ"מ אסור, פי' מעוטרות, מ"מ, בין בתוך הכרך בין שחוצה לו, וביש'[ראל] העומד שם קמיירי. מהו לילך שם, פי' שלא לישא וליתן ביריד. בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, שכל מי שרוצה לילך ממקום למקום אינו עובר דרך שם לפי שאין דרך הרבים עוברת בה, הלכך אסור לילך לה לשום דבר מפני שנראה כהולך לישא וליתן ביריד, ויריד זה הוא של ע"ז שנוטל את המכס והוא יום איד, ואתי למחשדיה שמא מכר שם ע"ז. אין הדרך מיוחדת, שדרך הרבים עוברת בה. מותר, מימר אמרי לעיר אחרת רוצה לעבור, זהו פי' המשנה לפי ענין הברית' השנויה בגמ' [י"ב ע"א], אך לשון התו'[ספתא] מתחלק מעט מזה, דתנייא בתו'[ספתא] יריד שבתוך הכרך אין הולכין לא לאותו כרך ולא לעיירות הסמוכות לו מפני שנראה הולך ליריד דר"מ וחכ"א אין אסור אלא לאותו כרך בלבד, משמע דלרבנן אפי' כדי לעבור דרך שם אסור ליכנס לה.
<h2>דף יב.</h2>
לא חשו חכמים משום נבילה, אע"ג דסמכי טובא. דלמא אדמהדר יש'[ראל] אפיה, אלמא אע"ג דאסור דאורייתא הוא לא חיישי', בהא נמי לא חשו שמא הלך גוי זה שבפנים ומכר ע"ז לאותן שבחוץ ודמי ע"ז בידו. רבה אמ', לעולם הא ודאי לא איצטריכא דדמי ע"ז ביד גוי מותרין כדגרסי' בפ' השוכר [ס"ד ע"א] דבנבילה ליכא למיחש לאיסורא אחרי' דלא שכיח דיהב גוי ליש'[ראל] מידי, אי נמי מסתפי דילמא חזי ליה, אלא אפי' לאיסורא אחריתי דשכיח דיהיב לא חשו ומאי ניהו בישולי גוים, שמא יסמוך ישראל על הגוי לגמרי, הכא נמי לא חשו שמא יבוא א' מן השוק בפנים והרי הוא נושא ונותן עם הגוי ביום אידו אע"ג דשכיח דעיילי לגואי. רבה בר (בר) עולא אמר, הא ודאי לא אמרי' דכיון דיום אידו ממש הוא חיישי', ומבשולי גוים ליכא למיגמר דלא אפשר שיסמוך עליו לגמרי מתחלה ועד סוף, אלא אותן קדירות בשר שחוטה היו שתיהן, ואע"ג דאיכא למיחש שמא יתיזו צנורות מקדרות הגוי שהוא בשולי גוים לתוך קדרתו של ישראל, לא חשו, דכיון דבשולי גוים דרבנן והצנורא גופה לא הוי בעינה, לא לו להרחיקה ממנה מפני פחד הצנורות דהרחקה יתירה היא, הכא נמי לא חשו מלישא וליתן עם אלו שבפנים כלפני אידיהם של אלו מבחוץ שמא א' מאלו אצל אלו דכולי האי לא חיישי'. אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה, היינו שהופך פניו לצד אחר.
<h2>דף יב:</h2>
עיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות, ביריד קמיירי, כדתניא בתו'[ספתא] [פ"א ה"ג] חנויות המוכללות לו מ"מ [אסור], ולא מפלגי בין שהיתה תוך הכרך בין חוצה לו ולאו דוקא עיר שיש בה ע"ז, אלא לפי שדרך עיר של ע"ז להיות שם בתים המיוחדין לה ליטול מהן מכס משום הכי קתני לה גבי עיר שיש בה ע"ז, ואם היה דרכן כמו כן ליטול מכס ממנו בכ"מ כמו כן אסור כדקתני בתו'[ספתא] וחנויות המוכללות לה מ"מ אסור, ועטור זה פליגי עליה בגמ'. ושאין מעוטרות מותר, ליקח מהן, והוא שאין יריד באותו מקום אלא חוצה לה, ואותן האנשים אין עובדין לה אלא שנוטלת את המכס מן החנויות המעוטרות, ועטור ידוע שהוא סימן לע"ז, ואע"פ שהן סמוכין זה לזה אין חוששין להם שמא יבואו שם מן העובדין בה ולא יכיר בהם וישא ויתן עמהם. עטלוזה של עזה מהו, לישא וליתן עם אותן שבפנים אם אינן עובדין לה מי חיישי' כיון שסמוכין זה לזה כ"כ שמא יבוא א' מאלו אצל אלו וישא ויתן עמהם או לא.
מעוטרות אסורות אמר רשב"ל וכו' דקא מתהני מריחא, ודילמא מכוין ליה ואסיר. אבל מעוטרות בפי'[רות] מותר, ליקח מהן מבגדי החנות אע"פ שהע"ז נוטלת ממנו את המכס. מ"ט מהני מותר, ודוקא מבגדי החנות אבל מפירות העטור אסור ליקח מפני שהן ע"ז. ור' יוחנן אמר כו'.
<h2>דף יג.</h2>
איזהו עיקור זה המנשר פרסות, פי' ומניחה ואינו נותן לה מזונות, והיא אינה יכולה לילך ולרעות בשדה והיא מתה מאיליה, ונראה לי דקנסא יתירא הוא, שאם יחתוך רגליה מן הארכובה ולמעלה או שיעשנה גיסתרא הרי היא מתה, אלא אנו רוצים שתמות מיתה מנוולת לעיניו ויצטער. פירות [וכו'] ירקבו, מניחן במקום האבוד ונרקבין בעיניו. הולכין לירוד של גוים, ירוד זה ע"ז נוטלת בו את המכס מן התגרים. ולוקחין מהן, פי' שהוא כמו ירוד שהוא תופס ח' ימים או ו' והיום איד הוא בסוף הירוד כעין אותו של מגריש, כגון זה מותר ליקח משם חוץ מג' ימים האחרונים, ולא חיישי' דילמא זבין ביום איד, אי נמי דילמא זבין מהתגר ושקלי מיניה מכסא לר' יוחנן דאסר מהנה ע"ז מוקים לה לבסוף מבעל הבית דלא שקלי מכסא.
<h2>דף יג:</h2>
ונשחטיה מישחט ונישויה גיסתרא, אהקדיש ואהעריך קאי, דלאו קנסא הוא. רבא אמר, הינו טעמא דלא עביד לה כי האי עיקור דירוד. מפני שנראה כמטיל מום וכו' נר'[אה], מטיל. מום מעליא הוא, וחייב מלקות. קס"ד וכו' אבל בזמן שבית המקדש קיים וכו', אסורא דרבנן בעלמא הוה, והא דגרסי' בתמורה [כ"ד ע"ב] מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, ומוקמי' ליה התם בזמן שאין בית המקדש קיים, דלא גזרי' שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור והוי מטיל מום בבכור, אלמא בזמן הזה אסור להטיל בו מום, ותו גר' בבכורות [ל"ו ע"ב] רפרם בפומבדיתא ה"ל בוכרא יהביה לכהן אזל שדא ביה מומא יומא חד חש בעיניה אתייה לקמיה א"ל בכור נתן לי ישראל במומו חזינא בשיקריא, פי' הכירו, א"ל לאו אנא יהיביתיה ואפ"ה לא חש למלתא וכו', אלמ' בזמן הזה נמי אסור להטיל בו מום, ההוא איסורא דרבנן הוא, כדקאמר הכא, וההיא דמ' י"ט [כ"ז ע"ב] נמי דאתא לקמיה דרבא וא"ל את גרמת ליה, אסורא דרבנן הוא.
דאי עבד גוי למאי מיבעי ליה, מאי מצוה אית ביה. ר' ירמיה זבן פיתא, להאכילו [לעבדו או לבהמתו]. אי הוה ר' יוחנן באתרא דשקיל מכסא הוה אסיר אפי' מבעלי בתים, מ"ט שפעמים שהתגר מפקיד (שרשיו) [סחורתו] אצל בע"ה הקבוע שם שימכרנה לו למכיריו והנה הוא נותן ממנה את המכס, שלא פטרו בעלי בתים אלא כשהם מוכרים סחורות עצמן, והנה כי הלוקח מבעלי בתים נמי יש לחוש שמא מהנה הוא לע"ז, שהוא לוקח ממון שע"ז תטול ממנו מכס. אלא איהו כי זבין מבעלי בתים שאינו קבוע שם, וכיון שאין התגר [קבוע שם אין] מפקיד אצלו כלום.
אלו דברים אסור למכור לגוים, כל ימות השנה. ואצטרובולין, מפני שרגילין לעבוד ע"ז באלו, ואיני יודע למה. ותרנגול לבן, מוקי לה בגמ' [י"ד ע"א] דאמר תרנגול לבן למי. ושאר כל הדברים, מפ' בגמ' [י"ד ע"ב]. סתמן, חטי חיורתא למי. פירושן, לע"ז. רמ"א אף דקל טב, מפ' בגמ' [י"ד ע"ב] פי'[רות] דקל טוב, ולפי שהן דבר של שבח גדול מקריבין ממנו לע"ז תדיר, ואומר אני משנה זו לא נשנית אלא על ענין מקומן שהיו רגילין במקומן באותה שעה שכל מי שנמצאו אצלו התרנגול לבן ואילו הפירות היה מקצה אותן לע"ז ביום אידו לפי שהיו מקריבין את אלו יותר מכולן, ואע"פ שהיו מקריבין לפניה הבהמה או כל דבר, אעפ"כ אלו היה עקר עבודותיה ומשום הכי אסור למוכרן להם כל השנה משום לפני עור כי בודאי יניחם אצלו עד יום אידו, ובמקום שרוב עבודתו בבהמה לא אמר שיהא אסור למכור להם בהמה כל השנה אפי' איידי דספסירא משום גזר' תקרובת, לפי שהבהמה מצויה היא כל שעה, אבל פירות הללו אין הם מצויים, והם מניחים אותם כל השנה ליום אידם, וכן נמי כל דבר המצוי.
<h2>דף יד.</h2>
מאי אצטרובולין תורניתא, והיא שמה שהיא מין ארז כדגר' בר"ה [כ"ג ע"א]. והתנייא הוסיפו, ואי'[ת] ס"ד [—ספרים דגרסי] והתנן, בריתא ומשנה זו לא מצאתי יסודם ועקרם לא במשנה ולא בתו'[ספתא] ואיני יכול לפרש על הבירור אלא לפי אומד הדעת, לענין סוגיא של משנת שביעית [פ"ז] ותו'[ספתא] שביעית [פ"ה ה"ח], ואומר אני כי הוסיפו אלו על אותן שיש ביעור לפירותיהן וללוביהן ולעלין שבהן, מפני שהן כלין, ויש שאין להן ביעור כגון לולבי האלה והבוטנא ולולבי זרדן והחרובין, מפני שאינן כלין, ולכל האחרים יש להן ביעור, והוסיפו את אלו על אותן שיש להן ביעור.
ואי ס"ד אצטרובולין תורניתא, והלא אינו מוציא פירות, והעלין והלולבין שלו אין מיוחדין לאכילה לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה, ואע"פ שהן רכין וראויין לאכילה, כיון שאין מיוחדין לאכילה תורת עץ [להן] כדין סופן שהן עתידין להתקשות, ואין להן שביעית אלא א"כ ייחדן לאכילה.
דתנן כל שיש לו עקר, פי' כל שיש לו עקר אחר, זולתי הפרי יש שביעית לפריו, ואי זהו פריו מה שמיוחד ממנו לאכילה, אבל כל שאין לו עקר אחר זולתי פריו, שהפרי עצמו כגון העלין והלולבין שלו הן נעשין עקרן של אלו, שמניחין אותו עליהן ומתקשין, אין להן שביעית, הואיל ואין דרך ללקטן לאכילה אלא להניחן במקומן, וגזעיה של אילן הוא הנקרא עקרו, כדתנן במס' כלאים [פ"ז מ"א] הרכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מעקר השני שבה, ומשנה זו אע"פ שאין עצמה שנויה במשנה עיקרה ופי'[רושה] נשנית בכמה מקומות, דתנן [שביעית פ"ז מ"א] כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא, וממין הצבעים, יש לו, ועוד תנן [שם פ"ח מ"א] כלל אחר אמרו בשביעית כל המיוחד, שמעינן מכולהו דאין שביעית נוהגת אלא בדבר העומד לאכילה ואם אינו עומד לאכילה אע"פ שהוא רך וראוי לאכילה לא, ולפי שרצה התלמוד לקצר לשונו הניח הצעה של המשנה והביא דוגמתה, ויש דוגמ' זו בכמה מקומות [קדושין נ"ג ע"א].
אלא מאי אצטרובולין פירי [דארזא]. יש מפ'[רשים] פי'[רות] של ארז, שיש מינין בארז שמוציאין פי'[רות] שהרי י' מינים הם כדאי' בר"ה [כ"ג ע"א], ולענין שביעית הוצרכו להוסיף אותן על אותן שיש להן שביעית ויש להן ביעור, דאשמעינן שאוכל אדם הן והן כלין, ולפי מה שמצאתי במ'[דרש] תנחומא [פ' כי תשא] נראה כי האי אצטרובולין עולות בשבולת כעין חיטים, דאמר התם בטנך ערמת חיטין [שה"ש ז'], א"ל אין העולם יכול לעמוד על האצטרובולין בלא חטין, ולפי ענין זה נ"ל כי הם חטין ארזנייתא דגר' במ' גיטין [ס' ע"א] והיינו דאמר בגמ' לקמן חיטי (תורניתא) [חוורתא] שהם דוגמת אצטרובולין, וזהו פירי דארזא.
ומכולן מוכרין להן חבלה, מפ' בתו'[ספתא] [פ"א ה"ד] לתגר, שהוא מוכר לאחרים ואין מקטיר כלום, שהוא חש על הפסידו, אבל לא לבע"ה, ואם היה התגר עצמו חשוד, שהוא מקטיר, אסור למכור לו, תוס', ולתגר עצמו כמו כן אסור למכור לו דבר מועט, שאין דרך תגר לקנות פחות מג' מינין כשהוא רוצה למכור לאחרים, אלא ודאי לצורך עצמו הוא קונה אותה.
תנן ר' יהודה אומר [וכו' אפילו] בין התרנגולין מאי הוי, דקס"ד ה"ק ר' יהודה מותר למכור לו לבן ושחור דמדהאי לאכילה האי נמי לאכילה, מ"מ הואיל (ואינו) מבקש בתחלה את הלבן אע"פ שלוקח את השחור מאי הוי, הא ודאי לע"ז בעי לה. אלא לאו אמר רב נחמן מאי בין התרנגולין פי' שבקש בתחלה התרנגול לבן ושחור למי, לר' יהודה מותר לת"ק אסור למכור לו לבן הואיל והזכיר אותו כלל. תנא נמי הכי א"ר יהודה, פי' והוא לבן. אבל אמר זה וזה, והם שחור ולבן מותר למכור את שניהם, ואפי' הלבן לבדו, והאי אימתי לחלוק הוא. ואפי' אמר תרנגול זה אם גוי הוא שעושה משתה לבנו מותר, ונ"ל דוקא שמצאו עומד לפני יש'[ראל] וא"ל מכור לי תרנגול זה אע"פ שהוא לבן מותר, אבל אם היה שואל אותו תרנגול לבן אעפ"י שהוא עושה משתה אסור, דאי בעי לאכילה לבן למה. טבשזיג, שושבינות שהוא עושה אחר נשואין, ואינו עושה יום איד אלא יום הנשואין בלבד.
<h2>דף יד:</h2>
ופי' אצטריכא ליה בהנהו, פי' כיון דאין דרכן להקרבה באלו, סד"א אפי' שפי' לע"ז נמי אימא לאכילה קבעי להו והאי (דריש) [דפירש] לע"ז... בעי רב אשי תרנגול, ואת"ל אערומי [וכו'], התם הוא דדבורא בעלמא הוא אערומי מערים, אבל הכא אי לע"ז קבעי לא הוה זבין מידי דלא צריך ליה, ועוד דקאמר קטוע, ולא ניחוש להערמה או לא.
מקום שנהגו למכור, שיש מקומות שחוששי' לרביעה, ובני נח מוזהרין עליה, ויש מקומות שאין הגוים שטופים ברביעה כגון המקומות שלנו ומותר למכור להם. ובכל מקום אין מוכרין להם [בהמה גסה], וחיישי' למלאכה בשבת גזירה משום שאלה ומשום נסיוני. אפי' עגלים וסייחים, שהרי באים לכלל מלאכה. ושבורים, משום דמשהו ליה לולדות ואתי לאחלופי במכירה שלימה. ור' יהודה מתיר בשבורה, שבורת הרגלים, שאינה יכולה לקבל זכר, אבל זכר שבור נ"ל דמודה ר' יהודה דאסור דמשהו ליה להרביעה על הנקבות. ובן בתירה מתיר בסוס, מפני שעושים בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת דחי נושא את עצמו.
<h2>דף טו.</h2>
יש'[ראל] ששכר פרה, והוא שמזונותיה על הכהן. רב הונא זבין פרה, מצאתי במקח וממכר [שער י'] שנדמה לו כי לשחיטה היה קונה אותה, כגון שהיה טבח או שהיה לו סעודה בעיר דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה אלא או על מנת לשחוט לר' יהודה או שחוטה לר"מ [לקמן כ' ע"ב].
<h2>דף טו:</h2>
לא ימכור לו פרה החורשת, למי שחשוד לחרוש בשביעית. אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ומשום הכי גזרי' משום שאלה, גבי שביעית דאינו מצווה לא גזרי' ואע"ג דאיכא משום לפני עור, אפ"ה עקר האסור דחבריה הוא ומ"ה תלי' לקולא, אבל באסור דידיה לא תלי' לקולא. א"ל אביי (ואסורא), ואיכא למגזר משום שאלה ואיכא נמי משום לפני עור ותלי' לקולא. מתקיף לה רב אשי וכל היכא [וכו'] והרי כלים, אלא ודאי טעמא דמתני' היכא דאיכא למתלי תלי' ל"ש מצווה ל"ש שאינו מצווה, ורב אשי לסיומי לקושיא דאביי הוא דאתא, מי'[הו] עקר הקושיא מיהא דאביי נפק, אלא שרצה רב אשי להביא המשנה זו דכלים דמפ' בה טעמא דהיכא דאיכא למתלי תלי' דקתני סיפא זה הכלל כל שמלאכתן מיוחדת [וכו'], א"נ משום דתנא ביה זה הכלל, וזה הכלל לאיתויי אפי' דברים שאדם מצווה על שביתתן דאי איכא למיתלי תלי' לקולא, ואי ק"ל כלים נמי נימא שמא למוצאי שביעית לקחם כדאמר לגבי שדה מפני שיכול להובירה, כלו' שלא יזרענה עכשו עד מוצאי שביעית, ואיכא למי' התם ה"ט דתלי' בהכי משום דבירות' מעלי' ליה לארעא אבל כלים אי למוצאי שביעית מאי מעליותא אית ליה בגויהו דקזבין להו השתא.
רבא זבין חמרא, ומסקנא דאסור למכור ליש'[ראל] החשוד למכור לגוי, אית דפי'[רש] ליש'[ראל] דלאו לפני דלפני הוא אלא לפני עור ממש הוא דהא ישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת ואיכא למיגזר משום נסיוני, ואי ק"ל ליתני נמי הכא שמא יחזיקנה לעצמו או ימכרנה ליש'[ראל], איכא למי'[מר] כיון דתגר הוא לא יחזיקנה לעצמו, ואי אמרת שמא ימכרנה ליש'[ראל], בכה"ג לא תלינן, חדא כיון דיש'[ראל] חשוד למכור לגוי הוא לא שני ליה בין גוי ליש'[ראל] כלל, מידי דהוה אמכירת גזירה לגוי, ולא תלינן אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יעשה בו מלאכת שבת, אלא אמ'[רינן] כיון דלא שני ליה לגוי בין חול לשבת לאו תליה היא הוא הדין פרה החורשת דלא תלינן בה אלא בשחיטה, ולא תלי בה שמא לא יחרוש בשביעית, דכיון דחשוד למכור לגוי לא שני לן בין יש'[ראל] לגוי הכא נמי כיון דחשוד למכור לגוי לא שני ליה בין ישראל לגוי, ועוד דלא תלי' אלא במידי דאית ליה הנאה בגויה כגון פרה לשחיטה דאמ' שמא לבשר הוא צריך, וכגון שדה ניר שהמביר שדהו הנאה הוא לו אבל האי מאי הנאה אית ליה בין מכירת יש'[ראל] לגוי.
נקבות אצל נקבות, משום דאתו גוים לגבה ופעמים שאינו מוצא את הגויה ורובעה לבהמה [כדלקמן כ"ב ע"ב]. אין מוכרין להן, לגוי ולא לכותים. לא זיין ולא כלי זיין, [זיין] חרבות ורמחים, כלי זיין, תיק לסייף ויד רומח, וכותי אסור לו למכור שמא ימכור לגוי וקטיל יש'[ראל].
<h2>דף טז.</h2>
בפרזלא הנדיאה, דודאי לכלי זיין בעי לה. והלא מרביעין עליה ויולדת, וכיון דמרביעין עליה ויולדת משהו לה לולדות ואתי לאחלופי במכירת שלימה, והכי מפרש בבכורות [ב' ע"ב], ור' יהודה סבר לא מקבלה זכר, מפני שהיא שבורת הרגלים ואינה יכולה לסובלו, ואפי' שבורה שאין בו טרפה קאמר, ומאי שאינה יכולה להתרפאת ולחיות, להתרפות מן הכאב ולחיות מן המכה, ודוגמתו במ' נדה [ס"ד ע"ב] עד שתחיה המכה.
שור של פטם מהו, למכור להם, ומסקנא דאסור אע"ג דסתמיה לשחיטה מפטמי ליה, מיהו ה"מ בשאותו הלוקח אין לו סעודה או אינו טבח אבל אם היה אחד מאלו מותר, ואפי' שור שאינו של פטם כמעשה דרב הונא [לעיל ט"ו ע"א]. שאין מקריבין אותו חי אלא שחוט מ"ט, בשלמא שאין מקריבין אהני שסלק איסור יום אידם או משום דמודה או משום לפני עור, אלא כיון שדחה אותו למחר מאי הנאה יש בין חי לשחוט, לאו משום אסור מלאכה בשבת. ולטעמיך שאין מקריבין אותן היום אלא למחר, מי נפקא ליה מאיסור, ומה לי חד אסור ומה לי תרי איסורי, ה"ל למיבטל לגמרי, אלא ודאי ע"כ למעקרא דמלתא אתי ואפי' חי' דאין בו אסור מלאכה, אלא למעקרה פורתא פורתא קבעי.
אין מוכרין להם דובים, מפני שמזיקין את יש'[ראל], ולא ישמרו אותם. ואין בונין עמהן [וכו'], מפני שהם בנינים ידועים לע"ז, והרי הוא מסייע ידי עע"ז. בימסאות, מרחץ קטן כגון בי מסותא [ב"מ מ"א ע"א].
חיה גסה הרי היא כבהמה דקה, דבעי' שתפרכס ביד פשוטה וחזרה, או ברגל אפי' בפשוטה לחודה, דאלו בהמה גסה סגי לה בחדא בין ביד בין ברגל. טעמ' דאית בה נזק, הא חיה אחרת דכותיה דלית בה נזק שרי, וקס"ד דארי חיה גסה הוא. בארי שבור, ודכותיה בחיה אחרת שבורה מותרת.
<h2>דף טז:</h2>
סתם ארי, ודכותה חיה אחרת. שבורה אצל מלאכה, דלית בה נזק שריא. ואפי' במקום שמוכרין להם בהמה דקה חיה דקה אין מוכרין, מ"ט משום דעביד בה מלאכה. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ומאן, תירוצא היא לתיובתא דרב חנן בר רבא למאן דמותיב לה ממתני'. דילמא חיה דקה הוא, וטעמ' דאית בה נזק, הא חיה דקה אחרת דלית בה נזק שריא דלאו בת מלאכה היא. מיתיבי [וכו'] תיובתא דרב נחמן ורב חנן, דאפי' חיה דקה אסור דבת מלאכה היא.
רב אשי דייק ממתני', דאיכא משנה יתירה. ומותיב, דליתני אין מוכרין להם כל דבר שיש נזק לרבים ותו לא, אלא ש"מ הא קמ"ל ארי הוא דאין בו חשש אלא משום נזק משום דשבור הוא אצל מלאכה, הא חיה אחרת דכותיה אע"ג דלית ביה חששא דנזק, אית ביה חששא דמלאכה. תיובתא דרב חנן, ואי קשיא לך כיון דכל חיה אסור למכור להם למ"ל למיתני כל הני ליתני אין מוכרין להם חיה סתם, איכא למי' דאי תנא הכי ה"א טעמ' דמתני' משום מלאכה הוא ובין דקה ובין גסה דכולהו בני מלאכה ננהו, אבל דובים ואריות דלאו בני מלאכה ננהו ואין במינן בעל מלאכה ה"א דשרי, ואפי' לרבנן דאסרי בשבורה, וכ"ש לר' יהודה, דליכא למגזר בהו שבור אטו שלם דכולהו שבורי נינהו למלאכה, ומ"ה תנא כל דבר שיש בו נזק לרבים ותנא דובים ואריות לאשמעי' תרתי.
מיני ומינך תסתיים שמעתתא, כלו' אפשר כי רבה בר ירמיה שמע אותה מרב חמא בר גוריא בשם רב. אתמר נמי, וק"ל רבה בר ירמיה איך לא היה מזכיר שמו של רב חמא למעלה, ושמא מנהגם היה שלא היו מזכירין אותה שעה אלא בעל השמועה הראשון בלבד, אבל לפרקים היו מזכירין כל בעלי השמועה עד שמגיעין לראשון, והנה כששמע ר' זירא מפי (רבה בר ירמיה) [רב אסי] הזכיר את רב חמא וכששמע ר' זירא מפי רבה בר ירמיה לא הזכיר אותו.
למינות, שגזרו שמד שלא לעסוק בתורה. דברים בטלים, בדברי תורה. דימוס אתה, פי' פטור אתה, ודוגמתו בהגדה במכילתא [שמות י"ט] ויחנו במדבר נתנה התורה בדימוס בפרהסיא במקום הפקר, ובהגדה נאמן מנאמן קביל והוא נפיק לדימוס, פי' לפטור.
<h2>דף יז.</h2>
מהו לעשות ממנו בית הכסא וכו', וקימא לן אתנן זונה אסור אפי' לבדק הבית, דתניא [תמורה ל' ע"ב] נתן לה זהב באתננה אין עושין ממנו ריקועין ואפי' לאחורי בית הכפורת, ולאו דוקא בית הכפורת אלא בכל העזרה נמי אסירי, וקא מבעיא ליה אם נתן לה אבנים באתננה מהו לעשות מהן בית הכסא, מי אמרינן טעמא דאסריה רחמנא משום מיאוס הכא נמי לא אכפת לן, או דילמא בית י"י מכל מקום, ודוקא אבנים, אבל מעות מותרים ואפילו לקרבן דתנן [שם] נתן לה כספים באתננה הרי אלו מותרין. אבי ידיהו, על בית יד שלהן, גואנטיש בלע"ז.
<h2>דף יז:</h2>
אי ספרא לא סייפא, יש מפ' אותו כל מי שנוטל חלקו בסדר אינו נוטל הסייף להיות לסטים וגנב, וסומכין אותו על מדרש ספרי תניא בספרי [דברים פר' עקב] ספר וסייף ירדו כרוכין מן [השמים] אם אתם עוסקים בזה אתם נצולים מזה ואם לאו אתם לוקים בזה, הנה במקום הספר אין שם הסייף ובמקום הסייף אין שם הספר.
<h2>דף יח.</h2>
ושמא מי שרואה ושומע אותו לא היה ידוע שכן הוא והוא פורץ בו לכך נענש. מעות פורים נתחלפו לי במעות צדקה וכו', פי' נתנו לי מעות ושכחתי למה נתנום לי אם לעניים אם למעות פורים, ואם היה נותן אותו לעניים בתורת צדקה, הרי עני לוקח מהם את צרכיו, ונמצאת שמחת פורים מתמעטת לעניים, ואם יתן אותם במגבת פורים, הרי שהעני צריך ליקח מנעלים לרגליו ואינו יכול לקנות אלא א"כ התנה במעמד אנשי העיר, והנה שהיה מצריכו לעני להתנות, ולכך חלק אותן המעות לעניים בתורת צדקה, ונתן כמותן מעות למגבת פורים משלו, ושוב אין העני צריך להתנות, שהרי כשבאו המעות לידי העני בתורת צדקה באו לידו לעשות מהן כל רצונו, וכי קפדינן במגבת פורים ה"מ כשבאו ליד העני בתורת מעות פורים אבל בסתם לא.
<h2>דף יח:</h2>
מושב לצים, רשעים. אצטדינין, על שם שצדין את ישראל להורגן, ומוליכין עמהם נחשים וחברים להגין עליהם (ז') בלטהם שלא יוכלו להדי בני אדם. ובלבד שלא יתחשב עמהם.... שאומ' כמה בני אדם יש בסיעתנו אם נוכל לכבוש כפר זה אם לא, ואם נכנס בחשבונם הנה כי הם מתחזקים על ידו לילך ולכבוש, אלא יעמוד מרחוק (ויכבוש) ויראה מעשיהם ואם יכבושו יעשה עצמו מהם ויוכל להציל. מפני שצווח ומציל, רואה אם ישראל תפוס בידם וצווח לאחרים ומצילו.
שמזבלין שם זיבול ע"ז, זיבול, כינוי, כלו' כבוד עושין לה, מעטרין אותה וזובחין לה. נשא ונתן איכא בינייהו, לר' מאיר דחייש בכלהו לע"ז נשא ונתן אסור, דהוה ליה נשא ונתן (בידם) [ביריד], לרבנן דאמרי דאיכא דלא פלחי לע"ז ומשום רציחה הוא דאסור נשא ונתן מותר היכא דאין שם ע"ז, ואי קשיא לך לרבנן מנא ידעינן אי איכא ע"ז אי לא, והלא אין רשות לישראל לילך שם מפני פחד שפיכות דמים, ואיכא למימר איפשר שיעמוד שם אדם מרחוק ויראה אם יש בה שום עיטור אם לאו, רבנן סברי כיון דלא חזינן לא חיישינן לע"ז, ואם ילך שם אדם ונשא ונתן וחזר פושע היה בעצמו אבל מה שנשא ונתן מותר, אבל אם יש עטור בודאי ע"ז יש שם ואסור, ור' מאיר אע"ג דלא חזינן חיישינן ואסור, ויש מפ' נשא ונתן איכא בינייהו, משום דהוה ליה כישראל ההולך לירוד בחזירה אסור אימר דע"ז זבין [לקמן ל"ג ע"א], ולזה הפי' ניחא ליה מפני חשד ע"ז, וקשיא ליה ונשא ונתן, דה"ל למימר הלך איכא ביניהו, שהרי ישראל ההולך לירוד משהוא הולך וחוזר (אין) [אנו] חושדין אותו שמא ע"ז מכר אע"פ שאין אנו יודעין בו אם נשא ונתן אם לאו, והראשון נראה לי. שלא ישב בתחבולות, עם יושבי קרנות, שאין אומרין אלא דברי בטלה.
<h2>דף יט.</h2>
ילמוד אדם ואחר כך יהגה, ילמוד אדם הגמרא ואחר כך יעשה בו סברא, ולא גרסי' ליגמר אינש והדר לסבר, ואי גרסי' חדא בפא וחדא בפה גרסי' לה, ואם אי אפשר לו ללמוד פי' ליגרוס ואע"ג דלא ידע מאי קאמר. גרסה, לשון גריסין, כלו' מרוב התאוה שהיתה לי על התורה הייתי שונה אותה אע"פ שהיתה דומה עלי כחטין שאינן טחונות יפה נעשות גריסין, כלו' שלא היתה מפורשת בלבי כל הצריך, שאלו היתה מפורשת לי כל הצורך היה אומ' טחנה, שנעשית כקמח גמור שלא נשאר שום קושי.
כתו' על [גפי] וכתיב על כסא, שני מקראות הם בפרשה אחת במשלי [ט'] והם על שבח התורה, דכתו' ברישא דענינא חכמות בנתה ביתה, טבחה טבחה, שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת, ולבסוף כתי' וישבה לפתח ביתה על (גפי) [כסא] מרומי קרת, תחלה מעמדת לומדה על גפי, לשון כנפים, ולבסוף מושיבם על כסא מלכות שהוא גבוה יותר. כתו' עלי דרך, פסוק אחד הוא [משלי ח'] בראש מרומים עלי דרך בית נתבות נצבה. בתחילה, תורה נדמית לאדם במרום, כדכתי' [שם כ"ד] ראמות לאויל חכמות. ולבסוף [עלי דרך], כשנתיישב עליה עומד על דרכיה וכל דקדוקיה. בתחלה שתה מים מבורך, למוד תורה מרב שבעירך, ואח"כ תפזר רגלך הנה והנה ללמוד מאחרים, וזהו ונוזלים מתוך בארך, והכי דריש לה בספרי [דברים י"א].
לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי, כלו' מי ששונה והולך שאינו חוזר עליה ולבו ריקם. רב ששת אמר, לטובה נא' לא יחרך, לשון איחרך אחרוכי [שבת כ' ע"ב], לא ישרף ולא יארע לו שום דבר קשה לצייד הרמאי, כלו' שהוא עושה תורתו בערמה ובחכמה ששונה וחוזר עליה, אלא יחיה ויאריך ימים, ורב ששת לישנא דאמורא קמא נקט, ודוגמתו בעירובין [ס"ה ע"א] דגרסי' התם גאוה אפיקי מגינים [איוב מ"א], אמר ר' חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה וכו', גאוה זו אונס שינה בשעת ק"ש, ומפיק לשון מעביר, כדכ' [שם ו'] כאפיק נחלים יעברו, כל המעביר מגן מעליו שלא להלחם כנגד השנה וישן מעט וקורא את שמע טוב הוא לו, ור' יוחנן אמ' כל שאינו מפיק אתמרי, כלו' כל שאינו מעביר אתמר, שמי שאינו נדחק מפני השינה אלא נלחם כנגדה הוא עושה יפה, ומאי אפיקי דקרא לשון גילוי, כדכ' [ש"ב כ"ב] ויראו אפיקי ים, מי שמגלה מגנו כנגדה ונלחם בה, ויש מפרש' לא יחרוך בתמיהה לדעת רב ששת, ולא נהיר לי.
<h2>דף יט:</h2>
ה"ג הניחא למאן דאמר ע"ז של ישראל אסורה מיד ושל נכרי משתעבד, משום הכי דמי שכרו (אסור) [מותר], אלא למאן דאמ' ע"ז וכו' אמר רבא בר עולא ע"ז מאן גרים לה מכוש אחרון, שנגמרת בו, ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, וכיון דלא חשיב אגריה לא קנסו עליה שהרי שכר אסור הנאה כשהוא אסור אינו אלא קנס חכמים כדאמרינן לקמן פרק השוכר [ס"ב ע"א], והיכא דלא חשיב לא קנסו עליו.
מתני' אין מוכרין להם במחובר לקרקע וכו', דכתו' [דברים ז'] לא תחנם, קרי בה לא תַחַנֵם.
<h2>דף כ:</h2>
זהירות מביאה לידי זריזות, זהירות קודם מעשה, זריזות בשעת מעשה, אדם שעושה מלאכתו בזריזות ובחכמה נקרא זריז, והרואה את הנולד נקרא זהיר, כדתנן [אבות פ"ב מ"ג] הוו זהירין ברשות, חכמים הזהרו בדבריכם [שם פ"א מי"א], ובשקלים [ספ"ג] ירושלמי סמיך להו אקראי.
אין משכירים להם בתים וכו', מפרישנ' כדפריש גמ' לבסוף, בתים אית להו חדא איסורא דאוריתא במכירתם מלא תחנם, ושדות אית בהו תרתי חדא מן התורה מלא תחנם וחדא מדרבנן הפקעת המעשרות, וה"מ במכירה אבל בשכירות ליכא איסורא כלל אלא גזרה אטו מכירה, וסוריא יש לה דין ארץ ישראל לאסור לא תחנם ולאסור הפקעת המעשרות במכירתן לגוי, קסבר ר' מאיר כיבוש יחיד שמיה כיבוש, מכל מקום אע"ג דשמיה כיבוש אין דינה ממש כא"י לגזור בה כל גזרות א"י, כדגרסי' במס' גיטין [ח' ע"א] בשלושה דברים שותה סוריא לא"י ובשלושה לח"ל, ואמרי' התם קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש, וא"ה אין דינה כא"י ממש, וטעמא מאי, דשלא כסדר עשה דוד, התו'[רה] אמרה [דברים י"א] והוריש ה' את הגוים מלפניכם, ואח"כ, כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו, אפי' ח"ל, והוא הניח את שכיניו והלך וכבש ארצות, והכי איתא בספרי [שם], הלכך בא"י גזרינן גזרה שכירות בתים אטו מכירה אע"ג דליכא איסורא אלא משום לא תחנם, וכל שכן דגזרינן בשכירות שדות אטו מכירה, במכירה חדא איסורא דאורייתא וחדא איסורא [דרבנן], ובסוריא לא גזרינן ביה בשכירות בתים אטו מכירה הואיל ואין במכירה אלא חדא איסורא, אבל בשדות דאית בהו תרתי במכירה כדפרישית גזרינן שכירות אטו מכירה, ובח"ל דליכא ולא חדא לא בבתים ולא בשדות לא דאוריתא ולא דרבנן, דמעשר ח"ל דרבנן הוא, ולא אסרו חכמים את הפקעתן לא גזרינן ביה אלא בשדות הואיל ובא"י אית בהו תרתי גזרינן במכירתן, אבל בשכירות שדות ובמכירת בתים לא גזרינן בהו, ואע"ג דבמכירת בתים לא הויא אלא חדא גזירה לא גזרינן בה, ור' יוסי סבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, הנה שאין בסוריא איסור לא תחנם ולא איסור הפקעת מעשרות אפי' במכירה, אלא גזירה היא, וקסבר (דבין ארץ) [דבארץ] ישראל לא גזרינן אלא בשדות דאית בהו תרתי במכירתן, הלכך בא"י משכירין בתים דלא גזרינן בשכירות בתים, הואיל ואין במכירתן אלא חד איסורא, אבל לא שדות, דגזרינן למכירה דאית בהו תרתי, ובסוריא מוכרים בתים דליכא איסורא כלל ולא גזרינן בהו, ומשכירין שדות דמאי לגזר, לגזר שכירות דידיה אטו מכירה דידיה או אטו שכירות דא"י, גזירה לגזירה היא, אבל לא מוכרין שדות דגזרינן אטו מכירה דא"י דאית בהו תרתי במכירת שדות א"י, ובח"ל לא גזרינן כלל דמרחקא א"י מח"ל.
<h2>דף כא.</h2>
אף במקום שאמרו להשכיר וכו', אומ' אני דוקא שכירות אבל מכירה שרי דלביתיה דידיה קא מעיל, וקרא דלא תביא תועבה אל ביתך אסמכתא היא ולאו איסורא דאוריתא, דלא אסרה תורה אלא בהכנסת ישראל עצמו אבל גרמא דעל ידי גוי לא.
ובכל מקום לא ישכור לו את המרחץ וכו', ויאמרו שלוחו של ישראל הוא, ודוקא שכירות דשם ישראל עליו, אבל מכירה שריא, אבל שכירות שדות דח"ל שרי, דלא אתו למימר שלוחו של ישראל הוא אלא מימר אמרי ארישא הוא דהוה ליה בגוה ולנפשיה קא טרח, והכי קא מפרש בגמרא, ומדקא אמרינן ארישא הוא בגווה, ש"מ ארישות נמי מותר אע"ג דלתרוייהו קא טרח, ומן הדין שכירות קרוב יותר להתיר מן הארישות, שהשכירות כלו לגוי וארישות הוא למחצה, מיהו כיון דארישות נמי כל אימת דבעי יעביד ה"ל קבלנות ובדנפשיה קטרח, אלא לפי שאריסות יותר מצוי מן השכירות לפי' תלה אותו באריסות, כלו' דלא אתי למי'[מר] דשלוחיה דיש'[ראל] הוא אלא אמרי אריס הוא כמו שהוא מנהג בני אדם, ושכירות שדה דח"ל אע"ג דשכירות לא קניא מותר, דאין אדם מצווה על שביתת שדהו בשבת.
ובלבד שלא יעשנו שכונה, בס' מקח וממכר [שער י'] אמכירת בתים קאי במקום המותר להם אבל לא על השדות. אלפני מפקדינן, סי' בעלמא הוא, כלו' שאין אנו חוששין בכל דבר שמא ימכור זה לאחר ויעשה האחר בו אסור, כדא' [לעיל י"ד ע"א] לגבי לבונה זכה.
<h2>דף כב.</h2>
תניא רשב"א לא ישכור [וכו'] א"ה מאי איריא, כיון דאמרת אמ' כותי אנא גמירנא טפי מינך ש"מ ס"ל לרשב"א כותיים גירי אמת הן ומוחזקים במצות אלא שהן יש'[ראל] רשעים, א"כ תיפוק לי משום ל"ע א"ה דכותי לא ציית, אלא לאו [מדלא] (מד)קמפרש טעמ' הכי, ש"מ ציית, א"כ למה לא ישכור שדהו (לגוי) [לכותי].
מוריקאי, שקבלו בשותפות שזרעו מוריק' בגנתם וצמחה, והתנו בשעת חלוקה שיקח הגוי לחלקו מה שמכר בשבת ויש'[ראל] מה שנמכור ביום ראשון ושרא להו רבא. איתיביה רבינא, ישראל וגוי, מ"ט דשליחותיה קעביד גוי, וקונה ומלקט חלקו של ש'[בת] ונותן לו חלקו של חול כדמ' בשבת, ואע"ג דלא באו לחשבון אסור. ואם התנו מתחלה, בשעת קבלה. מותר, שאין לזה כלום על זה, שעל מנת כן יורד לשדה שלא יהא לו חלק במכירתו בשבת לא לגוי במכירת החול, וחלקו הוא נוטל בשבת, ולאו הוא שליחותיה קא עביד. ואם באו לחשבון אסור, אע"פ שהתנו מתחילה שחלקו לימים, הואיל ולסוף הם מחשבין מה מכר זה בשבת ומה מכר זה בחול, ואם הותיר הגוי במכירת השבת ימכור ישראל כנגדו בחול שני ימים, אע"פ שחולקין לימים יש לו חשבון על זה, וכיון שמתחילה לא היה יודע שיותירו אחד על חבירו של שבת על של חול ולא של חול על של שבת והשתא איתחזי להו הכי, בשעה שבאין לחשבון ומשלים א' לחבירו השתא הוא דקא מתנו, והנה כי הגוי עושה שליחותו של ישראל, ואע"ג דההוא זבינא גופא בשבת לא שקיל לה ישראל ולא מידי אסור.
הנהו שתלי דערלה הוו, ואכל גוי שני ערלה וטרח בהו, ישראל אכל שני היתירא וטרח בהו, דכיון דלא טרח גוי בהדי ישראל ולא ישראל בהדי גוי אין לזה חלק עם זה ולא לזה עם זה, הילכך לאו כמוכר פירות ערלה דמי, דאורחא דמילתא הוא מי שטורח באילנות יאכל פירותיהן ומאן דלא טרח לא אכיל, ושתא קמייתא דטרחו בהו תרויהו ולא אכלו ולא מידי לפי שאין מוציאין בני שנתן, הילכך כהתנו מתחילה דמי שאין לזה כלום עם זה, והרי הוא כמי שמוכר לו הזכות שיש לו בשדה שיטרח שם ויאכל ואינו כמוכר לו הפירות שכל א' וא' אינו אוכל אלא לפי טורח עבודתו, אבל שבת ליכא למימר הכי.
סתמא מאי, שלא אמר לו טול חלקך בשבת ואני בחול, והלך גוי מאיליו ונטל חלק בשבתות ישראל שרואה כן נוטל חלקו בחול, מי אמרינן הואיל ושלא ממצותו הוא נוטל ונושא לא מיחזי שלוחיה דישראל, או דילמא כיון דניחא ליה הכי לא שנא. ת"ש אם התנו מתחילה מותר הא סתמא אסור אימא סיפא אם באו וכו' הא סתמא, ולא באו לחשבון. מותר. ואי קשיא מאי טעמא לא נימא ליה מרישא לא יאמר לו טול חלקך וכו' הא סתמא מותר, איכא למימר משום דבעינא למיתנא אם התנו מתחילה מותר, דאע"ג דאתנו לא מיחזי שלוחיה דיש'[ראל] הואיל ומעיקרא אתנו, משום הכי תני רישא לא יאמר לו טול, וה"ה לסתמא דאסור, אלא ודאי מסיפא שמעי' דמותר, דאם איתא דסתמא ולא באו לחשבון אסור כ"ש היכא דבאו לחשבון ואפי' התנו מתחילה, ולמה לי למיתנא אם באו לחשבון אסור ליתני סתמא ולא באו דאסור דכ"ש התנו מתחילה ובאו לחשבון, אלא לאו ש"מ סתמא ולא באו לחשבון מותר, אלא מהא ליכא למשמע מינה.
אין מעמידין, ובני נח מוזהרין דכתי' [בראשית ב'] והיו לבשר אחד, מי שנעשין בו בשר א' יצאו בהמה וחיה, הלכך אסור משום לפני עלת"מ [—עור לא תתן מכשול] ואפי' אית ליה בהמה לדידיה נמי אסור, מ"ט, גוי חס על בהמתו שלא תעקר או שלא תכחש בבשר כדאמ' בגמ' [כ"ז ע"ב], הלכך ה"ל כמי שאין לו.
<h2>דף כב:</h2>
ה"ג א"ה זכרים מנקבות לא נזבין, כיון דאמרת טעמ' דבהמה דידיה ליכא למיחש לרביעה מפני שחס עליה, הא לאו הכי חיישי' לרביעה, הכא חסות ליכא דליכא מכחשא וניחוש, ובריתא סתמא קתני לוקחין ל"ש מנקבות ול"ש מזכרים, אלא לאו ש"מ בריתא דלא חייש לרביעה וק' אמתני'. נקבות אצל נקבות, דמתני' סתמא קתני אין מעמידין, ועוד דקתני לה בברית' מייתי ליה בפ"ק [ט"ו ע"ב].
<h2>דף כג.</h2>
ע"י ממון מותרת, אפי' לבעלה כהן, אלמא לא חשידי לגבי יחוד לאוסרה אם נתיחדה, וכיון דאינה אצלה אלא ע"י ממון שהלוה את בעלה ה"ל כיחוד בלבד, ומתירא הוא ליגע באשה שאינה שלו, והא כדיעבד הוא ונחבשה קתני, וסופה דאי עבד תלי' לקולא דאמר כיון דאסו' היא דלמא לא עבד והכא נמי גבי בהמה לוקחין לקרבן מהן דתלי' לקולא אסו' ס"ל לרב פפא דכיון דפקר נפשיה לש"ד לגבי עריות פקר נפשיה, התם לא יחוד הוא אלא ממש ה"ל דידיה ועביד ליה כדתני. ודחי' ליה דלמא לעולם דאי עבד נמי אסור לבעלה כהן ושאני הכא. תדע דקתני סופא, כלו'[מר] כיון דשביק לה ע"י פדיון הנה עדיין יש שם בעלה עליה, הו"ל לחוש שאם יפדנה בעליה יתבע ממנה שלא נגע בה, והויא לה לגבה כאשה שאינה שלו, ואפ"ה כיון דאין לו בה הפסד, שהרי לא הלוה עליה כלום אלא שגנבה מבעלה עביד אסו', גבי יחוד נמי דאין לו הפסד בה אסור' אף בדיעבד.
ור"א סבר חיישי' לרביעה, ואפי' בהמתו, ולא ס"ל הא דאמר רב גוי חס על בהמתו. דלמא דכ"ע לא חיישי', לרביעת בהמתו, ואית' לדרב. עודה של שקין. פי' גאון מלשון מעודד ענוים [תהלים קמ"ז], והוא אותו חבק שחוגרין אותו לחמור על השקין (שלו) [שעל] גבו שיהו מהודקין עליו, ואם חגר אותה באותה החבק פסו' מפני שהוא עליה משאוי. והעגלה, ערופה. עד שתמשוך, אותו החבל ממקום למקום, כדכתי' [דברים כ"א] אשר לא משכה בעול, ושיעור משיכתה טפח [סוטה מ"ו ע"א].
<h2>דף כג:</h2>
ש"מ פרה קדשי מזבח, נ"מ דאינה נפדית אלא ע"י מום קבוע. שאני פרה דחטאת קרייה רחמ', אהני ליה שם חטאת לענין הקרבתה דבעי' שתהיה כשרה כחטאת, אהני לה קדושת דמים לענין פדיונה דיוצאה לחולין ליגזז וליעביד [בכורות י"ד ע"א]. אלא מעתה תפסל ביוצא דופן, אא"ב דפרה קדשי מזבח היא הא דתניא נפסלת ביוצא דופן [ור"ש מכשיר], ס"ל לההוא תנא דפרה קב"ה [—קדשי בדק הבית] היא, אלא השתא דאמרת דאפי' מ"ד קב"ה בעי' שתהא כשרה להקרבתה כחטאת, א"כ תפסול ביוצא דופן. ע"א, אלא מעתה תפסל, כיון דאמרת דבחששא פליגי, ולא פליגי בודאי רבעה אי פסלה בה רביעה אי לא, דהיכא דודאי רבעה פסלה לדברי הכל אי משום קדשי מזבח היא אי משום דחטאת קרייה רחמנא, תפסול נמי ביוצא דופן לד"ה. מודה ר' שמעון וכו', דעד כאן לא פליג ר' שמעון אלא לגבי יולדת דרבי רחמנא [ויקרא י"ב] תלד, אבל לענין קדשים גמר לידה לידה מבכור, והכי איתא בש"ס נדה [מ' ע"א], אלא ודאי פרה איכא למימר דאמ' קדשי מזבח היא ואי למאן דאמ' קדשי בדק הבית היא ור' שמעון סבר קדשי בדק הבית היא, והתם לענין רביעה היינו טעמא דפסולה לד"ה הואיל ומום פוסל בה.
<h2>דף כד.</h2>
ולד נוגחת אסור, שנגחה בעד א', ועובר ירך אמו. מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין, דמר סבר בזיא מלתא ומר סבר לא בזיא. אבל כשהן חולין וכו', דלא בזיא מילתא וזה וזה גורם מותר. מחלוקת כשהן חולין, ופליגי בזה וזה גורם, אבל כשהן מוקדשין ד"ה בזיא מלתא, הכי מפו' בתמורה [ל' ע"ב].
מאי אותבוה חבריא לר' אליעזר, דחייש לרביעה ואפי' בבהמה דידיה ואין הגוי חס לעקירת בהמתו, כל צאן קדר. הניחא למאן דאמ' יתרו קודם מתן תורה, פלוגתא היא במכילתא [ריש פר' יתרו] ובסוף מסכת זבחים [קט"ז ע"א] פליגי אמוראי.
<h2>דף כד:</h2>
ר' יוחנן אמ' גבול יש לה ונסבין חבריא למימ' וכו', פליג(י) אדרב דאמר [כ"ב ע"ב] גוי חס על בהמתו, ולא שני ליה בין בת ג' לפחותה מבת ג' דבכלהו זבנינן מניהו אליבא דרבנן דלא חיישי לרביעה בבהמה דידיה, ור' יוחנן סבר פחותה מג' בהמה דידיה נמי לוקחים שהיא נעקרת בת ג' אין לוקחים שאינה נעקרת וחיישינן אפילו לרבנן, אבל לר' אליעזר לית ליה חסות כלל דהא פרה בת שתים היתה נעשית וחייש בה לרביעה. איתיביה כל הני תיובתא, לר' יוחנן דאמר בת ג' מיהא חיישינן וקשיא אפי' לרבנן. ושני ליה בפחות מג', לרבנן. אלא מחוורתא וכו', דפרות הוראת שעה היתה בין לר' אליעזר בין לרבנן.
ר' יוחנן דידיה אמר ואמרתם וכו', דכתי' [ישעיה י"ב] הודיעו בעמים עלילותיו, ואותה שעה נודע בעמים. יק מלך ירגזו עמים, שהרגיז את העמים בקדושתו. יק מלך גאות לבש, שנתגאה עליהם ולא רצה לשבת עמהם. שירו ליק שיר חדש, כי היה נס חדש, ואע"פ שלא בא דוד עדין, כבר היו השירות אמורות מפי הפרות שצפו ברוח הקדש מה שעתיד דוד לומר. רני רני השטה, ועשו ארון עצי שיטים [שמות כ"ה], והאי שירה ליתא בקרא אלא גמ' גמר לה, ותמה אני אם אמר' השירה בלשונם מי היה המגיד את השירה הזאת, ואם נפתח פיהם ואמרו בלשון הקדש איך לא נחשוב פתיחת פי הפרות כמו שחשבו פתיחת פי האתון מעשרה דברים שנבראו בין השמשות [אבות פ"ה מ"ו], וי"ל שבלשונם אמרוה והיו לשם מי שהבין לשון הפרות כדאמר [סוכה כ"ח ע"א] ברבן יוחנן ן' זכאי שהיה יודע שיחת דקלים. כמאן קרי פרסאי לנדה דשתנא, כגון דשוו בה רבים לשון רגילות. דכתי' דרך נשים לי, אלמא דרכן של נשים הוא.
<h2>דף כה.</h2>
אזל שית וקם שית וכו', דכתי' שתי עמידות, ויעמוד השמש ולא אץ לבוא [יהושע י']. מקיש עמידתו לביאתו, פי' מקיש עמידה עמידה, וביאתו דקא' משום דכתי' ולא אץ לבא. כשם שעמד לו חמה ליהושע, ק"ל אמאי לא חשיב יעקב כדכתי' [בראשית ל"ב] ויזרח לו השמש, וחזקיה כדאי' בחלק [סנהדרין צ"ו ע"א], ונ"ל דלא קחשיב אלא אותן שעמדה בשבילן וכל הנך לא עמדה, אלא בשביל יעקב מהרה לצאת, ובשביל חזקיה חזרה מי' שעות שהגיעה כבר למערב למקום שעה ראשונה למזרח.
השוק והעליה ר"א או' שוק וחזה ומאי והעליה [וכו'], שמניחין החזה על השוק בשעת תנופתו. ר' שמואל או' שוק ושופי, כי השוק הניתן לכהנים משלמי' הוא רגל הימני בשנים האחרונים והוא מן הארכובה עד הכף של עוקץ הנקרא פדיל"א וכל שופי הירך נתן עמה, ואי קשיא לך והלא שלמים היו כדכתי' [ש"א ט'] בטרם יעלה הבמתה וכו', וחזה ושוק לכהנים נאכל ולא לזרים ואיך נתנו לשאול, איכא למימר שלמי במה קטנה היו וקימא לן בזבחים פרק בתרא [קי"ט ע"ב] חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה, ולא הפרישו שמואל אלא שהיה יודע שיבוא אליו שאול והניח לו אותו החלק הנתן לכהנים דרך גדולה.
<h2>דף כה:</h2>
מאי ביניהו, אי זה מקום הוא באשה שיהא בו משום שפיכות דמים לזה ולא יהא בו לזה, תינח לר' ירמיה דאמ' באשה חשובה אבל שאינה חשובה יש בה משום שפיכות דמים, אלא לרב אידי כלום יש אשה שאין כלי זינה עליה. איכא ביניהו אשה חשובה בין וכו', פי' חשובה היא בין האנשים שהיא ממשפחה גדולה ומוראה עליהם, ואינה חשובה ביופי כמו שאר הנשים, לר' ירמיה דא' חשיבותא מהני לה להיות מוראה עליהם לית בה משום ש"ד אבל משום עריות איכא שמא יפתה אותה, לרב אידי דקא' יופיה מגין עליה אבל חשיבותא לא כיון דלאו יפה היא אית בה משום ש"ד, צרפתי, ומשום עריות נמי איכא לתרויהו, דאע"ג דאינה יפה כ"כ להגין עליה משום ש"ד, בשעה שיצרו תקפו לא גריע ליה מבהמה דחשיד ושמא יפתנה, ואי קשיא לך כיון דמכל מקום משום עריות איכא למה הוצרכו לדרוש איזה מקום שיהיה בו משום ש"ד לדעת רב אידי, ומאי נ"מ, איכא למימר דכי חיישינן לעריות ה"מ שלא בפני בעלה, אבל אם היה בעלה עמה ליכא משום יחוד ערוה, ומ"מ צריכין להזהר משום ש"ד, שהרי שניהם כיחידים, שהאשה אין לה כח לעזור, וגם אם ירצה להרוג את האשה תחלה אין בעלה עוזרה, כי מתירא הוא על עצמו ובורח ומניחה, ואם לא נזהר בעלה מהם שאינו רוצה לצאת משם אע"פ [כן] אנו מזהירין לאשה שתצא, שאם היה פושע בעצמו דמו בראשו והיא לא תפשע בעצמה, ומעתה אנו צריכין איזה מקום באשה שיהא בו משום ש"ד כדי שתהא צריכה להזהר בעצמה ולצאת ולהניחם שם ואע"פ שאין בה משום ערוה.
<h2>דף כו.</h2>
בת יש'[ראל] לא תיליד, מפ' בגמ' מפני שמילדת בן לע"ז, וכן לא תניק.
כאופיא דנהרא, אשקומא. אמר רב יוסף בשכר, כלו' לא התירו אלא משום איבה ומתני' היכא דאפשר לאשתמוטי מיניה דלית בה איבה. סבר רב יוסף (אפי') [אולודי] לגויה, בדברים שאינם חלול שבת. א"ל אביי, אפי' אין חלול שבת מציא למימ' לה חלול שבת הוא זה ולא מחללינן שבתא אלא אמאן דמנטרא.
<h2>דף כו:</h2>
לא נצרכה אלא, הא [ד]אמרת ליחוש לאיבה, דאחרינא, דכי חזו ליה כשהיא מגררא הויא להו איבה בהדן, דנהי דאיבה דידיה ליכא למיחש דמכי נחית לבור תו לא סליק, א"נ איבה דחד לא חיישי' אבל לאיבה דרבים ניחוש מיהא. א"ל ש"מ דכי אמ' מורידין צריך להזהר דלא ניחזו ליה אינשי דהתם ליכא טענה וחיישי' לאיבה.
לאפוקי משום מורנא, שאסור לרפאתם כדאמ' במתני' בת ישראל לא תנק בנה של נכרי וה"ה לרפואה. ה"ג ימול ארמי ולא ימול כותי דר"מ ר' יהודה או' ימול כותי ולא ימול ארמי, דקס"ד טעמ' דר"מ דאסר בכותי משום דכותי מל לשם הר גריזים, כי המצות שהם עושים לשם ע"ז הם עושים, ובעי' המול לה' כדמפרשי' לקמן [כ"ז ע"א], אבל הגוי כיון שאינו עושה לשם ע"ז, שע"ז שלו לא צותה אותו על המילה, אע"פ שאינו עושה לשם מצוה קרי' ביה לשם ה' דאדעתא דישראל קעביד, ומ"מ בעינן שיעמוד ישראל אחד ע"ג שמא יעשנו כרות שפכה, וצריך שיהא אותו יש'[ראל] עע"ג [—עומד על גביו] מכיר ויודע בענין המילה שלא יוכל להביאו לזה לידי כרות שפכה, ר' יהודה או' כותי, דכותי אינו חשוד על ש"ד, ולא בעי' לה' המול, אבל ארמי חשוד ודלמא מייתי ליה לידי כרות שפכה ואפי' אחר עע"ג, דמצלי לסכינא.
<h2>דף כז.</h2>
אמר רב חסדא מ"ט דר' יהודה, דאסר בכותי. דכתוב, בפ' בא אל פרעה [שמות י"ב] וכי יגור אתך גר המול, ודרשי' סמוכין שאף המילה תהיה לה', ואע"ג דר' יהודה לא דריש סמוכין [בברכות כ"א ע"ב], ה"מ בתרי פסוקי אבל בחד פסוקא דריש [ר"ה ט' ע"ב]. ור' יוסי... סמכיה רחמנא למידרש ביה למילה אלא לפסח בלבד קאי. ור' יוסי, מ"ט, דכתי' המול ימול מ"מ. אתמר מנין למילה בגוי, לאו אמילת' דר' יהודה הנשיא קאי, אלא סברא דתרויהו קאמרי. ואתה את בריתי, לאברהם קאמ', בעי' שיהא מהול כאברהם. המול ימול, קרי ביה המל ימול. ערבי מהו, בני ישמעאל קרויין ערביים והמילה חוק בידם מישמעאל.... גבעוני מהול, לא ידענא מאי היא, שהרי גבעונים כבר נתגיירו, ואע"פ שאין מקבלין אותן לבוא בקהל והם פסולים [בקידושין ס"ט ע"א], מ"מ גרים נינהו, מידי דהוה אגר עמוני, וי"ס שכתוב בהן גבנוני מהול ושמא הוא אומה מבני קטורה, והוא חוק בידם מאביהם, שהרי בני קטורה נמולים הוו כדאמ' בסנה' [נ"ט ע"ב] את בריתי הפר, לרבות בני קטורה, ואע"ג דמדאוריתא מחייבי בעי' שיהו בעול כל המצות כאברהם, דהא כתוב אתה את בריתי תשמור, איכא למיחש לאסור, דאין המילה שלהם משום ברית, למ"ד המול ימול ליכא למיחש, דהא מהול הוא. איכא ביניהו אשה, למאן דאמ' את בריתי תשמור איכא למיחש לאסורא, דאשה לאו בברית מילה היא. ולמאן דאמ' וכו', מה לשון מול, קטוע, דכתי' [איוב כ"ד] ובראש שבולת ימלו, ואשה קטועה היא.
מתרפאין מהן רפוי ממון, רפוי ממון בהמתו, רפוי נפשות גופו, שום רפואת גופו מדלא שרי אלא בבהמתו. ואין מסתפרין מהן, בגמ' [כ"ט ע"א] מפני ש"ד, אפי' בר"ה לא מסתפי מיניהו, אמ' לא הייתי מתכוין להזיק.
<h2>דף כז:</h2>
חויא דרבנן, קאמ' ליה, דודאי ההוא לית ליה אסותא, ואילו ההוא חויא דילמא מתרפי מיניה. כל מכה שמחללין עליה וכו' אין מרפאין מהן, שמא יעשה עצמו כאילו מרפא אותו ואינו מרפא ויניחו למות, שהרי החולי יש בו סכנה ולית ליה דרב יהודה דאמר [כ"ז ע"א] אפי' ריבדא דכוסילתא וכו'.
<h2>דף כח.</h2>
כל מכה של חלל אינה צריכה אומד, פי' שאומדין את החולה אם צריך לחלל עליו את השבת אם לאו, כי ההוא מעשה דמסכת יומא [פ"ג ע"א] ב' אומ' צריך וב' אומ' אינו צריך ואם אין שם בקי מאכילין אותו על פיו, ואם אין שם בקי וגם הוא לא יאמר צריך אני ואיני יודע לומר אם צריך אם אינו, אם מכה של חלל היא אין ממתינין לכך אלא מחללין עליו מיד, ודוקא דכאיב ליה טובא אבל מיחוש בעלמא לא, והדברים הללו צריכין פשפוש גדול.
דר' יוחנן רופא מומחה הוה, פי' אותה מטרוניתא שרפאה אותו מומחית הוה, ואמ' לעיל [כ"ז ע"א] שאם היה מומחה לרבים מותר, דלא אתי לאורועי נפשיה.
<h2>דף כח:</h2>
ואי רטיבא, אם החולי של אוזן מוציא לו ליחה יקח הגובתא עתיקא בר ק' שנין שהיא יבשה היטב, ואם החולי יבש הוא מוציא לחה קרה יקח גובתא רטיבא, וק"ל שהרי לא דבר על זה, ומי הוא הנותן סימן לדבר שלא נאמר, ולפי דעתי וסי' ל"ג ליה, ומאן דגר' ליה מפ' כי ע"י שהם דברי רפואות קצר את דבריו ורמזו ברמז כי יש חלוק בין חולי יבש ללח.
<h2>דף כט.</h2>
שני לדם דג, פי' כי הדג קשה לגוף אבל אם יאכל אותו אחר הקזה למחרתו לא יזיקנו, וכן אם יאכל אותו היום ומחר יקיז דם לא יזיקנו וי"א שמועיל מפני שמרבה הליחה גומטוס.
<h2>דף כט:</h2>
חרס הדרייני, מפ' בגמ' [ל"ב ע"א], וטעמ' משום דאיתיה לאיסורא בעיניה, שהרי שורין אותו במים ושותין אותן כאלו יין מעורב בהן. ועורות לבובין, משום תקרובת ע"ז. עגול אסור, הכי עבידי ליה לע"ז, לבובין על שם שנקבו כנגד הלב בעוד שהוא חי ומוציאין את לבו להקטירו וקודרין אותו לע"ז וה"ל כנשחט לע"ז. בשר שנכנס לבית ע"ז מותר, בהנאה, דעדיין לא נעשה תקרובת, ואי אמרת ניחוש שמא נשחט לע"ז והוכיח סופו על תחילתו, איכא למי' כיון דרוב לע"ז לפניה נשחטין, ואיכא הנשחטין ואיכא רוב הבהמות דאין נשחטין לע"ז אזלי' בתר רובא. והיוצא אסור, דאפי' שלא נעשו תקרובת, והתקרובת הוא זבחי מתים, כלומר מה מת אסור בהנאה, דר"ע ל"ג ליה, דהא אמ' בגמ' [ל"ב ע"ב] ומני ר' יהודה ב"ב היא, ומאן דגר' ליה מפ' הכי ומני ר' יהודה היא כלו'[מר] ר"ע ס"ל כר' יהודה דמקיש ליה זבח למת. ההולכים לתרפות, כגון גוים אלו ההולכים לבקש הטעיות. אסור לשאת, משום דה"ל כלפני אידיהן שמכין עצמו לע"ז שלו, וה"מ דברים המתקיימים בידו עד מקום הטעות אבל שאין מתקיים מותר [לעיל ו' ע"ב]. והבאים מותר, דה"ל כלאחר אידיהן, ותנא ליה הכא משום דדמי לאיסורי הנאה.
נודות הגוים אסו' בהנאה דר"מ, ס"ל לר"מ דנודות הגוים וקנקנים אסור' בעיניהו הוא, כחרס הדרייני, משום שבלעי הרבה, ואסירי בהנאה, ויין הכנוס בהן כאלו כנוס בחרס הדרייני, שדינן כדין נפל לתוכה יין אסור וס"ל לר"מ דיין ביין כולו אסור בהנאה במשהו, ורבנן סברי אין דינו כחרס הדרייני, דליתא לאיסו' בעיניה, וטעם משהו בלא ממש מסתיה דאסור בשתיה.
החרצנים, אומר אני טעמיה דר"מ מפני שהם מברייתו של יין חשיב להו כיין עצמו ואפי' בהנאה אסו', א"נ מפני שהוכשרו בתחלתן לאכילה ע"י היין ונעשו כלן יין גמור אין הכשר להן לעולם אע"פ שנגבו מן היין, ורבנן סברי [וכו']. הלכך לחים דאית בהו טעם יין ומראה יין ואין נאכלין אלא מפני טעם היין אסו' בהנאה דאיתיה לאיסור בעיניה, יבשים, לאחר י"ב חדש, שאין להם טעם יין אע"ג דאית להו מראה יין שהן מושחרין מן היין לא כלום הוא ומותר, ואע"ג דאיכא בגויהו יין משהו, בטל לגבי העץ דמין בשאינו מינו בנ"ט.
המורייס, מורייס נותנין לתוכן יין הרבה לעביר זוהמא, ויש בו טעם ומראה יין, כיון דלעבורי זוהמא הוא ולאו למתוקי טעמא לא חשיב כאלו איתא לאיסורא בעיניה.
גבינת אונייקי, מפני שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לע"ז ומעמידין בקיבתן ור"מ חייש למעוט, וכיון דמוקי ליה כאלו איתיה לאיסו' בעיניה דמי, ורבנן סברי אע"ג דרוב עגלים נשחטים לע"ז איכא שאר בהמות שאין נשחטין והוו להו עגלים מיעוטא ואין חוששין למעוט, ומה טעם נאס' באכילה מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה כדאי' לקמן [ל"ד ע"ב].
ואמ' כל כהן שדעתו יפה, אינה לא במשנה ולא בתוס'[פתא]. ולא הודו לו, לא ידענא מנא. שורפה חיה, שא"א לבשלה בכלי עזרה, מפני שהיא חלב ואין כלי חלב במקדש. בקיבת עגלי ע"ז, ואסורי ע"ז אסור פרשיהו דניחא ליה בניפחיה, ואע"ג דקיבה לא מגופיה הוא, וגזרו על כל גבינת הגוי משום בית אונייקי, א"נ דס"ל לר' יהושע (ברוב) [דרוב] עגלים של אותן מקומות נשחטים לע"ז. א"כ למה לא אסרוה בהנאה, כיון דס"ל כר"מ דחייש למיעוט' ויתסר בהנאה. והשיאו לד"א, אלמא לא ס"ל כר"מ. ישמעאל אחי, ואי ק"ל היאך היה קורא דודיך והלא ראש הפסוק מוכיח כי עליו מדבר דכתו' ישקני, ואם איתא תשקני מנשיקות פיה מיבעי ליה, ועוד ר' יהושע דמייתי ראיה מקרא דלקמיה תיתי ליה מדידיה, ועוד למאי דקטעי ר' ישמעאל בין זכר לנקיבה מאי ראיה קמייתי ליה מקרא דלקמן, דלמא ההוא גופא נמי מחליף ליה בין זכר לנקיבה, איכא למי'[מר] שר' ישמעאל כך שמע מרבו, והיה סבור כי פשוטו של מקרא כך הוא, אמרה כנסת יש'[ראל] להב"ה ישקני מנשיקות פיהו, והשיב לה כן אעשה כי טובים, אבל מקרא של אחריו אין ספק בו כי כנסת ישראל אומ' להב"ה, שהרי סופו מעיד עליו, על כן עלמות אהבוך, על שהיה שמך טוב כשמן העלמות אהבוך, ודרך העלמות להיות אוהבות האיש, וזו הראיה שהביא לו ר' יהושע לר' ישמעאל, הואיל והפסוקים של אחריו מוכיחים כי כנסת יש'[ראל] משבחת להב"ה, אין לשנות זה המקרא מענין האחרים ולהפסיקו לב' ענינים כמו שאתה סובר, ור' ישמעאל לא היה בקי במקרא ללמוד ממקרא של אחריו ולתרץ מדעתו הטעות ששמע מרבו.
הא אתא לאשמעי' חומץ שלנו ביד גוי א"צ חותם בתוך חותם אי משום נסוכי, וה"ה דמצי לתרוצי דהא קמ"ל שאם נגע גוי בחומץ שלנו אינו נאסר, אלא רב אשי אליבא דהלכתא אשמעי' דקי"ל [ס"ט ע"ב] כר"א דלא חייש לזיופא, ורשב"ג דלא חייש לשיתומא, מי' בדבר שיש בו חשש ניסוך בעי' חב"ח משום שיכא, ודבר שאין בו כי אם חשש אחלופי סגי בחותם א', וכי אתמר דרב ושמואל [לקמן ל"ט ע"א] אליבא דרבנן אתמר, כנ"ל.
<h2>דף לא.</h2>
המפקיד יינו וכו', כיון דספק' היא אם נגע בו אם לאו לא גזרי' אלא בשתיה. ורמנהי המפקיד אצל הנכרי כפירותיו רש"א דמאי, אלמא נכרי ודאי מחליף. אמר ר' ירמיה כי אמ' ר' יוחנן, שמסר לו בית לינה ומפתחו בידו דהיינו חותם א', אבל אם הפקידו אצלו ואין המפתח בידו אסור בהנאה, דודאי מחליף הואיל ושמירתו עליו דשייך בה. שם יהוא ס"ד, צריכה למימר כי מקום שהעץ נטוע בו שם יהיה העץ, ועוד מה צריך לומר זה. אלא שם יהוא פירותיו, והאלף שבסופו ככל אותיות המשך כמו ההלכוא אתו [יהושע י'], ורמז רמז לת"ח שיבקש אדם את דבריו במקום מושבו. לא קשיא וכו', דר' אלעזר שרי בחותם א' בשתיה, ומפתח וחותם דקתני, או קאמר, ור' ירמיה דתריץ למילתיה דר' יוחנן כגון שייחד לו וכו' דהיינו מסר לו בית ומפתחו, דלא הויא ליה מיוחדת אלא א"כ מסר לו מפתח, שאין הגוי יכול ליכנס לה חוץ מדעת יש'[ראל] אלא א"כ יזיף אותו, מצי לתרוצי נמי כגון שמסר לו בית ליינו ולא מסר לו מפתח מיד, ואין שמירת היין עליו, דכיון דאין שמירתן עליו מותר בהנאה, ומ"מ אסור בשתיה אפי' לר' אליעזר דחותם א' מיהא בעי, אלא איכא למימר דר' ירמיה כרבנן סבירא ליה דבעי לשתיה חותם בתוך חותם ומשום הכי מוקים למילתיה דר' יוחנן משמיה דרביה כרבנן דאפי' בחותם א' אסור בשתיה.
ותרויהו כרבנן, דהכא סבירא להו. מר סבר כי פליגי רבנן, דהך ברייתא. עליה דר' אלעזר בחותם א' וכו', והלכתא כותיהו. ומר סבר וכו', ואע"ג דאיכא רבנן אחריני דסבירא להו חותם בתוך חותם נמי אסור עד שיהא שם שומר כדאיתא בסוף פרק ר' ישמעאל [ס"א ע"ב], מיהו רבנן דהכא דפליגי עליה דר' אליעזר, בחותם בתוך חותם שרו, ומפרישנא ליה בדוכתיה.
אגנא אפומא וכו', קערה כפויה על פני החבית, ולאו דוקא אגנא אלא אם עשה סתימה בפיה מכל דבר וטח אותה בטיט וסתם עליה מותר, אלא הא קמ"ל שאע"פ שפי החבית סתומה מתחת הקערה והקערה כפויה עליה ולא שריקא לא הוי חותם בתוך חותם, לפי שהסתימה שבפי החבית אינו חותם כלל, שיכול אדם ליטלו ולהחזירו מאה פעם ואין בו הכר. דקולא ומיהדק, פי' דיקולא סחיפא אפומא דחביתא, שהכניס פי החבית לתוכו והיא מהודקת וחתומה אע"ג דלא שריקא מותר, א"נ אגנא למטה שריקא והדיקולא למעלה מהודקת הינו חותם בתוך חותם. נוד בדסיקיא, פי' ודסיקיא חתומה ופי הנאד כפוי למטה בקרקע הדסיקיא מותר, פי הנאד למעלה לא הוי חותם וכו', ואי כייף פי הנאד שכופל ממנו לתוך פיו וקושר עליו וחותמו הוי חותם בתוך חותם, לפי שהוא מתירא שמא לא יחזור הכפל למקומו ויכירנו, וכל הני וחתים דקאמר (אפי') [פי'] בקשר משונה ובלבד שיכיר את קשרו שלא נשתנה, ודוקא במפקיד יינו אצל הגוי שהוא חוזר ורואה את קשרו דלא חיישינן לזיופא, אבל השולח אצל חבירו יין ביד גוי אין סימן מועיל לו אלא כתיבה על גבי הטיט בפי כלי כדי שיהא נכר שלא נשתנה ביד הגוי, וגם סימן זה אינו יוצא מיד הגוי כלל, כדגרסי' בברייתא לקמן [ל"א ע"ב] השולח חבית ביד כותי אם מכיר חותמו וסתומו מותר, אלמא אע"ג דאיכא חותם בתוך חותם בעינן מכיר, ואם נפתח קודם ראיה אסור שמא נשתנה החותם.
יין של עין כושי וכו', אנשי של עין כושי כותים היו, וקסבר כותים גירי אמת הם, ובמקומם ליכא למיחש, אבל כשהן מביאין יין ממקומם למכרו לנו אסור, מפני שהן עוברין דרך בירת סריקא שהן גוים ואין כותי מקפיד על מגע גוי, ושמא פרקו שם את חמוריהם לנוח בעיר ותוך כך באו הגוים ופתחו את החביות ונגעו בהן וכו'. חזרו לומר וכו', דאסתומה מקפד קפדי עליהו ולא שבקי למפתחינהו ומנגע בהו.
<h2>דף לא:</h2>
של ציר ומוריס ביד גוי, משום איערובי חמרא. כאן בעיר וכו', בעיר אם הפקיד אצלו חביות סתומות מותר מימ' אמ' שמא יש'[ראל] אחזי ליה דקא פשענא בחמרא. בדרך, אסורין כדקתני בהשולח. אטו הנך דעיר וכו', והא (ד)קתני ברייתא יין של עין כושי אסור מפני בירת סרקא ועלה קתני חזרו לומר סתומות מותרות. משום חתנות, משום גזירת יין הוא דאסור משום חתנות, והינו שמצא דשמצא דאמר לקמן. ישן מותר אינן מניחין אותו לישן, פי' הארס אינו מניחו לישן מפני שמסריחו.
מפקי' ליה אבבא, ודוקא שכר דמשתרי חוץ מחנות גוי, דאינו אסור אלא משום גזירת יין, אבל מילי אחריני דאסור משום חתנות כגון פת וכל בישולי גוים דכולהו בעקר גזירה ננהו אסור אפי' חוץ מרשות גוי, דהא לקמן [ל"ה ע"ב] איבו הוה מנכית דאכיל פת של גוים אבי מצרי, כלומר בשדות, קסבר דלית בה חתנות בשדה, א"ל רב נחמן לא תשתעי בהדיה דאיבו.
<h2>דף לב.</h2>
ששתה ממנו בעכו, קסבר כמן דאמר [ע"ד ע"א] יין ביין אוסר במשהו, דיש ממשא, אבל היכא דלית ביה ממשא וטעמא נמי לא יהיב מותר בשתיה, דלא כלום הוא. והא הכא דרוצה בקיומו, וקס"ד נודות לר' יהושע בן נפיסאי כחרס הדריני לרבנן משוי ליה ואסור בהנאה, אלמא כה"ג נמי אסור בהנאה. ולמ"ד רוצה בקיומו ע"י ד"א אסור, קנקנים של גוים היינו טעמ' דשרי, דליתא לאיסור בעיניה, אבל חרס הדריני חמרא בעיניה הוא והרי הוא כאלו יין קרוש, ומאן דאמר רוצה בקיומו על ידי ד"א שרי, אין הנאת חרס הדרייני אסורה אלא למכרו בדמי יין. גודא לחוד, ושני מעשים היו ועל עדות ראשונה לא הודה ועל שנייה הודה ששמע שהדבר מקוים.
אם יש עליו קורט דם אסור, כי בודאי מחיים נקרע, אם לאו מותר, שאין דרכו אלא מחיים, כדפרי' במתני'.
<h2>דף לב:</h2>
אמר שמואל גוי ההולך [וכו'] ישראל ההולך [וכו'] בחזרה אסור דכיון דאביק בה ודאי מהדר הדר, וה"ל כלפני אידו, וה"מ דברים המתקימין כדפי' [ו' ע"ב], ואי ק"ל מאי אריא משום דהדר, תיפוק לי דילמא ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה כדאמר לקמן [ל"ג ע"א], ביש'[ראל] ההולך לירוד, איכא למימר כי חיישינן דילמא זבין ה"מ ירוד שהוא מקום סחורה אבל תרפות שאינו מקום סחורה לא.
<h2>דף לג.</h2>
ירוד גוי, ירוד זה ודאי של ע"ז הוא, מדקתני יש'[ראל] ההולך בחזרה אסור, דאי ירוד של מלכות שאין בו איד האמ' בפ"ק [י"ג ע"א] הולכין לירוד לכתחלה, ואי קשיא לך כיון דירוד של ע"ז הוא גוי בהליכה אמאי מותר נהוי כגוי ההולך לתרפות, איכא למי'[מר] בדבר שאין מתקיים קאמר, ולא אתא לאשמועינן אלא דיש'[ראל] אסור בחזרה משום דמי ע"ז בידו, וא"נ בגוי שאינו עובד אותו יום איד קמיירי הכי אזיל להתם, ודאי לקנות צרכיו הוא הולך או למכור, כדאמ' [ח' ע"א] קלנדא אינו אסור אלא לעובדיה בלבד ואפי' עיירות המשתעבדות לה לרומי ומביאות לה את צרכיה ביום אידן מותרין, אבל גוי ההולך לתרפות ודאי לעובדה הוא הולך ולא לישא וליתן שהרי אין שם ירוד, והא דאמר הכא גוי נמי לימ' ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה, אלמא דמי ע"ז ביד גוי אסור, לאו הלכתא היא דהא פסיק פרק השוכר [ס"ד ע"א] דמותר.
גרודין, שאין עליהן [זפת]. ישנים, אפי' הם גרודים, או חדשים מזופפים אסו', כי בשעה שמזפפין אותם נותנין בהם יין אחר הזפוף מיד, כדי שתקלוט הזפת טעם היין בעוד שהיא לחה ולא תטיל מרירות ביין הבא אחר מכאן, ושמא יש גומא בזפת ויכנס היין לכלי עצמו ונבלע בו, וכיון דדבר המכונס לתוכו הוא אסור אפי' לר' דפליג בגת של חרס שזפתו גוי פ' השוכר [ע"ד ע"ב], דהתם העברה בעלמא הוא שאין מכניסין לתוכה לקיום אבל הכא הרי כנוס ועומד. גוי רבבן, פי' זפפן, לשון רבב. ונותן לתוכו יין, מפני תקון הזפת. לעולם כדאמ' מעקרא, דגוי נותן בו יין של יש'[ראל] לתקון הזפת, ויש'[ראל] עע"ג שלא ינסך היין קודם שפיכה, וא"ת באותה שפיכה עצמה תאסר דכחו של גוי הוא, ה"ל אותה שפיכה כאלו שופכה לטיט והיכא דכחו לאבוד לא גזרו רבנן. מי דמי התם, לגבי נאדות. אזיל לאבוד, שהזפת אינה בת מאכל כלל, אבל הכא אע"פ שהיין נאבד משתיה הנה הוא נאכל ע"י המלח והמלח אינה נפסדת ע"י היין, ולא עוד אלא שמתמתקת מן היין.
גוי נותן לתוכן יין ויש'[ראל] נותן לתוכן מורייס ואינו חושש [איבעיא להו] לכתחלה או דיעבד, י"מ כי לענין אסור הציר והמורייס הוא שואל, מי גזרי' שמא יתן לתוכו יין כתחלה או לא, והאי אינו חושש דקתני, ה"ק אינו חושש שמא יתן לתוכו יין כתחלה, וי"מ בו ענין אחר, כי פשיטא לן דיש'[ראל] נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה ולא גזרי' בהו משום יין, אבל מבעיא לן אם יתן בו יין אחריהם לכתחלה או לא, ואי ק"ל מי הזכיר נתינת יין אחר ציר ומורייס כלל דקמבעיא לן אי לכתחלה אי דיעבד, איכא למי'[מר] דקתני ואינו חושש ואי אציר ומורייס בלחוד קאי מאי חשש (דיין) איכא פשיטא דלא גרע ממים אלא לאו דהיתר דיין קמ"ל, מיהו מספקא לן אי אינו חושש ומותרין לתת לתוכו יין קאמר או אם נתן לתוכו יין ואינו חושש לשום איסור קאמר.
<h2>דף לג:</h2>
ת"ש דתניא נותן לתוכו יין, ול"ג ביה לכתחלה. ישנים נותן לתוכן ציר ומורייס כתחלה, כלומר תחלה שיתן לתוכן היין נותן לתוכן הציר, ומשמע דאחר מכאן נותן בהן יין לכתחלה דארישא קאי דקתני נותן לתוכן יין. ציר ומורייס שורפין טעם היין, ואיני יודע למה, ושמא נותנין לתוכן מלח הרבה והמלח נכנסת בו ומיבשתו לגמרי, ספיקא. וקנקנים דאיירי בשמעת' של חרס ננהו, מדקבעא להו החזירן לתוך כבשן האש, וקנקנים שהחזירן לכבשן האש ונתלבנו מותרין, מפני שבחמימת האש מעט סגי להו, שאין אנו צריכין אלא ליבש לחות היין שבתוכן, ובנשירת הזפת או אפי' ברפוי, הלחות מתיבש, ומ"ה שרי בחזרת הכבשן, אע"ג דלשאר אסורי לא סגי להו בהכי, משום דהסיקן מבחוץ, הכא סגי להו.
קינסא, נתינת הגחלים בתוכו. חד אסר, אע"ג דסגי להו בחמימות מועטת, חיישי' דלמא חייס עלייהו דלמא פקעי ולא שביק להו בגוויה כל צרכו. וחד שרי, כיון דבחמימות מועטת סגי להו לא חייש ושביק להו כל צרכו. והלכתא כמאן דאסר.
מהו לתת לתוכן שכר, מי גזרינן שמא יתן בהן יין או לא. כלי נתר אין להן טהרה והוו להו כחרס הדרייני... אחר י"ב חדש אסור, ומסתברא דאסור בהנאה.
הני חצבא, מסתברא שתחלת תשמישן נשתמש בהן ישראל אע"פ שנשתמשו בהן גויים אחר מכאן הרבה מותרין בשכשוך, כדבר שאין מכניסים לקיום, דאי תחלת תשמישן היה ביד גוי לא עדיפי ממשפך של עץ דבעיא ניגוב [לקמן ע"ד ע"ב]. פתוותא דבי מיכסי, כלי חרס של מקום פלוני. כסי רב אשי שרא, פי' גאון כסי דפחרא, משום דמשמ' אסו' אסו' לגמרי ואפי' נגוב לא סגי ליה, ולא משכחת לה אלא בשל חרס, ואליבא דרבנן דפליגי עליה דר' במשפך של חרס בפ' השוכר [שם]. פעם ג' מותר, מסתברא אפי' בשכשוך דלא (דינן) [דנין] הכי בנגוב כלל.
והלכתא כרב זביד בקוניא דלענין יין נסך חיורי ואוכמי שרי ירוקי אסירי ולענין חמץ בפסח כולהו אסירי, ומסתברא מדלא מפליג בהו, ל"ש מכניסו לקיום ול"ש אין מכניסו לקיום שרי כדין מתכת, מיהו מכניסו לקיום בעי נגוב מפני שמרי יין המתיבשין עליו, מפני שהקוניא מין מתכת הוא ומגינה על החרס יש עליה תורת מתכת, ואשכחן דאקילו בה רבנן גבי מתכת דאלו כלי עץ שנשתמש בהו גוי פעם ראשון בעי נגוב ואע"ג דאין מכניסו לקיום כגון משפך, ואלו גבי מתכת תניא הלוקח [וכו'] כגון כוסות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין, וכלי מתכות אמור' בפרשה כדאי' בפ' השוכר [ע"ה ע"ב], גבי מכניסו לקיום נמי סגי ליה בנגוב דלא בלע מידי בצונן.
<h2>דף לד.</h2>
מתענין לשעות, מי שאמר הריני בתענית למחר עד חצי היום צריך להתענות כמו שאמר או לא, מי הויא קבלת תענית או לא. במה שמש משה כל שבעת ימי המלואים וכו', לפי שלא מצינו בגדים אלא לאהרן ולבניו ומצינו שאותן הבגדים הם לבשום כדכתו' בפר', וא"כ משה במה שמש, מי משתרי ביה מחוסר בגדים כי היכי דאשתרי ליה זרות, או דילמא לדידיה נמי הוו ליה בגדי כהונה. בחלוק לבן שאין בו אימרא, תפירה, כעין בגדי כהונה היה דכתי' בהו [שמות כ"ח] מעשה אורג.
<h2>דף לד:</h2>
אבטא דטייעי, כעין כובא היא, ודומה לאבטי קטנה, וגדולה היא מן הכובא דמכניסין לקיום הוא, והאי דטייעא, שכן דרך הטייעא להוליך אותה על הגמל שלו. בתר תריסר ירחי שתא וכו', והוא הדין לג' ימים מעת לעת, אבל אין זה הדין לא בחרצנים ובזגים, דורדיא דחמרא לא סגי ליה בשלושה ימים ואפי' במאה דהוה ליה כעין חרצנים וזגים.
גולפי שחומי וכו', אע"פ שהושחרו מרוב תשמישי היין. בתר תריסר, וה"ה לג' ימים מעת לעת, א"נ רבותא אשמעינן שאע"פ שהן מעפר שחור כמו חצבי שחימי כיון דדרכו שמכניסו לקיום הוא בעי' לישנן או למלאתן ג' ימים, וחצבי שחימי דסגי ליה בשכשוך, מפני שאין מכניסו לקיום הוא, ותמיהא לי להאי פירושא, למאי איצט' לאשמעינן, פשיטא שגרע מעץ, והחכם יבור לעצמו.
מורייס אומן, מורייס החדש הבא מבית האומן ועדיין לא נתערב בו יין מפני שיש בו שומן (הפירות) [הדגים] כדמפ' ואזיל. אף חלק אומן, חלק הוא הנעשה מדגים קטנים טהורים כעין ציר של דגים או ע"י כבשים, ודגים טהורין נכרין בו, ופעם ראשון נפיש שומניהו, וקסב'[ר] האי תנא שלא נאסר חלק מפני ערבוני דג טמא אלא מפני היין, הלכך פעם ראשון לכבישה כשסוחט אותה אם הניחה ביד גוי משנסחט אינו חושש שמא נתן בו יין, מ"מ צריך שידע בבירור שהיא פעם ראשונה או שניה ולא נתערב בו פעם ג', ושמא היה להם זמן ידוע שצריך לשהות בו המים הראשונים והשניים ואח"כ מוציאין אותן המים ונותנין בו מים אחרים ובאותן המים השלשיים מערבים בהן יין תוך (ב)אותו הזמן הידוע להם הצרך לשהותם אם ראה יש'[ראל] תחלתן עשייתן אע"פ שנעשה בידי גוי תוך אותו הזמן מותר.
תרמינך שעתך, זימנא אחריתי מתרמא ליה שעת' לאותובי שפיר, כלומר בפעם הזאת לא הקשית יפה. ה"ג אימר בזביחה הוא עובדה.
<h2>דף לה.</h2>
אסורי הנאה שרי פרשיהו, מדקאמר קיבת עגלה מותרת, וטעמא מאי מפני שכנוס במעיה וכמו שמונח בקערה דמי, אלמא כיון דלאו גופא הוא לא מתסר, פרש נמי לאו גופא הוא ולא מתסר, אבל גבי ע"ז אע"ג דלאו גופיה הוא ניחא ליה בניפחיה ומתס', וכך פי' רש"י במ' חולין [קט"ז ע"ב], ולאו משום דקיבה פרש הוא כלל, אלא חלב גמור הוא, כדתניא [שם ק"ט ע"ב] קיבה שבשלה בחלבה אסו'.
ר' ירמיה לפי שא"א לגבינה בלא צחצוחי חלב, ומפני חלב טמא נאסר, כדאמר [ל"ה ע"ב] איכא דקאי ביני טיפי. מפני שמעמידין אותה בעור [וכו'] והויא ליה נבילה גמורה, אבל הקיבה מותרת שלא נאסרת עצמה דלאו גופא היא, ואי ק"ל בשחוטה נמי ומשום בשר בחלב ונבעי נותן טעם כדתניא במ' חולין [קט"ז ע"א] המעמיד בעור הקיבה אם יש בה נותן טעם אסור, התם כיון דתרויהו היתרא ננהו ואינן נאסרין אלא מפני התערובת בעי' שיהא נותן טעם דדרך בשול אסרה תורה, אבל נבלה דאסורא דאוריתא כיון דאוקומה קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפי' במשהו והויא ליה ההוא אסו' בעיניה, כ"כ הר' יוסף ן' מגש. ומי אמר שמואל, דקיבה מותר ולא מתס', וכיון דמפ' לה במתני' אלמא ס"ל כותיה, ומתרץ לעולם לא ס"ל כותיה והתם אליבא דקודם חזרה מפרש.
<h2>דף לה:</h2>
שמן רב אמ', פי' משום חתנות, ולא מפני שהיה בו טעם לאסור מן התורה, ושמואל אומר לא היתה גזירה, אלא מן התורה נאסר משום גיעולי גוים, וההיא [ל"ו ע"א] דאמר אבימי ניתואה פתן ושמנן [וכו'] משמיה דרב אמר ולא ס"ל לשמואל.
<h2>דף לו.</h2>
בשלמא לדידי דאמינא, שלא היתה גזירה אלא מטעם גיעולי גוים נאסר היינו דר' יהודה הנשיא התירו וס"ל נ"ט לפגם מותר, ואע"פ שהראשונים (התירו) והיו נוהגים אסור דסברי' נט"ל אסור והם היו גדולים מן האחרונים, לא אמ' בכה"ג אין ב"ד יכול לבטל, שהרי במקומות הרבה תלמיד חולק על רבו במדרש התורה והלכה כתלמיד, אבל בדבר המותר והגדול אוסר מפני גדר דבר אין קטן ממנו רשאי להתירה. אם הם לא דרשו, אם ר' יהודה הנשיא לא הסכים לדעת פי' המקרא. אנן דרשי', דחזי' בפי' כי דניאל גזר עליו דכתיב וביין משתיו ושמן דומיא דיין דמשום חתנות.
ושמן דניאל גזר עליו דהא אמר, ומפת נמי מצי לאקשויי לרב לכל ישראל הורה וכתוב [דניאל א'] אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו, מ"מ תירוצו סליק לכולהו. ה"ג ואמר רב שמעיה מה טעם, תירץ הא שמן נמי לא פשט, וכ"ת מ"מ כיון דלא היה גדול ממנו היאך יכול להתירה, סמכו על המקרא שמעיד שאין אדם רשאי לגזור עליו, מהמקרא גדול מזה ומזה, דכתיב [מלאכי ג'] במארה, והיכא דאין ב"ד יכול, כגון שהגדול גזר על הדבר מפני גדר דבר מקטן או הקטן אומ' מראית עיניו שאינה כדאי לאוס' מגזרה זו, אבל הכא המקרא מעיד עליו שאינו כדאי לאוסרו, וק"ל לעיל נמי דקא מקשי ליה שמואל לרב דניאל גזר ואתא ר' יהודה ובטיל, לישני ליה נמי כה"ג, שאין אדם רשאי לגזור גזירה על הצבור אלא א"כ רובן יכולין לעמוד בה ומ"ה בטיל, ואיכא למימ' כיון דאמר רב דניאל גזר עליו ותלמידי שמאי והלל נמי גזרו עליו, ע"כ כי גזר דניאל לא גזר אלא בעיר ובעיר מיהא רוב ציבור יכולין לעמוד בו בהא איכא רובא, ור' יהודה הנשיא כי שרא בין בעיר בין בשדה שרא, ואי דניאל גזר עליו כדקא' היכי שרא ליה ר' יהודה הנשיא בעיר ועקר תקנת' דדניאל בעיר, אלא לאו דלא דניאל גזר ולא ב"ש וב"ה גזור אלא מעקר התורה נאסר ומעקר התורה הותר, ומסקנא דר' יהודה [דש]ריה לא ס"ל כרב ודלא דניאל גזר עליו כלל, ואי ס"ל כשמואל ניחא, ואי ס"ל נמי כרב דהוא מי"ח דבר וגזירה א' היתה בין בעיר בין בשדה, ה"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ומדהותרה מקצתה הותרה כולה בין בעיר בין בשדה.
<h2>דף לו:</h2>
גופא אמר אבימי בנותיהן מאי היא, כלומר הלא בנותיהן אסו' מן התורה דכתי' [דברים ז'] לא תתחתן, גזרו עליהן שיהו נדות מעריסה, כדי שלא יהו יש'[ראל] מצויין אצלן ולא ניתי למנסבן. גניבא משמיה דרב אמר, ביאה נמי גזירה היתה כדמפ' ואזיל.
בית דינו של שם גזרו דכתו' [בראשית ל"ח] הוציאוה ותשרף, ואע"פ שבאותה שעה לא היו יש'[ראל] הרי היו שם בית דינו של שם ובית דינו של אאע"ה שהיו מקיימין את התורה בהופעת רוח הקדש, ושאר האומות היו בעיניהם כגוים לפי שלא היו מקיימין המצות והיו עובדים ע"ז, וגזרו אלו שיהו גדורים מן העריות שלא יתערבו באחרים כדי שלא ימשכו אחריהם בע"ז שלא ישאו את בנותיהם, ובנותיהם שלא ינשאו להם ואפי' דרך זנות, ולא עוד אלא מפני גדר דבר גזרו עליה שריפה באותה שעה, וכששמע יהודה כי ממנו היה הצילה, שהרי יהודה יש'[ראל] היה, ובני יעקב כשהיו נושאים את בנותיהם היו מגיירין אותן קודם לכן.
אלא גוי הבא על בת ישראל, פי' כשגזרו בית דינו של שם בדרך זנות ה"מ הבא על בת יש'[ראל] דממשכא בתריה, וקרי ליה דאורייתא על שם שנכתב בתורה דכתי' [בראשית ל"ח] הוציאוה ותשרף, ותו גרסי' במס' (ברכות) [מכות (כ"ג ע"ב)] בג' מקומות הופיעה רוח הקדש בבית דינו של שם ובבית דינו של שמואל וכו' של שם דכתי' [שם] צדקה ממני, אלמא דעת המקום היה עמהם. ה"ג וגמ' הכי הוה בתמ' גמ' באקראי הוה, פי' והלא גזרת בית חשמונאי אפי' באקראי הוה דקתני הבא על הגויה, דמשמע ביאת אקראי, אלא הכי קתני בית חשמונאי גזרו על הביאה של צינעא בין דאקראי בין דמיחדא ליה אבל ייחוד גרידא לא וכו'.
<h2>דף לז.</h2>
אמר רבינא הילכך תינוקת גויה וכו', פליג אדרב נחמן דאמר לעיל [ל"ו ע"א] שיהו נדות מעריסא, וההיא אתיא כר' דאמר [שם] גוי בן יומו מטמא בזיבה, והא דרבינא אתיא כר' חייא. פשיטא, כלומר כיון דגוי בן ט' שנים הוא דמטמא פחות מט' לא מפני שאינו ראוי לביאה גויה נמי לא מטמאה עד ג' שנים. מהו דתימא, אפי' (בתוך) [לאחר] ג' נמי לא מטמאה דהא לא ידעה לארגילה קמ"ל.
ר' יהודא נשיאה, בנו של רבן גמליאל [בנו] של רבינו הקדוש היה. אמר אביי הכל מודים כשתצא חמה וכו', על ר' יהודה הנשיא וסיעתו קאמר, כי כשנחלקו עליו כל סיעתו (לא) לאוסרה לינשא לא נחלקו אלא באם תצא, וכיוצא בו אם לא באתי מכאן עד יום פלוני, וימות בתוך אותו הזמן, והאי דקא' אם תצא ולא קא' אם לא תצא דומיא דאם לא באתי, משום דדרך חמה לצאת, וקס"ד לכ"ע להוי תנאה ומעכשיו קאמר ליה אפי' דאם תצא, קמ"ל דפליגי, ואם אמר ליה ע"מ שתצא דכ"ע מעכשיו קאמ' ושריא, כשתצא דכ"ע אסור לינשא במקום יבם עד שיחלץ לה, מיהו לר' יהודה הנשיא דסבר לה כר' יוסי חולצת ולא מתיבמת ולרבנן מתיבמת, ול"ג בה ואי מיית בליליא הוי גט לאחר מיתה, דלר' יוסי לא הוי גט לאחר מיתה אלא חולצת ולא מתיבמת, כדאמ' פרק מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואמ' עלה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת, וגרסי' התם [ע"ב ע"ב] אמר רבה כשאמות ולאחר מיתה אין זה גט, אלמא כשאמות כלאחר מיתה דמי ולר' יוסי חולצת, ומאן דגריס ליה מפ' ליה הכי, ואי מיית בליליא כגט לאחר מיתה הוא, פי' הרי הוא כאלו אמר לה זה גיטיך לאחר מיתה דכ"ע חליצה מיהא בעיא, ואביי לישנא קמ"ל דשלא (אבא) [באתי] כלאחר מיתה דמי, וכבר פיר"ש שהיה לו לאביי לומר דלא תצא חמה וכו' דומיא דכשלא [באתי], אלא מפני שסוף חמה לצאת אורחא דמילתא נקט, ועוד אתה צריך לדעת כי דמיון ע"מ שתצא חמה הוא ע"מ שלא אבוא מכאן עד יום פלו', ואם מת בתוך אותו זמן היא מותרת דכמעכשו דמי, אבל אם אמר לה ע"מ שאבא מכאן עד יום פלו' ומת בתוך אותו זמן לא כלום הוא, דאע"ג דכמעכשיו דמי, מ"מ בעי לאוקומי תנאה ולא מצי לקיומיה וגיטא לאו כלום הוא.
וקמפלגי בראשו ארוך, פלוגת' בפ' אלו טריפות [חולין ס"ו ע"א], תנא דבי רב ודבי ר' ישמעאל דדרש להו בכללי ופרטי וכלל, ואייתר ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך אע"ג דליתיה בפרטי, ותנא דבי רב דריש בכלל ופרט בלחוד, אין בכלל אלא מה שבפרט, ולא מייתר ליה סלעם לרבוייא. רב חייא בר אשי אמ' סוסביל, וקא מפלגי בכנפיו חופין את רובו, ותנא דבי ר' ישמעאל דמייתר ליה סלעם קא מרבה לסוסביל ולכל דדמו ליה, אע"ג דחופין את רובו כל דהוא הואי, הואיל דדמי לפרט לכל מילי, אבל שושיבא דהוא ראשו ארוך לא מרבינן דלא דמי לפרטי בהאי מילתא, דפרט אין ראשו ארוך והאי ראשו ארוך.
<h2>דף לז:</h2>
ועל משקה מטבחייא וכו', עקרה בפסח ראשון [פסחים ט"ז ע"א]. דקרוב למיתא [מסאב], אסור לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש. אוקמוה אדאורייתא [וכו'] דכתי' וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, וסתם טומאה הויא טומאת שבעה, דכתי' לעיל [במדבר י"ט] הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת וגומ', וקאמ' כל אשר [יגע] בו [הטמא] יטמא, יטמא כמותו. וכתי' בתריה (כל הנפשות הנוגעות) [והנפש הנוגעת] תטמא עד הערב, וקאמ' שלא בחבורין גזרו שיהא טמא ז', לא אשכחן לה לא במשנה ולא בתוספ'[תא], ולא שמענו אפי' אמורא שאמר אותה, אלא סברא דנפשיה קאמ'.
אמר להו רבא לא תתלו וכו', כי מעולם לא היתה גזירה זאת ולא עתידה להיות, וגזירה לא היתה אלא בחבורין, כי מן התורה אדם באדם אפי' בחבורין אינו טמא ז', כדממעט לה בספרי [במדבר י"ט] מוהנפש הנוגעת תטמא עד הערב, ואתו אינהו גזרי דבחבורין מיהא יהא טמא לתרומה וקדשים, כדגרסי' במס' נזיר פרק ג' מינים [מ"ב ע"ב], אמ' ר' יצחק בר' יוסי א"ר ינאי לא אמרו טומאה בחבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח, ואמ' התם אי אמר' בשלמא בחבורין דרבנן היינו דשני ליה בין תרומה לנזיר, ושני ליה כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם במת, אלמא חבורי אדם טמא ז' באדם מדרבנן לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושי פסח, ותנן בריש מסכת אהלות שנים טמאים במת א' טמא טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב, כיצד ב', אדם הנוגע במת טמא ז' ואדם הנוגע בו טמא ערב, כיצד שלושה, כלים במת וכלים בכלים טומאת ז' והג' בין כלים בין אדם טומאת ערב, כיצד [ארבעה], כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם טומאת ז' הד' בין אדם בין כלים טומאת ערב, וכולה מתניתין בחבורין הוא, כגון שהרגו בחרב שבידו מטמא אותו והוא מטמא את בגדיו וכלן טומאת ז', ומקראי נפקא בספרי, ואפי' חבורי אדם באדם אינו טמא, ואיכא למימ' דכי תנן הא מתניתי' לנזיר ועושי פסח תנן, אי נמי קודם גזרה, והאי דקא' ר' יצחק בר' יוסף לא אמרו טומאה בחבורין אלא לתרומה וכו', גמ' הוי גמי' ליה דבחבורין מיהא גזרו, ומיהא לא גזרו אלא לתרומה, וגזירה זו לא התירה יוסי ן' יועזר. אלא הכי אמר רב נחמן ספק טומאה בר"ה היתיר להן וכו', ומר זוטרא בריה דרב נחמן שמא לא היה בקי במשנה זו דאהלות, ולא במדרש ספרי, כדגרסי' [ב"מ קי"ד ע"ב] ברבה בר אבוה לא תני מר סדר טהרות.
השלקות, היינו בשולי גוים, (מדרבא גזר) [מדרבנן גזרו] משום חתנות, ולא תיקשי לך כיון דפת אינו אסור אלא משום בשולי גוים למה הוצרכו שתיהן לשנות, כי יש לומ' בתחלה גזרו על [פת משום] בשולי גוים משום דמצוי חתנות דידיה ולבסוף גזרו על כל בשול וקרא אסמכתא בעלמא וכו'.
<h2>דף לח.</h2>
דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בשולי גוים, פי' אם בשלם הגוי, שהרי משנמלחו נאכלים הם כמו שהן ח'[יים], ואם מלחן נמי גוי בהיתר לפני יש'[ראל] אפי' בשלם הגוי עצמו מותר שלא מצינו גזירה במלחת גוי כלל, ועוד הגזירה של בשולי גוים היא ויוצאה לנו מן המשנה [ל"ה ע"ב] דקתני השלקות, אבל במליח לא אשכחן, והדעת מכרעת שאין קירוב הדעת במליחה כלל, ולא עוד אלא שהמלח פוגם את המאכל לענין הגוף.
אמר רבינא הילכך האי גוי, פי' גוי אחד הצית בו את האור ויש'[ראל] קבר בו את הדלעת והיה האש כבה והגחלים עוממות שאין הדלעת נצלית בו לב[דו] ובא גוי וחתה בגחלים באותה סיכתא, הואיל ולא היתה כונתו לא לבשל הדלעת, שהרי לא היה יודע כי קבורה וטמונה היתה, ולא לבשל הסיכתא, אע"פ שלא היתה נצלית אם לא מחתויו של גוי, מותרת.
ה"ד אילימא, אי לא הפך היה מתבשל עד שתי שעות והשתא נמי לא נתבשל עד ב' שעות. פשיטא, מאי עבד. אלא דאי לא הפיך לא הוה בשיל, כלל, והגוי הצית את האור ועכשו חתה בו ונתבשל בחתויו, בשולי גוים גמורים נינהו. התם כגון דאותביה [בסילתא], פי' בקעת, שראשה א' תולה בתנור וראשה אחת חוץ לתנור והניחו יש'[ראל] על ראש הבקעת החיצון, ואם היה ניצלה מן החמימות הבאות לו מן התנור עד שנעשה כמאכל בן דרוסאי אע"פ שהניחו גוי בתוך התנור מותר, ואי לא אסור, ואע"ג דלבסוף היה בא לידי מאכל ן' דרוסאי, כיון דמחוץ לתנור היה עומד הוה ליה כולי מעשה ביד גוי ולאו בשולא [דישראל].
<h2>דף לח:</h2>
הלכך האי ריפתא דשגר גוי תנורא, ואפה גוי את הפת אלא קודם שנאפה בא ישראל וחתה בגחלים וקרב את בשולו מותר, א"נ בשעת שגירת התנור בא יש'[ראל] וסייע בנתינת העצים לתוך האש ונתן בו יש'[ראל] עצים כדי שבאותן העצים מתקרב שגירת התנור הפת מותרת, אע"פ שאפאו גוי לגמרי, ודוקא בעיסתו של יש'[ראל] אבל עיסת הגוי אע"פ שאפאו יש'[ראל] אסור משום גיעולי גוים, ואע"ג דנט"ל מותר, אימא קדירה בת יומא היתה, כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, יש בו משום גיעולי גוים ומשום בשול, ואע"פ שאין הסוגיא אוסרת משום גיעול כדקתני [ל"ה ע"ב] הביאו לפני' פת פורני מאפה סאה אמר מה ראו לאסרה בשדה, דלית בה חתנות, אלמא ליכא משום גיעולי גוים, וגר' נמי [שם] פעם א' יצא ר' לשדה אמר אין כאן פלטר כסבורין העם לומר פלטר גוי, ואיבו דהוה אכיל אבי מצרי, ולא חייש משום גיעול, אלמא קדירה בת יומא לא שכיחא, אבל כ"כ הרי רגילים עכשו בקדירה בת יומא, שאין כח בידינו להתיר ממנו איסור גיעול, אבל אם לשה הגוי בצונן בפני יש'[ראל] או בכלים של ישר' וסייע ישר' באפייתו ואח"כ לקחו ממנו [מותר], שאין אסור הפת של גויים בעיסה לפי שאין חתנות אלא בפת האפויה ומשום ב"ג [—בשולי גוים], והכי מוכח לקמן פ' השוכר [ס"ה ע"ב] בההוא ביתא דחיטי ושרא למטחנינהו ולמפינהו ולזבונינהו לגוים שלא בפני יש'[ראל], מ"ט דאי לפני יש'[ראל] חיישי' דלמא אזל יש'[ראל] וזבין מיניה דגוי, אבל שלא בפני יש'[ראל] לא אתי למיזבן מניהו משום דה"ל פת של גוים, אלמא בפני יש'[ראל] מיהא לית ביה משום פת של גוים ואע"ג דזבין ליה מן הגוי, ואם נפשך לומר, הרי סתם יינם נאסר משום חתנות ואפ"ה כי מטהר ליה יש'[ראל] ברשות הגוי וזבין ליה מיניה ומותר, דתנן [ס"א ע"א] המטהר יינו של נכרי, אלמא אין חתנות אלא כשנגמר ע"י גוי אבל אם נגמר בידי ישראל ולא נשתלם הגוי עליו אין בו משום חתנות, והדברים עתיקים אם יש'[אל] השואל מה ראו לאוס' משום חתנות תיפוק לן משום ספק יין נסך, נשיבנו שמא מפני ספק נסוך לא היינו אוס' אותו בהנאה ודיו שגזרינן עליו שתיה ועכשו כשנאסו' עליו משום חתנות ונוספה עליו ספק נסוך אוס' אותו בהנאה, וכדי שלא לחלוק מגעו, אף על מגעו ביין של יש'[ראל] [גזרו] דודאי מגעו שהוא ספק נסוכו אסור בהנאה, והחכם יחכם עוד, והצרפתי מפרש כי באותה שעה לא היו רגילין בניסוך ולבסוף כשראו שהיו רגילין לנסך אסרוהו בהנאה ומשום ספק נסוך, ונראין דבריו.
דג מליח, פי' דג גדול מליח שצלאו גוי, וביצה שצלאו גוי חזקיה שרי, נאכל כמות שהוא חי [שהרי] נאכל ע"י הדחק, ור' יוחנן אוסר, דרובא דאינשי לא אכלי ליה הכי.
ת"ר הקפריסין והקפליט', פי' והוא שבאים מן האוצר כדאי' בסוף פרקין [מ' ע"ב] תילתא קמא אשמעינן דאין נעשין ע"י בישול וגם אין עליהן חשש י"נ הואיל ומן האוצר הן באין, תרי בתרי אשמעינן דנאכל כמו שהוא חי הוא.
הכוספן של גוים, כוספן אינו נעשה ע"י בישול אלא שנותנין בו חמין, ומסקנא בין יורה גדולה בין קטנה מותר דנט"ל מותר, ואי ק"ל ליחוש לקדרה בת יומא, אימר אפי' קדרה בת יומא פוגמתו, וכי האי גונא אמ' גבי שמן ודבש.
משחא שליקא, שנתבשל אחר שנעשה. אסור, משום דמערבי ביה דבר טמא, ואינו נכר ביה, מפני שהוא משחיר בבשולו והטומאה כמו כן מושחרת, ומסקנא דמותר, דאם יתערב בו דבר טמא מיסרא סרי. חליא, מתוקים, דנאכלים כשהן חיים, והגיעול נותן טעם לפגם הוא ואפי' קדרה בת יומא. מרירי, אסירי אי משום ב"ג [—בשולי גוים] אי משום שנ"ט לשבח הוא.
שתיתא, פי' מהבהבין שבלים של חטים או שעורים באש כשהן רכין ועושין קמח מן הקליות ומערבין אותן בדבש, ואינו נעשה ע"י בישול, א"נ נאכל כמות שהוא חי ונט"ל הוא, ויש שעושין מקמח קלי של עדשים, אלא שבעדשים נותן חומץ זולתי הדבש, ויש שנותנין מים במקום חומץ. בטלפחי וחלא, ודאי אסירא או מפני החומץ או משום ב"ג שהוא צריך בשול לבטל טעם החומץ, בטלפחי ומיא ודבשא פליגי. מ"ס גזירה הא אטו הא, הואיל ורגילין בשניהם, ומ"ס לא גזרי אטו, אבל דחיטי ושערי לא יהבי ביה חומץ כלל הלכך ליכא למגזר, וחיטי בטלפחי נמי לא מחלפי, א"ד דאפי' חיטי בטלפחי נמי גזי'. תרי מיני שתיתא, ברזילי גר היה ואיידי דשתיתא אייתי נמי הא, ואיכא דאמר' כי ברזילי באותה שעה גוי היה, א"נ אין מקבלין גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, ורב סייעתא אייתי למילתיה כי שתיתא מותר בין דחיטי בין דטלפחי, ול"נ [—ולא נראה] לי שהרי באותה שעה עדיין לא נאסר סתם יינם ולא ב"ג.
וכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן, דאיכא דיהיב ואיכא דלא יהיב, אבל אין לנו ידיעה גמו'[רה] שנתן לתוכן יין, הלכך מספק לא נאסר אותן בהנאה, כי שמא לא נתנו בו יין ואם נתנו שמא אין נותן טעם אבל בידוע שהן מאותו מין שא"א להיות בלא יין, א"נ שרובם נותנין בהם יין, א"נ שראו שנתנו בהם יין אסור אפי' בהנאה, וא"ת השתא נמי איכא לספוקי שמא אין בהם טעם יין, איכא למי' כמו שהדרך כבשים שנותן לתוכן יין כך הוא דרכן לתת לתוכן יין הרבה כדי למתק את טעם הכבשים והנה מכיון שנתנו בהם יין ודאי יש בהם נותן טעם, ואי ק"ל כיון שדרכן לתת לתוכן יין לר"מ [לעיל ל"ד ע"ב] דחייש למיעוט וגבי גבינה דגוי אסר לה אפי' בהנאה מפני ספק עגלי ע"ז דהויא מיעוטא כ"ש הכא שדרכן לתת לתוכן יין ואם נתנו בהן ודאי יש בהן טעם יין שהיה לו לאוסרן אפי' בהנאה, ואיכא למי'[מר] התם ודאי בקיבה מעמידין אותו מאי איכא דילמא לאו מעגלי ע"ז הואי כיון דר"מ חייש למעוטא ה"ל פלגא ופלגא, וכה"ג כודאי מגעו וספק טומאתו הוא אבל הכא ה"ל ספק מגעו, ותנן [טהרות פ"ד מ"ו] גבי טומאה, היו ב' רוקין א' טמא וא' טהור תולין על מגען ועל הסיטן ברה"י וכו', היה רוק יחידי ונגע בו ונשא והסיטו בר"ה שורף עליו את התרומה ואין צריך לומר ברה"י, הנה כי בכאן חדא ספיקא היא בין בשני רוקין בין ברוק יחידי ואפי' הכי שני ליה בין ספק מגעו וודאי טומאתו ובין ספק טומאתו וודאי מגעו, דהכא שרפי' והכא תלינן ומ"מ בתרויהו אסירן, ה"נ לר"מ לענין אסור הנאה שרי' לן בכה"ג.
<h2>דף לט.</h2>
ור' יוחנן התם ידיע ממשו, שיש במורייס מראה היין, הכא אע"ג דטעמ' דאית ביה, לית ביה מראה ולא חשיב כאלו איתנה בעיניה, מ"מ לרבנן דר' יוחנן בעי' טעם ומראה ושיהא נתון בו למתק את הטעם, הלכך חרצנים וזגים בתוך י"ב חדש אסור' לדברי הכל, דאית ביה טעם ומראה יין וטעמם מתמתק ע"י היין כי הוא מכשירן לאכילה, ולאחר י"ב חדש דאין בהן טעם יין אע"ג דאית בהו מראה יין מותרין, וגבינה שהעמידוה בקיבת ע"ז אסורה בהנאה, דה"ל כמראה הקיבה וכטעמ', שהדבר ידוע שטעם הגבינה אינו דומה כטעם החלב וכ"ש מראהו, וכיון שהקיבה מעמידתו לגבינה ה"ל כמראה הקיבה וכטעמו, והיא נתונה בו להכשיר מאכלה, מי' הלכה כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא, וחזקיה אליבא דר"י לא בעי אלא טעמ' והוא שיהא מכשירה לאכילה, הלכך חומץ לתוך מורייס אינן אסו' בהנאה, דומיא דחרצנים וגבינה, ויש שמוסיפין יין לתוך מים דלחזקיה אסירי בהנאה בטעמא בלחוד מפני שהיין מכשיר המים לשתיה וה"ל ככבשין דלמתוקי טעמ' הואי, ואי'[כא] דאמ'[רי] דלא דמי לכבשים, דאע"ג דיין מעלה ומכשיר טעם המים, ה"מ טובא אבל טעם יין פורתא כ"ש דפגם להו, שהרי טובים הם המים לבדם לשתות מן המים שיש להם טעם יין במשהו, כנ"ל.
וטרית טרופה, שמא יש בו דג טמא שאין ראש ושדרה ניכר בו. חלק, סולתאנש והוא דג קטן ואינו מעלה קשקשת עד שיגדל הדג, [ודג] טמא עולה עמה, ואינו מכיר בינו לדבר טמא.
וקורט של חלתית, הוא שרף החלתית, והוא צריך לחתכו מן החלתית בסכין, מפני שומן הסכין נאסר, אבל מה שמחובר מן השרף לעלה של חלתית מותר, שהרי לא נחתך, ולא חיישי' שמא מן המחותך הדביקו בו, דמותר נתיר מיניה.
אמר רב חבי"ת אסור', חתיכת דג שאין בו סימן ואין קשקשים וסנפיר ניכר בהם, וחתיכת בשר, ויין, ותכלת. חמפ"ג מותר, חילתית והוא פי' קורט של חלתית, מוריס, פת וגבינה, ונ"ל טעמ' דרב משום דחבי"ת אסו' דאורית', ואסו' בעיניה, אבל חמפ"ג או אית' אסו' דרבנן או לית' לאסו' בעיניה, והא דקתני לא טרח ומזייף, ה"ק לא חיישי' דטרח ומזייף, ולפי דעתי ל"ג במילתיה דרב פת למאי ניחוש לה, אלא במלתיה דשמואל גר' לה, ופליג שמואל בפת דאפי' בלא חותם שרי, ומן דגר' לה מפרש בלשון קושיא.
<h2>דף לט:</h2>
תרי גווני בשר ל"א [—לא אמרינן], כלומר לא אצט' למתנייה. אין לוקחין ימ"ח מח"ג, יין, מוריס, חלב, מלח סלקונדרית, חלתית, גבינה. אלא מן המומחה, פי' משום שהוא מומחה וידוע שאינו מוכר שום דבר ספק לישראל, ולפי שהיה מנהגם שהיו לוקחים דברים הללו מן הגוים בהיתר, היין כגון המטהר יינו של נכרי ברשותו [להלן ס"א ע"א], מוריס כגון מוריס אומן [לעיל ל"ד ע"ב], חלב שחלבו גוי ויש'[ראל] רואהו, מלח סילקונדרית שישראל רואהו משעת חתיכתו מן ההר, חלתית שרואה אותו שפוסקו בסכין כשר [לעיל ל"ח ע"ב], גבינה שיש'[ראל] רואהו מתחלתו ועד סופו, והיו בהן בני אדם שהיו לוקחין מן הגוים להשתכר בהן מיש'[ראל] והיו פושעים בשמירה כמו שפי', ולא היו חוששין על לפני עלת"מ [—עור לא תתן מכשול], לפי' אין לוקחין אותם אלא מאדם כשר ומוחזק בכשרות, אבל דברים אחרים לא היה מנהגן ליקח אותן מן הגויים לפי' לא הוצרכו להזהיר עליהם לקנותם מן המומחה מפני שחזקתן לא היו אלא מיש'[ראל].
שחורה אסו' [וכו'] דר"מ, נ"ל דלא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתרא דמר היה מנהגם בכך הלכך כה"ג אסו' בההוא אתרא ואידך שרי, ובאתריה דמר הוו נהיגי איפכא ובההוא גוונא אסור' בההיא אתרא ואידך שרי, מ"ה קמפלגי במנהגא, מ"ס כך היה מנהגם לערב בה קרבי דגים שחורים ומ"ס לא היה מנהגם אלא בלבנים, ומר חזי הכי באתריה ומר חזי הכי באתריה ור' חנינא ב"ג נמי חזא באתריה דזו וזו מערבין בה, הלכך בכ"מ חיישינן לתרוייהו.
והדבדניות, פי' ענבים בשולות הרבה שזבין מאליהן, ואין חוששין שמא שרה אותן ביין ומפני כך הם מנטפות. ואין בהם משום הכשר משקין, מלתא אחריתי. כל שראש ושדרה ניכר, פי' ניכר בפרצופין שהוא דג פלו' טהור.
<h2>דף מ.</h2>
כאן בפתוח כאן בסתום, אם החביות פתוחות אע"פ שאין שם אלא כלבית אחת בחבית אחת כלן מותרין דה"ל כאלו כולן מעורבות, וה"ל ההוא חבית שיש בו הכלבית חזקה לכולהו, אבל אם שאר החביות סתומות בעי' שיהו שתי כלביות בשתי חביות, והגאון רי"ף פי' איפכא כי כשחבית שכלביות בתוכה פתוחה בפתוחות חיישי' דילמא חדא אתרמויי אתרמי ונפיל לגוה ובעי' תרתי באותה חבית, ואם החבית שהכלבית בתוכה היא סתומה סגי ליה בחדא, ואם שאר החביות פתוחות מותרות, ואם סתומות אפי' יש בא' מהן ב' או ג' כלביות בין שהיא פתוחה בין סתומה היא מותרת וכולן אסו' כדלקמן.
ובדגים כל שיש סנפיר, משנה היא באלו טריפות [חולין נ"ט ע"א] דאיירי בסי' טהרת עופות וחגבים, וקאמר ודגים סי' טהרה יש להם, אלמא לא סמכינן אהכרת פרצוף עד שיראה בו סי' טהרה, בשלמא לרב הונא דאמר בעי' שיהא ראש ושדרה ניכר, בראש איכא סנפיר וקשקשת, ואיכא למימ' ה"ט דרב הונא דבעי ראש ושדרה, לאו משום דסמכי' אהכירא בעלמא, אלא כי היכי דנחזי בהו סנפיר וקשקשת, אלא לרב נחמן היכי משכחת לה, ע"כ רב נחמן בהיכירא בעלמא קאמר דבראש הוה ליה קשקשת. אמר אביי כי תנן, והנהו ליכא למסמך עליהו אהכירא ומשום הכי בעי' סי', ואיכא נמי אחריני דדמי רישיהו לטמאין ולהנהו צריכי סי', אבל לדגים טהורים שהפרצוף שלהן מופלג מן הטמאין סמכי' אהכירא, ובין לרב הונא בין לרב נחמן אהכירא סמכי', ולא בעי' סנפיר וקשקשת, מי' מ"ס בעי' הכירא טפי ומ"ס לא בעי'.
מחלוקת, דרב הונא ורב נחמן. לטבול בצירן, דזיעה בעלמא הוא, אבל לגופן דגוף דאסו' [דאורייתא] היא אנו מחמירין ובעי' ראש ושדרה ניכר, ואע"ג דתניא [חולין קי"ב ע"ב] הטמאין לאסור [צירן ורוטבן], מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל א' וא', פי' הראשין וכל השדרות ניכרין אע"פ ששאר הגוף של הדג הוא טריף ואינו ניכר מותר.
ארבא דצחנתא, דגים דקים מאד. חזא ביה קלפי, במקצת הצחנתא. ושריא, לכוליה, דה"ל כטרית טרופה שראש ושדרה של א' מהם ניכר שמתיר את כלן, ורב הונא בר חיננא ס"ל חילק דקתני במתני' [ל"ה ע"ב] לא סולתנית הוא, אלא מפני היין נאסר כדמפ' לעיל, מי'[הא] הלכתא כרבא. אמר רבה מי איכא, כלו' מי איכא דשרי כל הני [משום] קלפי מקצת' כי שמא הקלפים מן הטהורים הן ויש טמאים אחרים מעורבין בהן, דס"ל לרבה בעי' ראש ושדרה של כל א' וא' ואפי' לצירן. ואנא לא מיסר אסרנא לא אסרנא דה"א [—דהא אמר] לי רב פפי, דשרא רב הונא בר חיננא אפי' בגופן. ולא שרי', בגופן. דה"א [דהא אמר] לי מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת, דרב הונא ורב נחמן. לטבול בצירן אבל לגופן ד"ה עד שיהא ראש ושדרה ניכר, וכי היכי דמחמרי' בגופן ובעי' ראש ושדרה [לכל א' וא'] הכי [נמי בצירן] בעי' ראש ושדרה (לכל) [ניכר] של כל א' וא', וי"מ שרב הונא בר חיננא התיר הצחנתא בקלפים שראה בדופני הספינה, אמר רבא מי איכא מידי, כי שמא הקלפים הללו לא מהללו היו אלא מפעם אחרת שבאו בה דגים טהורים, ולא משרא שרי' בגופייהו דה"א מר יהודה, אלמא היכירא יתירה בעי' לגופן, הלכך בקלפים הללו אין להתירה, דלא עדיפא מהיכירא דראש או שדרה, ותמיה' לי טובא חדא דרב הונא בר חיננא גופיה היכי הוה שרי, ועוד רבא גופיה דאסר וחייש דילמא הנהו קלפים מדגים טהורים אחרים היו, הא ליכא האי חששא כגון שהיה דבר ידוע שלא היו שם דגים עוד שרי ולא חיישי' לשמא מין טמא מעורב בה והקלפים מן הטהורים היו וכי כ"כ היא מסופקת האי צחנתא שאפי' אין מין כשר כלל מצוי בתוכה, ועוד יבדוק במקצת ויראה אם ימצא שם א' מהקלפים ויתיר את כלה ולמה אסרה אותה על הספק, ועוד דרב פפא אמר הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל א' וא' נכר לא כרבא ולא כרב הונא בר חיננא, וקי"ל דהלכתא הוא.
עוברי דגים, הם ביצי דגים. זה משריץ מבחוץ, דג טהור, שמוציאין בביצים ואח"כ מגדלן. כסי' ביצים כך סי' עוברי דגים, שראשה אחד כד וראשה א' חד קא' דשכיח בביצי דגים. כודדת, פי' רבי' האי גאון ככדה, שאין לך שוה בשוה ככדה בבצים כביצה טהורה, ולשון ערבי כבדית אלנודרא. אמר רבינא בשנימוחו, אבל לא נימוחו לא סמכי' אסימ', ודוקא סי' עוברי דגים דליכא דדמי להו בטמא אבל בביצים של עוף לא סמכי' אסי' משום דאיכא דעורבא דדמי ליונה והכי אית' במ' חולין [ס"ד ע"א]. ולר' דוסתאי [וכו'] התנן כך סי' עוברי דגים, אלמא מדמצרכי לסי' ש"מ אית ליה עוברי.
<h2>דף מ:</h2>
ה"ג לאו תרוצי קמתרצת תריץ כך סי' קרבי דגים, ואי אמרת דגים הא לא הוו כה"ג. משכחת לה בשליפוחא, פי' בית הרחם של דגים, כדגר' במ' חולין [נ"ה ע"ב] היא האם היא טרפחת היא שלפוחית, וכשהיא מליאה רוח היא רועשת כצורת העובר. דגים שאני מלחתים, כלומר אני מלחתי את הדגים והוצאתי את קרביהן ומלחתים והם טהורים שכיון שהוא מעיד שהוא הוציאן ממעי אמן, אין לחוש שמא שקר העיד ומדגים טמאים היו, דכולי האי לא חשידי, ואם לא העיד כך חיישי' שמא קנה אותם מן הגוי וסומך על דברי הגוי לומר שממין טהור הוא ואינו חושש למכשול אחרים בדבר הספק. עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן, כי כשיאמר כך מתירא הוא להעיד שקר כי שמא יכירו בהם אם עוברים הללו ראויים להיות מדגים אלו, שלא יהו עוברים גדולים והדגים קטנים, א"נ איפכא, והלכת' כמ"ד כי אני מלחתים ותו לא צריך, ודוקא שאינו חשוד אבל אם היה חשוד למכור עוברי דגים טמאים בחזקת טהורים אפי' אם יאמר אני מלחתים אסו' ליקח ממנו, ונ"ל שאם יאמר אלו דגים ואלו קרביהן אפי' הוא שחשוד מותר ליקח ממנו, שאין לך חשוד בעולם יותר מהגוי, ותניא [חולין ס"ג ע"ב] לוקחין ביצים מן הגוי ואין חוששין לא משום נבילה, ואקשי' וליחוש דלמא דעוף טמא ננהו אמר אבוה, וכ"ש כשנראה בעיני' הדגים והעוברים.
זיתי גלוסקא המגולגלין, על שם שהם מגולגלין בבית הבד מכאן ומכאן כעיסה המגולגלת בעריבה כשעושין ממנה גלוסקאות. ....חמרא רמא בהו, וק"ל לפי' הצרפתי שמפ' בדבדניות דלא חיישי' שמא שרה אותן ביין, ה"ל לפ' לבעל גמ' כמו שפי' כאן בזיתי גלוסקא, ונ"ל כי עקר ההתר בדבדניות לא היתה אלא שאין על אותו המשקה הנוטף מהן תורת יין לא לאסור יין ולא להכשר טומאה.
השלוחין אסו', פי' שלוחין, מופשטין, כגון שלח מדך [ברכות כ"ח ע"א], שהאוכל מופשט מן גרעין שבתוכה. והחגבים הבאים מן הסלילה אסו', סלילה כגון דרך סלולה [עי' ירמיה י"ח], כלומר נמכרין בדרך מעט מעט, שמא זילף עליהן יין. ומן ההפתק מותר, פי' מן האוצר, שמוציא אותן מן האוצר שיש שם הרבה מהם ואנו רואין אותם יוצאין מן האוצר, שאין חוששין שמא זילף שם יין, מפני שהן מסריחות מן היין בשהייתן, ודוקא שאותן חגבין כבושין הם אבל שלוקים ודאי אסור משום ב"ג [—בשולי גוים].
והביאו לו יין תפוחים של ע' שנה, בדוקא נקט ליה, כלומר מן האוצר היה, דאי הוו מערבי ביה חמרא מפגם פגים ליה, אבל שלא מן האוצר אסור מפני שיין תפוחים חשוב יותר מהיין ושמא עירב בו יין.
וכן לתרומה, מפ' בגמ' וכן לכהן החשוד, שאם הוציא אותן מן האוצר ולקח ישראל ממנו מותר, דכלי האי לאו תרומה היא, מאי אמרת דלמא ערב בו תרומה, סבר שמעי' בי רבנן ומפסדו לי מנאי, ונ"ל דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ליקח ממנו כלל קנסי' ליה, כדתנן בבכורות [כ"ט ע"ב] כהן החשוד אין לוקחי' אפי' מים ומלח דברי ר' יהודה רש"א [וכו'], וי"ל כיון דקי"ל כר"ש דלא קניס אלא באסור גופה, הכא גבי אוצר לאו אסו' גופא הוא דהא לא מערב באוצר כלל, ומדוכתא אחרינא הא לא זבני' מיניה לעולם, הלכך כי מזבין מאוצר אפי' לכתחלה נמי מזבני' מיניה דה"ל כשאר מילי.
אי דנעבדין, פי' אי פשיטא ליה לר"מ דנעבדין בכ"מ. בהא פליגי רבנן, ולשון שאלה היא, כלומר במאי פליגי רבנן, הא (ד)קתני מפני שנעבדין, ולא קתני שמא נעבדו, א"נ דקאמר פעם א' בשנה, ואי משום ספיקא, למה לא נסתפק לו אלא בפעם א' בשנה אלא ודאי פשיטא ליה דנעבדין פעם א' בשנה וא"כ מ"ט דרבנן. אמ' רב יצחק במקומו, [וכו'] אמר רב יהודה [וכו'], אמר רבה [וכו'], נראה לפרש דתרויהו לפרושי פלוגת' דר"מ ורבנן אתו, ולא בגזירה פליגי, אלא דרכן של אותן מקומות שהיו עובדין לכל ע"ז שלהן ביום איד הגדול שלהן, הלכך הני נמי למפלחינהו עבידי, ושמא עבר עליהו יום איד ונעבדה, ומיד נאסרין, שהרי ע"ז של נכרי אסור מיד, והא דקתני מפני שנעבדין, כלומר מפני שהמנהג שלהם לעבוד פעם א' בשנה לכל דבר העשוי להם לעבודה והני נמי עשויין לעובדה, ורבנן סברי לנוי בעלמא עבידי ולא מתסרי אלא אותן שיש מקל בידיהו דהנהו ודאי למפלחינהו עבידי, וי"מ שלא באו רב יהודה ורבה בב"ח לחלוק על רב יצחק בר יוסף אלא לפרושי באי זו צלמים גזר ר"מ אטו מקומו ורבנן לא גזרי, והגזירה כך היא, דסבר ר"מ דחיישי' למעוטא כגון קטן וקטנה שמא ימצא סריס [יבמות ס"א ע"ב], וה"נ אימר הנך צלמים נעבדו, ואע"ג דלאו אורחייהו בשאר מקומות, דלמא איכא דפלח להו והוי מההוא מיעוטא דפלחי, דגמ'[ירי] שאנשי מקומו של ר"מ דפלחי להני, ורבנן סברי לא שדי' להו בתר מיעוטא אלא בתר רובא ואפי' לקולא, והשתא אשמעי' רב יהודה ורבה דכי מספק' להו לרבנן בשאר מקומות מההוא מיעוטא דפלחי אלא באנדרטי של מלכים או בעומדים על פתח מדינה, אבל בשאר צלמים חיישי' להו ולאו מגזירה אלא משום דשכיחי בהו דפלחי.
<h2>דף מא.</h2>
המוצא שברי, חצי יד או חצי רגל. תבנית יד או תבנית רגל, אפי' נשברו מן הגוף. מפני שכיוצא בהן נעבד, כי פעמים שאינו עושה מכל צורת יראתו אלא דמות היד או הרגל לבדו ועבדו.
אמר שמואל ואפי', מ"ט בסתמא ההוא דפלח לה בטל לה, ואע"ג דאיכא לספוקי בשנשתברה מאליה, מ"מ אמ' איהי נפשה לא אצילה. מצא תבנית יד, לאו קושיא הוא אדשמואל, אלא הכי קא מקשי אמאי הא שברים ננהו, ומ"ש מרישא, דהאיכא תרי ספיקי כרישא.
<h2>דף מא:</h2>
בעומדין על בסיסן, פי' על הבימוס שלהן, דמוכח מילתא דנעבדו אפי' משנשתברו, כיון דחשיבא צורתן דכיוצא בהן נעבד חיישי' כי לעבדן נתנן על הבימוס, אבל שברי צלמים אפי' הן על הבימוס מותרין, דאמ' אתא איניש ופנינהו להתם ולא למפלחינהו, ורי"ף פי' בעומדין על בסיסן, כלו' לא נשבר אלא שנעשו מתחלה לכך.
אתמר ע"ז שנשברה רשב"ל או', ונ"ל ה"מ כגון דאשכחה במקום שהרבים מצויים שם דא"א שלא ראה אותה גוי, דאמ'[רינן] קמא דאשכחה בטלה, אמר אנפשה לא מצלא, ונכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו, אבל במקום דאיכא למיחש שמא לא ראה אותה גוי משנשתברה, אסו', מ"ט השתא מיהא איכא למיחש דבאסורא אתאי לידיה וה"ל ע"ז ביד יש'[ראל], ק"ל להאי פי' הא דגר' בשמעתי' [מ"ב ע"א] יש'[ראל] אינו מבטל ע"ז של נכרי, ומקשי' ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאיליה, ואי בטלה הגוי בעי', מאי קא מקשה ליה, אכתי איבעי ליה למיתב דיש'[ראל] לא מבטל ע"ז, דהא מעשה דיש'[ראל] לא מהני מידי עד דחזי גוי ומבטל לה, אלא ודאי מסתמא מבטל לה ומיד היא בטילה.
שבקיה איסריה לדגון, כי היו עובדים למזל דגים, והיו מציירים את צורתם כדמות דג וכצורת דג ועובדין את הצורה לקלון יראתם, ועכשו כשנכרתו ידיו ונפלו על המפתן הניחו הדגון ושבריו ועבדו את המפתן, אמ' הניח השר של דגון קלונו על המפתן ועזב את הדגים, אמ' כבר מאסו השר שלו, ור' יוחנן סבר לא הניחו את הדגים כלל ולא עוד אלא שהיו חולקים כבוד אף למקום נפילת שבריו. ור' יוחנן מדר', דכ"ע סתמא כר"מ, מיהו הוה דייק ר' יוחנן מינה מדלא קתני שברי צלמים ושברי ע"ז. אימר עבדום, כלומר לשם ע"ז נעשו.
אפי' הן בני יומן, שנראין שנמרחו בו ביום. הרי הן בחזקת מתוקנים, וס"ד אפי' לאדם אכילת קבע. אב"א ספק, כלומר אפי' תימא דלית' לדרב חנינא הכא איכא למי'[מר] כי קתני הרי הן בחזקת מתוקנין, לבהמה קתני, להאכילה מהן קבע, דלאכילה קבע דבהמה כאכילת עראי דאדם דמיא, ואע"פ שהן ממורחין ונראין שנקבעו למעשר ותנן [פאה פ"א מ"ו] מאכילה לבהמה ולחיה עד שימרחו, איכא למי'[מר] שמא לא נמרחו בגורן אלא במקל יד או על יד ומשנעשו דגן לא ראו פני הבית, כי שמא הכניסה במוץ שלה וחבטה במקל בתוך ביתו, הלכך הוא עצמו אוכל מהן עראי ומאכיל לבהמתו קבע, ואי אמרת כיון דחבר הוא חבר מי עביד הערמה לפטור תרומתו מן המעשר, לצורך בהמתו עביד ושמא יחדם לבהמתו, כדרב הושעיא דאמר מערים אדם, עד שתהא, אלמא לכתחלה שרי למיעבד האי הערמה לתבואת בהמתו, ומפ' ה' צרפתי שאם לא ראתה בתחלה פני הבית בחיוב אע"פ שהוציאן וחזר והכניסן שוב אינן באין לידי חיוב, ונר' דבריו במקצת מקומות, ואי ק"ל אפי' לאדם נמי נימא שהם בחזקת מתוקנים דמעקרא אימור לא טבילי כגון שזרעו מתחלה לבהמה פטור מן המעשר, ואיכא למי' אע"ג דזרען לבהמה אם נמלך עליהן אחר מכאן לאדם נתחייבו במעשר, ואין אדם רשאי לאכול מהם קבע עד שיעשר, הלכך לא משכחת לה בחזקת מתוקנים אלא לבהמה ול"ש נזרעו לאדם ול"ש נזרעו לבהמה, כדמפ'[רשינן].
<h2>דף מב.</h2>
ובא כהן והציץ, לאו דוקא כהן, וכהן ע"ה היה שהכניס עצמו בספק טומאה. תנן מצא תבנית, בשלמא לר' יוחנן ה"ק מפני, כלומר שרובן עובדין לשברים, אע"ג דאיכא ספיקא שמא לא נעבדה, כיון דאיכא למי' שמא עבדום ואי נשברה מאיליה אכתי רובא פלחי לה, אע"ג דאיכא למי' אימור גוי תברה בידים ובטלה, לא תלינן לקולא אלא בשברי שברים, דס"ל (כר') [לר'] יוחנן דאיכא דפלח ואיכא דלא פלח אבל בשברים דרובא פלחי לא, אלא לר"ל קשיא. הא תרגומה שמואל, נ"ל דהאי תירוצא סליק לתרויהו, כלומר לר' יוחנן גופיה שברי צלמים לא מתסרי אלא בעומדין על בסיסן, הואיל ואיכא תרי ספיקי לקולא, והיינו דתנא לקמן מצא דרקון וראשו חתוך ספק גוי חתכה, וכשאין עומדין על בסיסן.
אף לא ירקות ואמאי תהוי, אשרה גופיה. ע"ז שנשתברה מאיליה, ותשרי היא ועליה. ועקר ע"ז קימת, הלכך הכל אסור, שאף למה שנושר ממנו נוהג קלון מפני קלון ע"ז שלו, א"נ דגזרי מה שנושר אטו מה שנשאר.
<h2>דף מב:</h2>
והא שפאים, ושפאים מיהא מותרת, אלא לאו ש"מ אסור כלה, מ"ה אשרה אסו', ושפאים ה"ט מפני שע"ז מתיפה באותו שפוי ולגבי ע"ז לא הויא כנשתברה אבל לגבי שפאים הוי כנשתברה ומותרין. אמר רב הונא, כלומר דרך אילן הוא להשיר עליו, וכיון דמאיליה נושרות ועקר ע"ז קימת לא בטיל הוא, אבל הכא גבי שפאים דאיהו שקיל להו מיניה ודאי בטלינהו, ולא אפשר לשנויי ליה כדרבא, דאין דרך קנית אילן אלא או בכסף [או בשטר] או בחזקה, והקנאה ארוכה היא וליכא למגזר ביה קני ליה והדר מבטל ליה.
קס"ד כגון ששברה וקתני יתיז בקנה, לומר שנוטלן לעצמו, אלמא בטלי, מיהו אשרה עצמה אסו' דעקרה קימת, ומ"ה יתיז בקנה אבל לא יעלה ויטלם, ובהקדש לא נהנים, כדמתרץ לקמן בגדולין הבאין לאחר מכן. ר' אבהו אומר ר' יוחנן, אפי' תימא דשברה עצים ממנה, ומאי דקאמר יתיז, לאו לעצים אלא אפרוחים, וכדמפ'[רש] לקמיה. אסברה לך אפרוחין, ומפריחין, פי' תנא רישא ביצים גבי הקדש לא נהנין וה"ה לאשרה, תנא סיפא אפרוחין גבי אשרה מותרין וה"ה להקדש, מ"ט ביצה כיון דלא נידי ה"ל כתוספת ע"ז, משום דהיינו רביתיהו דדרכה של עוף לקנן באילן ולגדל שם את ביציו, וכיון שהביצים גדילים בעמידת הקן ה"ל כגידולי האילן, א"נ כיון דצריכי לאילן ה"ל כגוף האילן ומתסרי מדרבנן, מי' לא הוו להו גדולים ממש, ואסו' כאן וכאן דגבי הקדש נמי גדולי הקדש ננהו, מיהו אין מעילה בהנך גדולין, אפרוחין כיון דנידי מנפשיהו תו לא מחזו כגדולי אילן ומשום הכי מותרין כאן וכאן ונהנין מהן בתחלה, ואע"ג דתנן במ' מעילה [י"ג ע"א] הקדיש שובך ואח"כ [וכו'] ואין מועלין [במה שבתוכו], מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, ה"מ שובך דגבי הדיוט נמי יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני דרכי שלום [ב"מ ק"ב ע"א] משום דהוי כחצר המשתמרת, אבל כאן דחצר שאינה משתמרת היא ולא קביעא דירתן בגווה אפי' מפני דרכי שלום לית בהו, וגבי הקדש נמי נהנין מהן בתחלה, וי"מ דר' יעקב לא בא להתיר מה שאסר ר' אבהו אלא לפרש מה שהניח הוא, דר' אבהו אוקמא להאי יתיז דאשרה באפרוחין, ואפי' אפרוחין לגבי הקדש לא נהנין מדרבנן, ור' יעקב בא להוסיף ולפ' דדוקא אפרוחים דאסירי בהקדש ושרי באשרה, אבל ביצים אפי' באשרה נמי אסירי, מה"ט דפרי', וכן עקר, והא דקתני כאן וכאן מותר, משום דמותר מדאוריתא, וקמ"ל באשרה לא גזרי' באפרוחין.
חומרי מתני', ליקט אותן האסו' צורה שלהן מן הבריתות המפוזרות וחבר אותן בריתא א'. כל המזלות, פי' מזלות ופרצופין וצורות כלן מצויירות הן ע"ג כלים, מי' לצורת אדם ובהמה וחיה קרי פרצוף לפי שיש להם פרצוף פנים ולשאר קורא צורות. אלא פשיטא בעושה, אסור לעשות צורת אדם ע"ג כלים. וכדרב הונא, דאמר לקמן [מ"ג ע"ב] לא תעשון אתי, אותי, דהיינו דמות אדם, אבל שאר פרצוף בהמה וחיה כגון פרצוף שור ואריה אינן אסו' לעשות עד שיהו כלן כאחד כעין תשמיש של מעלה, חוץ מפרצוף אדם כדכת' אתי, אפי' אותי לבדי לא תעשו. ואי בעושה אימא סיפא [וכו'] צורת דרקון, דרקון מין נחש, ומפני אימה גדולה שיש לו עובדין אותו ומציירין אותו. והכתיב לא תעשון אתי, ודרשי' [מ"ג ע"ב] כדמות שמשי, אבל צורת דרקון שלמטה הוא, לא.
<h2>דף מג.</h2>
ר' יהודה מוסיף, אמתני' קאי המוצא כלים ועליהם (וכל צורת) ר' יהודה מוסיף, וצורת אדם דקתני רב ששת צורת יוסף, והנה קאמר והוא דנקיט גריוא, דבהכי מנכרא צורתו וכי בעי למפלחינו צירי הכי. מפני שהבעלים מתיאשים מהם, ומדמיאש מיניה ודאי בטלה. ושמשין שא"א לעשות, ל"ג בהך קמיתא כגון אופנים ושרפים אלא בבריתא דלקמן גר' להו.
<h2>דף מג:</h2>
לא תעשון אתי [אותי] אפי' אותי לבדי. ותניא כגון אופנים ושרפים, והא אופנים לית בהו פרצוף, ומדהנך אסירי הם הכי חמה ולבנה וכל המזלות נמי אסירי (אמר אביי שמשים) ואע"ג דלית בהו פרצוף והוא שעשויין כעין של מעלה, חוץ מפרצוף אדם דאפי' לחודיה נמי אסור כעין מלאכי השרת, ותו לא צריכי למידרש לא תעשון אתי אותי, אלא כפשטיה לא תעשון דמות מה שאתי, [אמר אביי שמשים וכו'] אבל שבמדור התחתון חמה ולבנה וכל המזלות מותרין. אלא גר' שני, פי' גויים עשו לו דלא מפקדי אעשייה. והא רב יהודה, כגון צורת. וא"ל שמואל, אלמא כיון דלצורך ישראל עבד כמאן דעבד ישראל דמי ואסור. ומשום חשדא, שמא יחשדוהו כעובד לאותה צורה. דאוקמי ביה אנדרטא, פי' גאון שמד היה וגזר המלך להעמיד שם וכשבטלה הגזירה העבירוהו משם. והא (רבא) [ר"ג] נמי, וניחוש לחשדא כההיא דרב יהודה דההוא נמי בולט הוה. והצרפתי מפ' הני תרי שינויא בתראי לעיל קמהדר, לעולם ישראל עשו לו ואפ"ה שרי דלאו כדמות שמשים הוא אלא של פרקים הואי, ואב"א דפרקים הוה וליכא חשדא דאי למפלח עביד לא הוה עביד לפרקים, להתלמד עבד ולא גזר ביה.
<h2>דף מד.</h2>
א"ל ואשליך, והלא הנחל משקה את הזרעים אלמא זה וזה גורם מותר. א"ל הרי הוא אומר ויזר, כלומר לא זרה אותו אלא על אותן המים ששתו, כי לא היתה כונתו אלא לבודקן, כי מי שזבח וקטר ונסך וגפף ונשק היו להם עדים ונכרין היו, אבל מי ששמח בלבו היו צריכים לבדוק והיו המים לעד ודינן כמי סוטה, ואם לא השקה אותן והב"ה היה דן אותן בהדרוקן שמא היו מרננים אחרי הב"ה, היו או' זה שלא עשה ולא כלום למה נדון, או שמא היו סבורין בו כי מעון אחר הוא לוקה ולא מפני עון העגל, וכדי לפרסם חטאו כי מאותו עון הוא נדון השקה אותם והתחילו המים מערערין אותן וידעו הכל כי יש בידו אותו עון, וה' צרפתי מפ' בע"א, ול"נ לי. א"ל הרי הוא אומר, וממאי, כדכתי' תזרם, ולפי שהיו מדברים ארמית היו מבינים בתרגום יותר מן העברית, הנה כי תזרם לשון פזור, ורוח תשאם כמו כן דומיא דפזרם, כי היינו יכולים להפליגו לענין אחר כמו אשר נשא לבן אותנה [שמות ל"ה], אבל מדרישא פזור כדמתרגם סיפא נמי פזור, וע"כ שרפן ואח"כ זרה אותן, הנה כי לא חשש לזה וזה גורם שמא יוליכנו הרוח למקום צמחים. א"ל הרי הוא אומר, בד"ה [א' י"ד], (וישרפם) [וישרפו], ולא כתי' וישאם, ש"מ שני מעשים היו, כי היו מהן ששרף והטמין האפר תחת הסלע או במקום קברות, והיו מהם שנטל לעצמו והיינו וישאם, ור' יוסי [סבר] מעשה א' ששרפן וזרה את אפרן, ומה שחסר כאן פי' להלן. קשי קראי, כלומר למה שרף את אלו ונטל את אלו, הנה כי בכאן העיד הכתוב שטעונין שריפה ובכאן העיד שמותרין בהנאה, וזו הקושיא. אתי הגתי בא ובטלה, נר' כי באותה מלחמה היה עם פלשתים וכשראה מפלתן נפל על ישראל, וכשבא כבר התחילו לשרוף, ומשבא ובטלן נטלום לעצמן, ונר' כי עמד בגיותו כל הימים עם דוד כדא' בעטרת מלכם של רבת בני עמון בא אתי ובטלה, שהיה נויי ע"ז שלהם, ואותו מעשה היה אחר כ"ט שנה למלכותו כדאי' בסדר עולם.
במקום תפילין, הוא מקום שמוחו של תינוק רופס [מנחות ל"ז ע"א] היינו בין הקדקד לפדחת. והולמתו, מתישבת על אותו מקום אע"פ שהוא מקום נמוך מן הקדקד והיא לא היתה עשויה לאותו ענין, וזו היא עדותה. והא בעי אנוחי, והיאך אפשר שתשב על מוחו במנו'[חה]. ומקום יש בראשו, והוא מטה מטה סמוך לפדחת, והיה מניח תפילין באותו מקום הנמוך יותר, והנזר מניח על מקום אחר של תפילין והיתה מתישבת שם.
<h2>דף מד:</h2>
אני לא באתי, פי' המרחץ אינו של אפרודיטי אלא שהכניסוה לשם ובעל המרחץ השאילו מקום המרחץ בחצר מרחצו, וא"ת אע"פ שאין המרחץ שלו הרי אמ' בשעה שהעמידוהו שיהא לו המרחץ לנוי ויבואו ויעבדוהו כי יתכבד לפניהם בכבוד המרחץ והוי נוי ע"ז, שלא העמידוהו שם להיות המרחץ נוי לאפרודיטי, ירחצו במרחץ, ולפי שהם ב' טעמים הצריכים זה לזה נכללו בא', ולא שיבואו בני אדם לעבד את אפרודיטי שהרי אנו עתידין לומר שכבר נתבטל שם, אלא שהיה צלם נאה והיו עובדין אותו בתחלה והכניסוהו לשם שיהיה להם למראית העין ומתוך כך יתקבצו שם וירחצו במרחץ, והנה כי בכניסתו שם הוקלה יראתו מעליהם עד שנהפך לביזיון והרי הוא בטל, והיינו דבר אחר אם נותנין לך, כלומר ויש לך ראיה שלא היתה כונתם שיהא מרחץ נוי לאפרודיטי שהרי בכניסתו שם נתבטל, וי"מ אפי' היה כדבריך שנאמר שיהא המרחץ נוי לאפרודיטי, הרי נתבטל הוא ונויו.
אביי אמר גניבות', וקרי לה גנובה, כלומר בפחד השיב לו וכסה את דבריו ממנו שלא הגיד לו את המותר לנו. ה"ג שלא בטובת ר"ג כטובת אחרים דמי, לפי שהיו נהנין ממנו הנאה יתירה כשהוא נהנה מהן, והנה כי נעשה אוהב לע"ז בעיניהם ושמא ימשכוהו הכומרים אחריהם. וכי נעשה נוי מאי הוי והתניא בית זה לע"ז, שתעמוד שם ע"ז או שיהא מותר. שאין הקדש לע"ז, כלומר דלא מתסר לא לגבוה ולא להדיוט בהזמנה לע"ז, והנה אע"פ שאמר בשעה שהכניסוהו יהיה שם מי שיהא לו המרחץ לנוי לא היה נאסר. נהי דאתסורי לא מתסר נוי מיהא איכא, כלומר אע"פ שבשביל האמירה שאמר נעשה מרחץ לא נאסר, מ"מ כשהכניסוהו לשם ונעשה לו נוי מתסר, והא דאמ' שאינו מתסר בהזמנה, ה"מ תקרובת או נוי או משמשי ע"ז, אבל להיות ע"ז עצמה נאסר בהזמנה לחודה לגבוה, והיינו מוקצה דנפיק לן בתמורה [כ"ט ע"א] מתשמרו להקריב לי [במדבר כ"ח], מי שאינו משומר אלא לי פרט לשהוא משומר לעשותו אדון אחר זולתי, דתניא בתוס' [ספ"ו] אי זהו מוקצה מוקצה לע"ז, עצמה, אינו נאסר בהזמנה לחודה עד שיעשו בה מעשה לצורך ע"ז או שהוקצה ז' שנים, שלא עשו בו שום מעשה, דהואיל וכולי האי אקצייה תו לא הדרי בהו וה"ל כמי שנעבד, א"נ אינו אסור עד שמסרוהו לכומרים ויאכילוהו כרשיני תרומה ע"ז, דודאי תו לא הדר ביה ופלח ליה ולא הוה כהזמנה לחודה, דהתם ה"ט כיון דמצי הדר ביה הזמנה לאו מילתא היא דלמא הדר ביה, אבל היכא דודאי אקצייה חייל עליו איסור ע"ז ואסור לגבוה משום דמאיס ליה, ואיתנהו להנך מילי בתמורה פ' כל האסו' [שם], וגר' נמי בתוס' דע"ז [שם] מאימתי נקרא מוקצה משנעשה בו מעשה, ולפי זה הפי' אם אמר שור זה לתקרובת ע"ז אפי' הקצוהו ז' שנים לכך או אפי' מסרה לכומרים להקריבו אפי' עשו בו מעשה לצורך ע"ז כגון שמשך זבל לגנתה ועבודות אחרות שאינן תשמיש לפניה אלא שהן צרכה מותר לגבוה ומוקצה שהוא אסור גזירה הוא כדנפק לן משמירה, והאי דדרשי' [שם כ"ח ע"ב] מן הצאן, לא משמעותו היא, דהא דרשי' ביה מן הצאן להוציא הנוגח, אלא אסמכתא לאסוריה דנפיק לן מתשמרו להקריב כדאי' בגמ'.
<h2>דף מה.</h2>
הגוים העובדים [וכו'] מה שעליהן, פי' צפויו, משום דה"ל נוי ע"ז וכתו' [דברים ז'] לא תחמוד [וכו'], ואי ק"ל דלמא האי קרא דאסר נויי ע"ז ה"מ נעבד בתלוש דאיהו גופיה מתסר אבל דמחובר או דב"ח דאינן אסו' להדיוט אימ' לך ציפוייהן נמי מותר להדיוט, הא נפיק לה בתמורה [כ"ח ע"ב] מואבדתם את שמם [דברים י"ב], ואיתא לקושיא ולפירוקא התם פ' כל האסו', ה' צרפתי, ואע"ג דתקרובת דהר לא מתסיר כדאי' במ' חולין [מ' ע"א] אלא א"כ שחט לגודא דהר, אפ"ה צפויו ונויו אסיר' מגזרת הכתוב לא תחמוד, ולי נראה דכלי תשמישו דהר נמי אסי' מדאמ' פ"ר ישמעאל [נ"א ע"ב] אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי תנהו לכלים.
ר"י הגלילי, אהיתירא דהר גופיה קאי, כלומר מנלן דהר מותר דכתי' [דברים י"ב] אבד תאבדון, וקרא דשביק ת"ק מפ' ר' יוסי, דלת"ק (נהי) [נמי] היתירו דהר נפיק ליה מהכא, וי"מ לת"ק דכולה נפיק לה מלא תחמוד, כלומר אינו אסור אלא מה שעליהם, דהיינו הרים וגבעות שהם מותרים, כדכתי' [שמות ל"ד] אלהי מסיכה, וכ"ש מה שעל ע"ז תלושה שאין בה רוח חיים שהיא עצמה (אזהרת) [אסורה] שיהא אסור מה שעליה.
אר"ע אני אובין, לשון בינה, ואין בעלי הלשון מודים לי, לפי שאין נו' המש' [—נוסחת המשנה] נכנסת על זה הענין אלא א"כ היא עיקרה פ"א הפועל שלו אל"ף או יו"ד, כגון אוסיף אוריד אובירה, עיר ויושב בה [ירמיה ח'], אומר אל אלוה [איוב י'], אז תיכנס הו"ו במקרא הא' ובמקום הא', אך כמדומה לי שאני יכול להעמידה, ומפני אריכות הלשון לא אכתוב הנה. כ"מ שאתה מוצא, לא בא לחלוק על ר' יוסי אלא לפ' עוד אותו המקרא, שבא להראות לישראל מקום ע"ז של אמוריים, ומי' מדסמך קרא אלוה'ם על ההרים דדרשינן ביה נמי הך דרשי' אלה'ם על ההרים ולא ההרים אלהיהם.
ור"י הגלילי היינו ת"ק, דהא תרויהו ס"ל דהר מותר. צפוי הר איכא ביניהו, י"מ נויי הר (אב"א) [איכא בינייהו] כלומר דלא ס"ל לר"י דנויי ע"ז היא עצמה אינה נאס' שיהו נוייה אסו', וקרא דלא תחמוד מוקי לה בע"ז דתלוש שהוא אסור נוייה אסו', ואי משום ואבדתם את שמם, לכנות לה שם הוא דאתא והיו קורין [וכו'], וי"מ דנויי ע"ז כגון דברים של ע"ז המונחים לכבוד עליו דכ"ע אסו', אלא צפוי הר דוקא, וה"ט דר' יוסי משום דבטל צפויה לגביה, ות"ק סבר לא בטיל לגביה והוה כשאר נויי ע"ז דנפקי מלא תחמוד, וגר' בתמורה בפ' כל האסו' [כ"ח ע"ב] משמ' כליש' קמא, כי כל נוייה נקרין צפויה.
<h2>דף מה:</h2>
מתוך שנ' אלהיהם, שומע אני, ה"ק עץ רענן דומיא דהרים וגבעות מה הרים שלא נעשו מתחלה לכך ואפ"ה מרבי' לה (מואוריש) [מואשריהם] לאסו', ור"י הגלילי נפקא ליה מהאי קרא אלא שלא פי' במשנתינו כי אם טעם המקרא, כלומר מה שנא אילן מן ההר בין שנטעו מתחלה לכך בין שנטעו ולבסוף עבדו דהא תרויהו מחוברין נינהו וקאמר מפני שיש בו תפיסת ידי אדם בשעת נטיעתן ומ"ה אסרה רחמ' (בתלוש) [כתלוש].
אי זהו אילן שגידועו, פי' מדלא כתו' שיעקר אותו ממקומו. הוי אומר זה אילן, דעקרו מותר ותוספתו אסו', דאע"ג דמהני בו תפיסת ידי אדם בשעת נטיעתן ומ"ה אסרה רחמ' למיסרי כתלוש, ה"מ למה שאינו מחובר בשעת עבודה כגון תוספתו שעדיין לא נתחבר לאילן, ואע"ג דתפיסת ידי אדם לית' בההיא שעתא, אבל לעיקר אילן דמחובר גמור הוא מקמי עבודה לא מהני בו תפיסה דלמפרע למיסרי השתא במחובר, מיהו לגבי השתחואה לבית אמר' [מ"ז ע"ב] שכולו נאסר, דההיא דינו כתלוש לענין ע"ז, מפני שהבית אין לו שרשין ואינו אלא כאבן המונחת ע"ג קרקע.
<h2>דף מו.</h2>
אבני הר, נעקרו מאיליהן ועבדום, מ"ד מותר מותר לדברי הכל, דאין בהם תפיסת ידי אדם, ומ"ד אסור לד"ה דתלושין ננהו, ומפ' ה' הצרפתי דאילן העולה מאיליו דינו כאבני הר שנדלדלו, ופליאה היא בעיני כי איך יעלה אילן א' שנקבעו לכאן ויצא האילן מהן, ומ"מ כל זה עיקרו היה בו תפיסת ידי אדם או תפיסת שום בהמה וחיה ועוף, כי מה ראיה תפיסת ידי אדם לכאן, אפי' תפיסת כל דהו הויא תפישה רק שלא יהיה בידי שמים, והכי אמ' באבני הר אם דלדלן בהמה שהם תלושין גמו' לד"ה.
מבהמה בעלת מום, שנשתנית, ומהר(י), לא מתסרי להדיוט לד"ה כדתניא בתמורה [כ"ח ע"א] אי זו מוקצה, ומה שעליו מותר, אי זהו נעבד, וזה וזה מותר באכילה, וטעמא מאי מדאצט' קרא למסרינהו לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. א"נ בהמה תמימה ומאילן יבש, לרבנן אע"ג דנשתנה לא מתסר. הצד השוה שבהן שאין בהם תפיסת י"א מותר אף אני אביא. ומאן דאסר דכתי' שקץ תשקצנו, לרבות כל דבר שהוא תלוש דלית ביה תפישה דאע"ג דמדינא אתי להיתירא, דהוא אסור. ישראל שזקף לבינה, אלא טעמיה כיון דאזמנה ישראל לכך אשתכח גוי שליחותא דישראל קעביד, ולא הוי כדבר שאינו שלו, ואפילו בטלה אין לה עולמית משום דה"ל ע"ז של ישראל.
<h2>דף מו:</h2>
(ו)יש נעבד במחובר, מי מקשינן לב"ח דשרי להדיוט ואסור לגבוה או לא. מה אתנן שמותר בתלוש, אפי' להדיוט, אסו' אפי' במחובר לגבוה. כדכתי' לא תביא, בית ה' למ"ל, לכתוב [ל]ה' אלי'ך, בית למ"ל, לאתויי אפי' במחובר. פרט לפרה, אדומה שמותרין מן האתנן. לרבות הרקועין, פי' לאסור, שאם נתן לה זהב באתננה אסור לעשות ממנו רקועין, ודוקא רקועין אבל אם לקחה ממנו קרבן מותר דתנן [תמורה ל' ע"ב] נתן לה כספים הרי אלו מותרין, דכתי' הם, ולא שנוייהם.
המשתחוה לקמה, דהא דפשיטא נעבד במחובר לאסור משום דמאיס, ה"מ בעיניה, אבל קמה דקמחה הוא דשריה אי מאיס בשנוי או לא, וק"ל לימא דיו, מהיכא קמיתי' לה מאתנן דיו לבא מ"ה, דהתנן [תמורה ל' ע"ב] גבי אתנן נתן לה חטים ועשאן סלת הרי זה מותר, ואיכא למי' דרמי בר חמא לאו (דקו') [בק"ו] מייתי ליה [אלא] בהקישא מאתנן וקא מסתפק' ליה משום דמצי' למי' הכא דון מינה ואוקי באתרה דהא ע"ז אסו' גבי הדיוט. אין שנוי, דאפי' חליפין אסו', וכ"ש שנוי, והכי קמבעיא ליה מי אמ' דון מינה ומינה וכולה מילתא בגבוה ילפינן, ומה התם אסורה במחובר אף נעבד אסו' במחובר לגבוה ומינה התם יש שנוי אף הכא נמי יש שנוי, או דילמא אוקי באתרא וילפי' נעבד במחובר לגבוה מנעבד בתלוש להדיוט מה התם אין שינוי אף הכא אין שינוי, ואע"ג דפליגא תנאי בעלמא [ב"ק צ"ג ע"ב] בהא פלוגתא, דלמא הכא אסור ע"ז שאני ולצורך ע"ז שאני, וילפי' לחומרא או דלמא ל"ש.
[ת"ש] כל האסו' לגבי מזבח, כגון רובע, וכולהו תנינא ברישא דההיא דתמורה [כ"ח ע"א]. ור"א אוסר, אכולהו. ואתמר עלה, ה"ג לה בתמורה [ל' ע"ב] אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שעברו ולבסוף נרבעו, ופליגי בעובר ירך אמו, ר"א סבר ירך אמו היא, והיא וולדה נרבעו, ורבנן סברי לאו ירך אמו, וכה"ג נמי פליגי בעברו ולבסוף נעבדו וכן כלן, אבל נרבעו ולבסוף עברו ד"ה מותרין, ורבא אמר רב נחמן מחלוקת בשנרבעו ולבסוף עברו, ופליגי בזה וזה גורם, דר"א סבר זו"ג אסור ורבנן סברי מותר, אבל עברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסו', דוקא בשאר אסורי גבוה אבל באתנן וולדותיה בכל ענין מותר דהא כתי' הם ולא ולדותיה' הם ולא שנוייה', ואפי' חיטים ועשאן סלת כשר למנחות, ורבא לטעמי' דס"ל דעובר ירך אמו הוא והיא וולדה נרבעו, וה"נ בעברו ולבסוף נרבעו הוא, אלמא אין שנויי בשאר אסורי גבוה חוץ מאתנן, ונעבד דמחובר נמי נגמריה מב"ח לחומרא ולא מאתנן לקולא. [מ"ז ע"א] הכי השתא וכו', וההיא לישנא דמייתינן בר"פ דאין מעמידין [לעיל כ"ד ע"א] דמחלוקת דנרבעו כשהן מקדשין, ההיא לישנא אחרינא הוא בתמורה.
<h2>דף מז.</h2>
המשתחוה לדקל, באילן שנטעו, דאי אשרה דיש'[ראל] היא דלית ליה בטלה אם נטל נמי לא יצא, כתותי מכתת שיעוריה, דהא בעי שחיקה או יוליכנה לים המלח, ואפי' אשרה דגוי נמי כיון דנטלה ישראל ה"ל ע"ז ביד ישראל ואין לה בטלה וכתותי מכתת שיעוריה. כי קבעי לך באילן ואליבא דרבנן, ול"ש דיש'[ראל], והיכא דנטל לא תבעי לך דודאי יצא, דהא להדיוט שריא ואפי' בההיא דאסור להדיוט אם יש לה בטילה כגון משמשי ע"ז אמ' אם נטל יצא, כדגר' בגמ' דסוכה [ל"א ע"ב] אמר רבא לולב של ע"ז [וכו'], כ"ש של משמשי ע"ז, דכיון דע"ז עצמה הויא ביד גוי ובטל ע"ז בטל משמשיה אע"פ שהמשמשין ביד ישראל הן, אגב ע"ז, א"נ באשרה שגדע ופסל לע"ז, או שהעמיד תחתיה ע"ז דהנהו לא צריכי בטול אלא שיעביר משם האסו' והשאר מותר בלא שום בטול גוי, ומצות לאו ליהנות נתנו, וכ"ש היכא דשרי להדיוט לכתחלה, אלא כי איבעיא לכתחילה מי מאיס לגבוה ולא נפיק בו לכתחילה או לא, והא דגר' במ' סוכה לולב של אשרה ומוקמי' בגמ' הכא באשרה דמשה דכתותי [וכו'], ה"פ הכא באשרה שטעונה שריפה כאשרה דמשה, והיינו אשרה עצמה שנטעה מתחלה לכך בין דיש'[ראל] בין דגוי, דאשרה דמשה נמי מ"ה בעיא שריפה משום דה"ל אשרה דיש'[ראל] ולית לה בטילה עולמית דשליחותייהו קעבדי דתניא הכא פ"ר ישמעאל [נ"ג ע"ב], אבל באשרה דאית לה בטילה אם נטל יצא, דגר' פ' מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב] [סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה] סנדל של תקרובת ע"ז לא תחלץ [ואם חלצה חליצתה פסולה, ולא נקט] של משמשי ע"ז אלמא כיון דמשמשים יש להם בטול לאו כמכתתיה דמי, ורישא כגון שקצעו מתחלה לתקרובת ע"ז דה"ל כעין זביחה ואסו' ולית לה בטילה, ולא תזוז מינה.
אי תכלת דבגדי כהנים היינו בעיא דרמי בר חמא, אי שנוי, והני נמי אשתני בצבעא, לעולם תכלת דכהנים (והני) [וה"נ] דלא אצטר' ליה למבעי אלא את"ל קאמר, ותכלת וחצוצרות חדא נינהו, דתרויהו מכשירי קרבן ננהו. והינו בעיא דרמי בר חמא, אלא את"ל קאמר, דאין שינוי לקרבן ולא למכשיריו.
שוקיו מה הן, אליבא דמ"ד עקר, פלוגת' היא בערכין [י"א ע"א] ובסוכה פ' החליל [נ"א ע"א]. עקר שירה בפה, כי הלוים היו אומרים בפה והמזמרים היו מזמרים כנגדם בכנורות ובנבלים לבסם את קולם של אלו, אבל חצוצרות לא היו לבסם את הקול שהרי [לא היו] תוקעין בהם אלא בין פרק לפרק כדאי' בסדר תמיד [פ"ז מ"ג], וחובה בפני עצמה היא, ובכהנים תמימים כדכתיב [במדבר י'] ובני אהרן הכהנים, וביום שמחתכם כדאי' בספרי [שם].
או דילמא לדברנות', זה המקום שלו. דרבים מי מתסרי והא"ר יוחנן [וכו'] אין נאסרין, כלל לא הדיוט ולא לגבוה, ואפי' עשה מעשה לע"ז, והכי מוכח פ"ר ישמעאל [נ"ט ע"א] כדקתני התם לא צריכא, וטעמא מפ'[רישנא] התם, וי"מ התם דוקא דלא עשה מעשה לע"ז אבל עשה מעשה אפי' להדיוט, והא דקתני דטפחינהו בידיה, לאו לצורך ע"ז טפחינהו אלא תלשן למלאת מהן ואח"כ השתחוה להן, א"נ תלשן יש'[ראל] ובא גוי והשתחוה להן, והא דקתני מים של רבים אינן נאס', רבותא היא, דאע"ג דשל רבים ננהו ואית ליה לדידיה נמי שותפות בגוויהו כיון דשותפות דרבים ננהו כדבר שאינו שלו דמי ולא מתסר כלל, והתם מפ'[רישנא] סוגיא לכל חד וחד. לא צריכא דנבעי מארעא דדידיה, ואינו יכול לאסרן כלל לא במחובר ולא בתלוש אלא א"כ עשה בהן מעשה, ואנן בלא מעשה נמי בעיא לן ולצורך גבוה.
מי שהיה ביתו, כגון שהיתה בנויה ובא גוי וסמך לה גדילים לבית ע"ז, והנה היא אסורה, אבל כותלו של יש'[ראל] אינו נאסר. נפל, הכותל שבאמצע, ירחיק ממנה ד' אמות. ובונה, נראה כי כל זמן שהכותל קיים היה חוצץ בינו לבין ע"ז אבל משנפל הכותל הנה כי הפרצה נעשית פתחה של ע"ז ואסו' לעבור וכ"ש לישב בתוך ד' אמות לפתחה משום דכתי' [משלי ה'] הרחק, ואמ'[רינן] [לעיל י"ז ע"א] וכמה אמ' רב חסדא [ד' אמות].
<h2>דף מז:</h2>
היה שלו ושל ע"ז, כגון שבנאוהו יש'[ראל] וגוי ולאחר בנין עשאו הגוי לחלקו בית ע"ז. ידון מחצה על מחצה, לענין אסור ולענין טומאה. דכתי' שקץ תשקצנו, וכתו' [ויקרא י"ג] שקץ הוא. ואע"ג דאוקמ', פ' הרואה דברכות [ס"ב ע"א] לענין מגלה מאחריו טפחיים ומלפניו טפח כדאי' פ' מי שמתו [שם כ"ג ע"ב].
ג' בתים, פי' שחזרתן להיתר חלוק זה מזה. שבנאו, ונ"ל בין שבנאו להשתחוות לבית עצמו בין שבנאו להעמיד שם ע"ז אסו', ואע"ג שלא השתחוה ואע"פ שלא הכניס לה ע"ז, לפי שהבית שהוא מיוחד לעמידת ע"ז הרי היא כתוס'[פת] ע"ז עצמה, ואתיא כמ"ד [נ"א ע"א] ע"ז של נכרי אסו' מיד, ובית זה אין לו היתר עד שיבטלנו גוי, ובטול שלו הוא נתיצת רובו כענין מזבח של ע"ז, כי הטעם אחד הוא לזה ולזה, והנני מפ' בגמ' אותו פ"ר ישמעאל [נ"ג ע"ב], ק"ל להאי פי' הא דגר' פ"ק [י"ט ע"ב] הגיע לכיפה אסור לבנות ואמ' עלה אם בנה [שכרו מותר] ומק' פשיטא משמשי ע"ז הן ואינן אסו' עד שיעבדו, אלמא בית שבנאו להעמיד ע"ז מותר עד שיעמידנה בתוכה בתורת משמשים, אלא יש לנו לפ' בנאו כגון שבנאו להשתחוות לבית עצמו אסור מיד.
סיידה וכיירה, ...שפי' נוטל מה שחידש אומר אני כי היש'[ראל] עצמו נוטל מן החדוש משם והשאר מותר, שאע"פ שהבית כולו נאסר בהיותו שם, ה"מ בעודנה עליו שנעשה כל הבית אחד בחבורו, אבל כשנטל משם אין לו אסור. הכניס לתוכה ע"ז, ישראל מוציאה, מ"ט כיון דלא עשה [מעשה] בהזמנה לחודה לא מתסרה, כדת' [לעיל מ"ד ע"ב] בית זה לע"ז לא אמר כלום, והכנסת ע"ז לתוכה לא מעשה היא, ולא דמי למשמשי ע"ז שמשמש בהן שעה א' נאסרו, דהתם עביד בגופייהו, אבל הכא כיון דלא בנאן מתחלה לכך לא עביד בו מידי, מ"מ כי איתיה בגויה מיהא אסו' איכא משום דמיחזי בית ע"ז, ואבדת.
כיון דלענין בטולה, פי' דבעי בטול גוי, ואלו הנך אחריני ישראל גופיה מצי לאכשורינהו כדמפ'[רישנא].
אבן שחצבה, בימוס היא מושב של ע"ז, וזו היא מצבה האמו' בתורה, והטעם שהיא אסו' מיד שעשאתה דגר' בת"כ [ויקרא כ"ו] לא תעשו לכם אלילים, מה פסל אם עשיתו פסלתו, פי' אסרתו מיד, אף מצבה אם עשיתה פסלתה, וגזי' הכתו' היא שתיאסר מיד כע"ז מי'[הו] בעי' עשייתה מתחלה לכך, דהא כתי' לא תעשון אתי, וכי מקיש להו להדדי לעשייתן, לכך הוא דמקיש להו, מי' אם חצבה להשתחוות לה לא בעי' חצבה לכך אלא אפי' העמידה או זקפה לכך אסו' מיד, (נ"ל) [דאמרינן לעיל (מ"ו ע"א)] זקף ביצה להשתחוות לה, והוי כתו'[ספת] בניין ע"ז עצמה, מי' אע"ג דהוא כתוס'[פת] בנין ע"ז לא הוי כע"ז גמורה, דאלו של עצמה אע"ג דלא חצבה מתחלה להשתחוות לה אלא שהושיבה או זקפה להשתחוות לה נאסרה מיד כדאמ' לעיל זקף ביצה ולפי', למ"ד אסור, מיד אסור, ואלו הכא בעי' חציבה מתחלה לכך, ויש תוס' ע"ז אחר שנאסר מיד אע"ג דלא חצבה לכך, כגון שבונה אותו אל עקר המרקוליס ואינו נכר בין התוס' ובין העקר, נעשה גופו של מרקוליס נאסר מיד, למ"ד [נ"א ע"ב] ע"ז של נכרי אסור מיד. סיידה וכיירה העמיד עליה, הכל כמו שפי'[רשתי] הטעם לג' בתים, והאבן כמו כן אם לא חצבה לכך ולא סיידה אלא שהעמיד עליה ע"ז אינה נאס' בתורת משמשין מ"ט קרקע עולם שויה.
והוא שסייד, פי' אפי' כל זמן שהסיוד עליה אין האבן נאסר אלא א"כ חרץ בה ושקע בה את הסיוד דה"ל ... כולה מעורבת בסיוד מי' כי נטלה משם שריא. והא בית איכא ביני אובני, וכולה בית כאבן א' דמיא. מי לא עסקי' דשיע, דהא לגבי בית לא קאמ' רמי בר חמא כי בעי סיוד בגופיה, וא"כ אבן נמי לא נבעי. אלא, לענין אתסורי אע"ג דלא סייד בגופן מתסרי. קמ"ל, דאפי' (לא) בסייד בגופן קמיירי דכי נטל הסיוד שרי, וקא' לגבי אבן וה"ה (לבנות) [לבית].
<h2>דף מח.</h2>
ג' אילנות, נראה כי האילנות אין להם דין בית ובימוס שאסורים אסור גמור בהעמדת ע"ז, לפי שהאילן אינו כתוס' בנין ע"ז שזה תלוש וזה מחובר, א"נ כי עמידתה תחתיה אינו אלא לצל בעלמא והנה הוא מפורץ מכאן מכאן, ואין להם אסו' גמור אלא א"כ נטעם מתחלה לכך להיות ע"ז עצמה, אלא א"כ גדען ופסלן לע"ז ומני רבנן דפליגי אדר"י ב"ר יהודה. העמיד תחתיה ע"ז ובטלה, פי' יש'[ראל] בטלה משם והוציאה לחוץ מותר, שאין דין אשרה עליה כלל, דאפי' גבי בית ודימוס נמי לית בהו אסו', מיהת כי איתיה תחתיה מיהא אסו' דמחזי כאשרה גמורה, ור"ש פליג אהא דלא גזרי' ביה כלל, ואע"ג דגבי בית ובימוס גזרי', התם דכי בנאן מתחלה להכי (לא) מתסר לגמרי וכי לא בנאן נמי אסו' להו כל זמן דאיתה בגויה כמאן דמוכח בענין שהגהתי בר"ש בבית ובימוס, מפני שהן תלושין הלכך גזרי' בהו, כל זמן דאיתיה לע"ז בגויהו, אבל באילן דמחובר לא גזרי' ביה אפי' כי איתיה תותיה משום אשירה גמורה שלא (נבנו) [נטעו] מתחלה לכך לא כלום הוא, כי איתיה תותיה נמי לא גזרי' ביה, דע"ז מוכיח עליו שאינה אשרה עצמה, ובספרי [דברים י"ב] סמך לכולהו אקראי, בית שבנאו מתחלה, ש'[נאמר] אבד. הכניס לתוכה, ואבדתם, כלומר צריך לבערה מן המקום ומותר. אילן שנטעו, ואשיריהם. פסלו לע"ז, ופסילי אלו'. העמיד תחתיה, ואבדתם כדמפ'[רישנא]. אבן שחצבה, ונתצתם. סיידה, ושברתם. העמיד עליה, ואבדתם מן המקום. וסופ' לכולהו, וקראי אסמכתא.
אמר שמואל המשתחווה, וצריך ליטלנה משם, דאי לא כולה מתסר בהדיה, מי' כי שקל התוס' עיקרה מותר. מתיב ר"א, קס"ד דשמואל אפי' לרבנן קאמר דפליגי אדר"י בר יהודה, ומתני' קתני גדעו, דה"ל תוס' כאלו נטעו מתחלה לכך, הא לא גדעו לא. אנא דאמרי כר"י ב"ר יהודה דאמ' אפי' נטעו ולבסוף עבדו אסו', מיהו לא מתסר אלא תוס', כדאמ' לעיל [מ"ה ע"ב] אי זהו אילן שגידועו אסור, ומצי נמי לתרוצי כלעיל [מ"ז ע"ב] גדעו ופסלו אע"ג דלא השתחוה השתחוה אע"ג דלא גדעו ופסלו, וחד מינייהו נקט, א"נ הוה דעת המתרץ דשמואל אליבא דר' יוסי אמרה ולא רצה להעמיד משנת[נ]ו כר' יוסי אלא כרבנן ודוקא גדעו דה"ל תוס' כאלו נטעו לכך אבל השתחוה לא, א"נ דההיא אשמעי' ברישא אילן שנטעו מתחלה לכך אסור, ואי גדעו ופסלו תוס' אסו' בלא השתחוה כ"ש נטעו מתחלה לכך דכולה אסו' אע"ג דלא השתחוה, וא"כ למ"ל גדעו ופסלו למס'[רא] תוס', דהא נטעו מתחלה לכך הוא הוא לגבי תוס', וה"ל לאשמעי' משתחוה אסור אע"ג דמחובר, וזה עקר.
מתקיף לה, פי' מאי דוחקיך לאוקומ' לדשמואל בפלוגתא, דלמא ד"ה היא בעקר אילן פליגי, והיא גופה קמ"ל שמואל דלא פליגי אלא בעקר אילן, הא שמעת' מקופחת ומשובשת בס'[פרים], ויש מחליפין דר' יוסי לרבנן ורבנן לדר' יוסי, ואני תופס הגי' שמצאתי בס' ישנים, ומה שפי' בסוגיא דלעיל [מ"ה ע"ב] לריב"י לעקר אילן שרי ותוס' אסו' כדנפקא לן מואשיריהם, ומוטב להפוך דברי האחד ולהעמיד דברי האחר במקומן ולא שיהפכו שניהם, וה"ג דרבנן סברי עקר אילן אסור ור"י סבר עקר אילן שרי, וא"ת הנה סוגיא דלעיל לא אמ' הכי, [ד]קאמ' ורבנן האי ואשיריהם מאי עבדי ליה ומוקמי לה בגדועי ע"ז קודמי' לכבוש, אלמא מדמיתר להו קראי ש"מ דמקילי טפי, איפוך תרצת' דקראי דר"י לרבנן ורבנן לר"י, כלומר אותו ייתור המקראות שהיו יתירים לרבנן למעלה עכשו יתירים לר"י, ואותו חסור המקראות לר"י, דלא ה"ל קרא למדרש ביה נויי ע"ז, השתא מיתר ליה למדרש, והוא חסר לרבנן, וההוא קרא דמיתר ר"י לגדועי ע"ז קודמין, מוקמי רבנן לנטוע ולבסוף עבדו דעקר נמי אסור, וגידועי ע"ז קודמי' לכבוש נפקא ליה מדתני רב יוסף ונתצתם, והכא פי', דהאי ודאי לא סגי להו בשבי'[רה], אלא בשריפה כדין אשרה, ומדלא פרש שריפה כדין ש"מ הנח להם קאמר עד שתרדף ואח"כ תשרף וה"ה לאשרה, וגלי רחמנא במזבח הנח ורדוף וה"ה לאשרה, ושריפה לאשרה וה"ה למזבח, ועקר ע"ז דצריך לשרש אחריה נפקא לה מואבדתם כר"א, והאי ואשיריהם דמשמע גידועו אסור ועקרה מותר ואוקמ' רבנן בגדעו ופסלו, כדא' לקמן דגלי דעתיה דבתוס' ניחא ליה ולא בעקר, אבל משתחוה לאילן ס"ל כולו אסור כדאמר מאבד תאבדון, ור"י מוקי להו ואשיריהם בין לגדעו ופסלו בין למשתחוה לו דעיקרה מותר, וגדועי ע"ז קודמין לכבוש נפקא ליה מדתני רב יוסף, ועקר ע"ז לשרש אחריה נפקא ליה מאבד, וצריך לכנות לה שם מואבדתם שמם דמיתריה ליה כר"ע, ולעיל נמי מצי למי' דגדועי ע"ז קודמין נפקא ליה לר"י מדתני רב יוסף, אלא מדלא משמע לרבנן האי דרשא דרב יוסף דהא נפקא להו מואשיריהם לר' יוסי נמי אפיק ליה טעמא מקרא אחרינא.
א"כ גדעו ופסלו מאן קתני לה, ה"ג אי רבנן ה"א [=הא אמרי] עקר אילן אסור אפי' במשתחוה, וכ"ש גדוע, אי ר"י למ"ל גדעו ופסלו, למיס' תוס'[פת] הא אמ' במשתחוה נמי תוס'[פת] אסו', וכ"ש גדעו, ולתני משתחוה וכ"ש גדעו ופסלו, והיה דעת המק' לומר כי גדעו ופסלו חמור מן המשתחוה, ושני ליה אב"א רבנן כי אמ' רבנן עקר אילן אסור במשתחוה דהא לכוליה פלח אבל גדעו ופסלו ולא השתחוה עד שהחליף גלי אדעתיה דבתוס' ניחא ליה ולא בעקר, ומסתמא אמ' דהכי הוא, אב"א ר' יוסי, ודקא קשיא לך לישמעי' משתחוה וכ"ש גדעו ופסלו, גדעו ופסלו אצטר' סד"א הואיל ובההוא גידוע כולי אילן קרבי מיניה דה"ל ... לאילן אימא נהוי כנטוע כולו ונתסר כולי אילן קמ"ל, ואי ק"ל לרבנן כיון דמשתחוה כוליה אסור לשמעי' רישא משתחוה וכ"ש נטעו מתחלה לכך דאסור כוליה, איכא למי'[מר] אשמעי' נטעו לכך אע"ג דלא השתחוה לו וה"ה להשתחוה אע"ג דלא נטעו וכיון דלענין בטולא חד הוא חשיב להו חד.
והא אנן ג' אשירות, כלומר וכבר פי' לזו... ולמה הוציאה מכללם, ומשני תנא הכי תנא ברישא ג' אשירות הן ד"ה. אי זהו אשרה סתם, דמסתמא היא בחזקת אשירה ואע"פ שאין אנו רואים אותם עובדין לה, וכולה מתני' והוא דקשאיל ליה. סבי דפום פדית', רב יהודה.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצלה, צל צלה מפ' ה' הצרפתי צל הקלוש באילן, צל קומתה צל העבה ואפי' חוץ לאילן הרבה, ודוקא אשירה דלצל עבידה בין לתחתיה בין לחוצה לה, אבל בית ע"ז תוכה ונגד פתחה בד' אמות אסור אחוריו מותר שאינו עשוי לצל כדאמ' [פסחים כ"ו ע"א] לגבי היכל שאני היכל דלתוכו עשוי. לא יעבור תחתיה, מפ' בגמ' משום דא"א דליכא תקרובת ומטמא באהל. היתה גוזלת, פי' שדרך הרבים עוברת תחתיה. עבר תחתיה טהור, נ"ל דכיון דרגל הרבים מצויין שם לא שבקי תקרובת התם, ואפי' כשת"ל [—כשתימצי לומר] (ושבקו) [דשבקו], א"א דלא דרסום ברגל ונדחה משם, ובלבד שלא יגע באשירה עצמה.
ואי דליכא דירכא אחריתי, עובר לכתחלה, דכיון דשל רבים הוא דבר של רבים אינו נאסר, וה"מ כגון שקדמה שם הדרך ואח"כ בנו בה בית ע"ז, אבל קדמה ע"ז לדרך אסור.
זורעין תחתיה, מפני שהצל רע להם בימות הגשמים שמונעים מהם הגשם. והחזירין, מפני שגדלין על מים מועטים ואין ענפי האילן מונעין אותו, ופעמים שהצל יפה להם להגין עליהם מן הרוח שלא תיבשם. נמיה, עלים יבשים.
התם דקאזיל, שהרי זורקו לרוח הלכך לא חיישינן. כדאמר רב מרי, בבכורות פ' פסולי המוקדשין [ל"ג ע"ב], נמכרין באיטליז, אלמא כיון דאיכא ריוח להקדש שרי ליה רבנן, והכא נמי כיון דאיכא רווחא שהעור המופשט דרך מרגלותיו כשהוא שלם הוא ראוי למפוח ונמכר יותר (ושרי) [נשרי] ליה ואע"ג דאיכא זילות' דהקדש כדי שירבו בפדיונן, אמר רב מרי שמניח עליו מן הבשר מפני כובד הפשטו ואין כאן ריוח לפודה. יחור, זמורה. והתנן גר', וסופא דמתני' [ערלה פ"א מ"ט] שאין מרכיבין כפניות של ערלה, ונ"ל דכפניות היינו מתחלי דגמ' דפסחים [נ"ב ע"ב], ומפני שנעשה שומר לפרי בשעת עבורו נאסר, ור' יוסי לטעמי' דאמר [שם] סמדר אסור מפני שהוא פרי, והיינו דתניא שאם נטע והבריך, נטע קאי אאגוז, הבריך והרכיב קאי אכפניות דהוי עץ, דאלו הברכה בפרי ליכא.
<h2>דף מט.</h2>
אבל לא קדם וסילק, אע"ג דאיכא שאור של חולין, וכי קתני אחר אחרון אני בא, היכא דנפל חולין בסוף, שאע"פ שקרב את חמוצו בתחלה כיון שהחמוץ נגמר ע"י החולין לבדו מותר, וליכא למי' הכא זה וזה גורם, שהרי לא באסור כדי לחמץ ואותו האסור לא היה בשעת גמר החמוץ, הלכך חמוץ דתרומה לאו כלום הוא.
<h2>דף מט:</h2>
נטל הימנה, פי' ישראל נטלן הימנה. חדש יותץ, דלא סגי בצינון הואיל וע"י אסו' נגמרה מלאכתו שהרי אינו נעשה כלי עד שיוסק, הנה כי ע"י הסק של אסור נעשה כלי והוא ראוי למלאכתו, ואע"פ שאינו אפשר לאפות בו משנצטנן עד שיוסק פעם אחרת, מ"מ ההסק הראשון של אסור הועיל לתנור ועשאו כלי וההסק הב' של התר אופה את הפת ה"ל זה וזה גורם, ולית הלכת' כותיה דהא פסק' בשמעתי' לקמ' [לעיל מ"ט ע"א] הלכת' כר' יוסי. אפה בו את הפת, באותו היסק של עצי אשירה בין בחדש בין בישן, הפת אסו' בהנאה מ"מ, דחד גורם לגבי פת, דכל היסק האסו' גמרו לפת והפסידה לאכילה, ויש שבח עצים בפת [פסחים כ"ו ע"ב], אבל לגבי תנור קי"ל בין בחדש בין בישן יוצן, שאע"פ שהיסקן הראשון של אסור גמרו לגמרי ועשאו כלי, מ"מ עדין אינו ראוי ליהנות ממנו במלאכתו עד שיוסק פעם אחרת וה"ל לגבי הנאת עצמו זה וזה גורם. נתערבה באחרות [כולן] אסו' בהנאה, דכל אסו' ע"ז אסו' בהנאה במשהו אע"פ שאינו דבר שבמנין, כדא' [לקמן ע"ג ע"א] לגבי יין נסך. ר"א אומר יוליך, פר"ש דמי עצים שנאפה בו הפת, והלכתא כותיה דר"א, וה"ה לחבית של אסו' שנתערבה בחבית של התר ולא הוכרה הלכתא כרשב"ג חבית בחבית, והכי אפסק' הלכת' פ' השוכר [ע"ד ע"א], ובגמ' דהאי פרקא. א"ל אין פדיון, אין פדיון לאסור תערובת ע"ז בהולכת דמי האסור לים המלח כי הכל אסו' בהנאה לעולם. נטל הימנו כוש, דיש שבח בדבר בבגד דחד גורם הוא.
לא שנא אלא בפת, דאע"ג דיש שבח עצים בפת מ"מ חד גורם הוא ואין האסור בעיניה ומ"ה שרי ר"א. אבל חבית, שנתערבה בחביות אחרות של היתר דאיתיה לאסור בעיניה לא אמ'. חביתא דאסור, של יין נסך גמור.
כיצד מבטלה, והוא שנטלן לצרכו להסיק בהן את התנור. שפאה לצרכה, פי' לנאותה, שפאה לשון גזל עצים ושיפן [ב"ק צ"ג ע"ב]. שלא לצרכה, אלא להסיק השפאין תחת תבשילו מותרת.
ע"ז שנשתברה בע"ז של חוליות והדיוט יכול להחזירה ונתפרקה אין ע"ז צריכה לבטול, כגון שברים שנופלים כדרך גדילתן דהיינו עלין, דהנהו לאו שברים ננהו שכך דרכה, ולא מבטל לה בהכי, אבל הנך חוליות אע"ג דתחלתה של פרקים הוא, משנתחברה תו לאו אורחיה לאפרוקי, ומשנתפרקה ה"ל כמי שנשברה כי בזויה היא בעיניה כשרואה את יראתו פרקים, וה"מ כגון שהאבר עצמו יש לו ב' חוליות דמאן דחשיב לה כנשברה הויא ליה שברי שברים אבל אם היתה כל אבר ואבר חוליא בפני עצמה אסו', דהא אמר דכ"ע עובדין לשברים, דלא בזיא עליה ולא מבטל לה, כדאמ' בר"פ [מ"א ע"א] מפני שכיוצא בהן נעבד, ואי ק"ל לשמואל ה"א [—הא אמר] לעיל בר"פ [שברי] ע"ז מותרת, י"ל טעמי' דשמואל התם דס"ל דאיכא דפלח לשברים ואיכא דלא פלח, הלכך מוצא דאיכא תרי ספיקי דדילמא חזייה ההוא גברא דלא פלח לשברים ובטלה ואת"ל דלא חזיא אימור איהו גופי' תברא מ"ה שריא, אבל הכא כגון שנשברה לפנינו דליכא לספוקי בשברה איהו ה"ל פלגא דפלחי ופלגא דלא ואסיר, ומ"ד שברי ע"ז אסו' ס"ל דרובא פלחי לשברי ע"ז, נ"ל דהתם שברי שברים קאמר, אבל שברים לא, והא דפ' בר"פ מצא תבנית יד, תרגומא שמואל ופי' לה בלשון קושיא ותרוץ היא הטעיתני לרבות בכאן שלא לצורך דברים, כי בודאי שמואל לא מיירי בשברים כלל, ולא אתיא ליה קושיא מתבנית יד או רגל אלא (מתבנית) [מתני'] בעא לפרושי כמו שהגהתי למעלה, הלכך חדא ספיקי היא, כלומר איהו תברה [ומותר או לא איהו תברא] ואסור, וכי אמ' איכא דפלח לשברים, דוקא שברים אבל ש"ש שהאבר עצמו נשבר לשנים לא פלחי לה ובטל, ומאן דדייק שפיר מתברר לו ה"ט בהא דשמואל דדוקא מוצא אבל ע"ז שנשברה לפנינו לא אמר, ולא ס"ל לגמרי כריש לקיש, דאלו ר"ל פשיטא ליה דלא פלחי לשברים כלל, הלכך אפי' בע"ז שנשברה לפנינו היכא דמקום שהרבים מצויים שם הוא ואיכא שהות שעבר אדם מותרת, דודאי כדחזייה בטלה, ומשום הכי לא אקשיי ליה לשמואל כל הני תיובתא, דהמוצא שברי צלמים כדשנייה שמואל לעיל, דלא משתמע ליה ה"ה דאפי' מוצא שברי ע"ז מותרין, דלר"ל מאי אריא מוצא שברי ע"ז אפי' נשברה לפנינו שריא, וכי היכי דלא תטעי במילתיה ולא תזוז מיניה דוק' מוצא משום הכי שנייה בתירוצא אחרינא.
בשלמא רבנן, ולא הוו כשברי צלמים דמותר [לעיל מ"א ע"א], אלא כשברי ע"ז, דכיון דמרקוליס [לאו] דבר של נוי הוא אינו נעשה אלא ליעבד, ומי שעשה ודאי עבדה, הלכך נראית עמו דאיכא למי' מיניה נפול אסור, אבל אי ס"ל אין עובדין לשברין אפי' נראית עמה מותרות, ולא חיישי' שמא מתקרובת היו שנפלו ממנו, דהא תקרובת אבנים גופיה לא מתסרא אלא מטעמא שעושה התקרובת ע"ז עצמה, דהא (ענין) [בעינן] תקרובת המשתבר [לקמן נ"א ע"א], הלכך כי נפל ממנו התקרובת ה"ל כע"ז שנשברה מאיליה, אלא ודאי ס"ל לרבנן עובדין לשברים. אבל הא כיון דמעקרא תבורי מתברא, כי אפי' בעוד שהיא שלימה אינה (נ"ל מן התוס'[פתא] דהיינו טעמא דלא חיישי' בהני לתקרובת משום דאי הוה תקרובת לא הוה מנח' ליה עלויה אלא תקרובת אבנים בלבד שהן עקר בנינו, אבל הנך שהוא יינות שמנים וסלתות כיון דע"ג מזבח קרבי חיישי' בהו דלמא אידמי ליה כמזבח ואנחינהו עלויה תקרובת כעין מזבח, ופרכילי ענבים ועטרות שבלים נמי כיון דיין ושמן היוצא מהן קרב ע"ג מזבח ה"נ לגבי ארורה זו דלמא חשיב להו אקרבינהו עלויה מי' בעי' תקרובת משתבר, תניא בתוס'[פתא] אחרים אומ' מעות וכלים שע"ג אבן העליונה אסו') מחוברת בטיט ולא בשום דבר ודבר העשוי ליפול הוא, הלכך לא מבטל לה בנפילתה, דהיינו ארחא ומידע ידעי דהכי נפלה וה"ל כעצי אשרה.
<h2>דף נ.</h2>
אחל פרק ר' ישמעאל אומר שלש וכו', מפרשי' בגמ' בצד ד' אמות שלו, כלומר אע"פ שהן מרוחקות ממנו שהן עומדות בסוף ד' אמות שלו אסו', לפי שעושין מרקוליס קטן בצד גדול, פי' עקר מרקוליס ג' אבנים א' מכאן וא' מכאן וא' על גביהן, ובצד ד' אמות בסוף שלו פעמים שעושין לו קלוס קטן מג' אבנים זו בצד זה ומ"ה אסו' דאיסו' ע"ז נעשו שם, וב' מותרין דאין קלוס בב', וגם לתקרובת אין חוששין שאין (הדבר) [דרך] הזורק לו להקרבה לזרוק התקרובת מופלג ממנו, ומוקמי' לה בגמ' כגון שבנה גובהה בין הקילוס והאבנים דליכא למי' דנפול מינה, ורבנן סברי אפי' ג' זו בצד זו כיון דמרוחקות הן דאיכא גובהה ביני ביני וליכא למי' מיניה נפול מותרין, ואין חוששין שהן עצמן היו ע"ז דאין עושין קילוס קטן, ולתקרובת נמי לא חיישי' כדמפ' ר' ישמעאל, אלא אם נראות עמו אסור, כלומר שהן קרובות לו בתוך ד' אמות וליכא גובהה.
ורמנהי אבנים, דכיון דסמוכות לו היינו אורחייהו ליפול בסמוך לו ולא הוי בעיניה כשברים ולא מבטל להו בהכי אבל שאינן נראות עמו דלאו אורחייהו בהכי... בהרחקה כולי האי כיון דאשתני מאורחייהו מיבזו עליה וה"ל כעין שברים אלמא שברי קילוס ידועים מותרים, וק' אמתני', שתים בתפיסה, שלש בד' אמות שלו, אלמא ד' אמות ארחיהו למיזל, ושני ליה ברית' כדקתני בד' אמות שלו, ומתני' בב' תפיסות. והיכי דמי, כלומר והלא בצד מרקוליס קתני וא"א שיהיו חוץ לד' אמות שלו ואע"ג דבצד ד' אמות הם ה"ל כעין ב' תפיסות כגון דאיכא גובהה, וכבר פי'.
<h2>דף נ:</h2>
וקוטמין אותה, לשון קטמא, שנותנין אפר בעקרו כדי לפטמו, ולא אצרכי' ליה למתני', דהא אפי' חרישה דהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר"ה, אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא, (כדא' רב עוקבא במ' סוכה) מי' ערב ר"ה כיון דבחרישה לא גזרי', כדאמ' [סוכה ל"ד ע"א] י' נטיעות הל"מ, וכ"ש דתולדות דידיה לא גזרי', אע"ג דאברויי אילני הוא, א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על התוס' שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה וחייב עליה בשביעית, ואפי' למ"ד [מו"ק ג' ע"א] שאין לוקה על חרישה בשביעית, מ"מ מדאוריתא אסו' כדכתי' [שמות ל"ד] בחריש, אבל בשאר עבודות האילן דבשביעית גופה אינה אלא מדרבנן כדאי' במ"ק [שם] לא גזרו עליהן ערב שביעית, וכנ"ל.
אמר רב יהודה, פי' שמכין לפניה במקל על התוף או שנותנין אותו בידו לשום תקרובת, ושבר מקל לפניה אע"ג דאין עבודתה בכך חייב, דכעין זביחה הוא, וחמש עבודות זיבוח וקטור וניסוך זריקה והשתחואה קי"ל במ' סנהדרין [ס' ע"ב] שחייב עליהן ועל תולדותיהן בין לכדרכה בין שלא כדרכה, ואמ' התם [ס"ב ע"א] אבות זבוח וקטור תולדות שבר מקל לפניה, דהויא כעין זביחה. זרק מקל פטור, דלא הויא כעין זריקת פנים דהיא משתברת, וכתו' [שמות כ"ב] זובח לאלי' יחרם [וכו'] רקן כל העבודות שלא יהו אלא לשם מיוחד [סנהדרין שם], הלכך אי הויא כעין עבודת שם המיוחד חייב בשלא כדרכה ואי לא לא, אבל לכדרכה בכל דהו מחייב, מדכתי' [דברים י"ב] איכה יעבדו, והא דקתני ע"ז שעובדין אותו במקל, רבות' הוא דאע"ג דעבודתה במקל כיון דלאו עבודתה ממש בזריקה ולאו זריקה משתברת היא פטור.
<h2>דף נא.</h2>
שחט ליה חגב, אין עבודתה בכך כלום. דמר סבר, ר' יהודה סבר אמ'[רינן] דכעין זביחה היא הינו כע"פ [—כעין פנים], ורבנן סברי כע"פ ממש בעי', דהיינו שחיטת בהמה ונסוך יין ומים וכיוצא בהן, ולא ס"ל לרבנן דלהנך עבודות ה"ל תולדות.
אמר רב נחמן ע"ז, פי' שעובדין אותה בזריקת מקל לפניה הלכך זרק חייב דעבודתה בכך היא, אע"פ שאין משתבר, ואפ"ה לענין אסו' התקרובת לא נפק' לן אלא מזביחה [לעיל כ"ט ע"ב], דכתי' ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה, התם [לעיל נ' ע"א] ילפי' לתקרובת אין לה בטלה כמת, והקטרה נמי אתקש לזביחה דכתי' [דברים ל"ב] אשר חלב זבחימו, ונסוך נמי כתי' יין נסכם, וזורק בכלל נסוך דכתי' [תהלים ט"ז] בל אסיך נסכיהם. אבני בית קוליס, אותן הנזרקות לפניו לתקרובת. נעשה כמגדל לע"ז, הואיל ותקרובת ממין בנינה הוא הלכך מתסרי בתורת ע"ז עצמה. הניחא למ"ד [וכו'] והא לא פלחיה, פי' בשלמא לענין אחיובי עלה כיון דזה הוא עבודתה כגדול מיניה מיחייב מאיכה יעבדו דהא כונתו לעבודתה, מיהו לענין מיתסורי התינח עקר המרקילוס שהיה בתחלה מתסר בתוס' בנינו דהיינו עבודתו, אלא התוס' אמאי יאסר, והלא אין כונת הזורק אלא לעבוד לעקר המרקוליס אבל לא לתקרובת עליו והיא אינה נעבדת, ושני ליה כל א' וא' נעשית ע"ז ותקרובת לחבירתה, כלומר כונת הזורק לעבד בכל חברותיה הנוספות על המרקוליס הואיל ונעשית בנין ע"ז עצמה.
נ"ל מענין הגמ' שכל מי שזורק אבן למרקוליס אינו זורקה לפניה אלא בגופה זורקה או מניחה, והיינו דאמר עלה נעשה כמגדיל ע"ז, הואיל ועליה מוסיף התקרובת.
בשלמא יינות ושמנים, איכא כעין פנים, לרוחא דמלתא קאמ' ולא משום דצריך להו לתרויהו. שבצרן מתחלה וה"ל כעין זביחה, ורב יהודה ורב נחמן דלא בעי כעין פנים ס"ל כר' יהודה, ומתני' נמי מוכחא כר' יהודה, דהא פרכילי ענבים אינן דבר של נוי, ומשום נוי ע"ז לא מתסרי, במאי מתסרי, ע"כ משום דהוי כעין זביחה כדתריצנא, ותנא דספת' ס"ל נמי כותיהו, ואיכא מאן דמפ' במילתיה דרב יהודה דוקא שעובדין אותה במקל, דאי לא מיחייב כ"ש דלא מתסרי, והא מרקוליס דדבר ברור שאין עבודתה בזביחה כלל ולא בתולדותיהן וכי בצר לה פרכילי ענבים מתחלתה לשמה מתסרי משום דהויא להו כעין זביחה.
א"ר אבהו, פי' שאין דרך עבודתה בכך, ואליבא דרבנן דפליגי אדר' יהודה קאמר לה. השתא לבני נח, מן התורה מותרת היא בבמה דידהו דהא אתרבי [חולין י"ג ע"ב] לענין נדרים ונדבות כיש'[ראל] כדכתי' איש איש אשר יקריב, במקריב כעין עבודת שם המיוחד, אבל במזבח שלנו אין מקריבין אותן להם אלא א"כ הוא מנוקה מכל מום [תמורה ז' ע"א] כדכתי' [ויקרא כ"ב] ומיד בן נכר.
<h2>דף נא:</h2>
מצא בראשו, מפ' בגמ' בכיס תלוי לו בצואריה, דלא דרך נוי הוא ולא מתסר, ובתורת תקרובת לא מתסרי דליכא תקרובת המשתברת, ואי קשיא לך מעות נמי איכא לספקינהו שמא חתכן מתחלה לכך דהויא משתבר כעין (ע"ז נ"ל מענין הגמ' שכל מי שזורק אבן למרקוליס אינו זורקה לפניה אלא בגופה זורקה או מניחה, והיינו דאמר עלה נעשה כמגדיל ע"ז, הואיל ועליה מוסיף התקרובת) זביחה כדאי' בגמ' [נ"א ע"א] לענין פרכילי ענבים, איכא למי' כיון שצריך אומן לא שכיחא. [נ"ל מן התוס'[פתא] [פ"ז ה"ו] דהיינו טעמא דלא חיישי' בהני לתקרובת משום דאי הוה תקרובת לא הוה מנח' ליה עלויה אלא תקרובת אבנים בלבד שהן עקר בנינו, אבל הנך שהוא יינות שמנים וסלתות כיון דע"ג מזבח קרבי חיישי' בהו דלמא אידמי ליה כמזבח ואנחינהו עלויה תקרובת כעין מזבח, ופרכילי ענבים ועטרות שבלים נמי כיון דיין ושמן היוצא מהן קרב ע"ג מזבח ה"נ לגבי ארורה זו דלמא חשיב להו אקרבינהו עלויה מי' בעי' תקרובת משתבר, תניא בתוס'[פתא] אחרים אומ' מעות וכלים שע"ג אבן העליונה אסו']. יינות שמנים, וכל שכיוצא, פי' דהוו דבר המשתבר וה"ל כעין זביחה שהיתה נעשית למזבח, וי"מ בענין אחר ולי'.
ע"כ הוא מדבר, עקרה בספרי פ' שחוטי חוץ [תו"כ פר' אחרי]. כתוב אחד אומר ותראו את שקוציהם כסף וזהב, הוא דמתסרי מידי אחרינא לא, ע"כ לא מרבי' עץ ואבן אלא דומיא דכסף וזהב דבר של נוי, והאי קרא דעליהם למעוטי דבר שאינו של נוי הוא, אלא א"כ נעשה לו תקרובת המשתבר. א"כ לא יאמר עליהם, כוליה קרא קאמר כדמפ'.
לפנים מן הקיקלון, הוא החדר שע"ז שרויה בו. אפי' מים ומלח אסור, דשמא נעשה לו תקרובת המשתבר. חוץ לקיקלון דבר של נוי אסור, ואע"ג דאינו משתבר. שאינו דבר של נוי מותר, דליכא לספיקי בנויי ע"ז דהא לית ביה נוי, ובתר רובא נמי לא, דאם איתא דתקרובת הוא לפנים הוה מעייל ליה. דאפי' פנים כחוץ דמיא, ומים ומלח מותרין דלאו תקרובת נינהו דזילא ביה מילתא לאקרובינהו קמיה. השתא פעורי דאפי' חוץ כפנים דמי, ומים ומלח נמי אסו', דכל דבר הוא לו לנוי מפני שפילותם כי רבה.
ע"ז שהיה לה גנה, דוקא שלא נעשה לה נוי אלא למחית כמריה וצרכיה נתנו, שלא נאסרו עדין לע"ז, שאם נעשה לה (לגנה) [לנוי] אסור כדתנן אין או' נעשה מרחץ. ע"ז של נכרי, משגמרה אע"ג דלא עבדה [י"ט ע"ב].
בטובת כומרים, שמא ימשכוהו אחריהם לפי שנראה בעיניהם כאוהב. אם אינו ענין, תנהו, ואע"ג דתקרובת לא מתס' בהכי כדמ'[פרישנא].
<h2>דף נב.</h2>
השתא גניזה בעיא, נפיק לה מקרא לקמן בשמעתין. משפסלו, פי' משחצבו. מנין לע"ז [וכו'], פי' שטעונה אבוד דלית לה בטלה עולמית, וגניזה שלה היינו בים המלח או שוחקה וזורה לרוח כר' יוסי [מ"ג ע"ב]. וכתו' ושם בסתר, ואי ק"ל ליתי מואשיריהם [תשרפון באש (דברים י"ב)], ואמ' לקמן [נ"ג ע"ב] דשלוחן של יש'[ראל] הוו, ואיכא למי' דלמא הוראת שעה היתה כדי שלא יטעו [אחר] ע"ז של אמוריים כי ימצאו אותה ע"ז מלאה ואם לא ישרפום שמא יעבדום, אבל ע"ז דנכרי עד שלא באתה ליד יש'[ראל] אינה טעונה גניזה אלא אומ' לגוי ומבטלה דכדידיה אבל משנטלה הויא לה ע"ז דישראל ובעי שחיקה כדתניא [מתני' מ"ב ע"ב] המוצא כלים. בין לר' ישמעאל בין לר"ע, כדכתו' את כל המקומות אשר עבדו ומוקמי' [נ"א ע"ב] במשמשין.
תקרובת של אוכלין, שנתבטלה ע"ז שלהן מי בטלה טומאתן או לא. ותיבעי ליה [כלים, כלים של] תקרובת, (וי"מ כלים המשמשים לע"ז) דומיא דאוכלין המשתברין, כגון שחתכן מתחלה לכך. [וי"מ כלים המשמשים לע"ז]. כיון דאית להו טהרה, פי' בטומאת כלים בעלמא ה"נ אע"ג דלא בטיל איסור' כדרב גדל טומאתה מיהא בטלה. ותיבעי ליה ע"ז, דלית ליה טהרה כגון שהשתחוה לאבן או לאילן ובטלה אי בטלה טומאתה או לא.
<h2>דף נב:</h2>
כי קמבעיא ליה, ואי ק"ל תיבעי ליה ע"ז דישראל שבטלה גוי דלא בטיל איסו', התם בטול כמאן דליתיה דמי, דלגבי ע"ז דישראל לא מהני בטול כלל, אבל הכא כיון דאהני ביטולו לגבי ע"ז עצמה ומשמשיה כדתנן ביטל ע"ז ביטל משמשיה אהני נמי לגבי תקרובת לבטולי טומאתן מיהא או דלמא לא מהניא כלל.
אליבא דמ"ד, פלוגתא היא במנחות פ' בתרא [ק"ט ע"ב], והאי תנא ס"ל דלאו בית ע"ז הוא, מדקאמ' אצ"ל לדבר אחר, וקנסא הוא דקנסינהו להו, וקמבעיא לן אי קנסי' נמי בכלים או לא, אבל אליבא דמ"ד בית ע"ז הוא הרי נאסר אפי' להדיוט ואין להם בטלה.
איתיביה כל הכלים, ואי ק"ל התם ע"ז ממש הוא ואין להם בטילה אפי' להדיוט והיאך אפשר לאשתמושי בהו, איכא למי' ס"ל למק' דאין אדם אוסר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה והנהו לאו דידיה הוו ולא מתסרי, ואע"ג דמעל בהו לא נפקא לחולין, דתנן במעילה פ' הנהנה [י"ט ע"ב] אין מועל [וכו'], מ"מ שמעינן דלא קנסי' בכלים כדקנסי' בכהנים כדכתי' [מ"ב כ"ג] אך לא יעלו. מזרחית צפונית, במ' מדות [פ"א מ"ו] גבי לשכת בית המוקד. ששקצום לע"ז, שבנאום לע"ז, וה"נ ס"ל למק' דאין נאסרות אפי' ע"י מעשה משום דלאו דידהו הוו ואפ"ה פסלינהו לגבוה, ורב פפא גופיה מצי לתרוצי ליה התם ע"י מעשה אפי' ע"י הדיוט נאסרה, אלא חד מתרי טעמי נקיט.
קרא אשכח ודריש, שהרי נתנה להם תורה לאסרן כאלו היו שלהן שהרי עשאן כשלהן מדכתי' וחללוה, כלומר שאין לי עוד רשות בהן ואין שמי נקרא עליהם, והנה היא חולין הואיל והן היו יכולין לאסרן ולהדיוט נמי נאסרו, ובעי גניזה. דהיכי לעביד נתברינהו, גוי כדי לבטלן מן האסור ואח"כ נבנה אותן במזבח. אבנים שלמות, אבל פגומות פסו'. וננסרינהו, פי' ינסר אותן הגוי במסור שיהו בטלות בשבירתן ולא יהו [פגומות]. לא תניף עליהן, ואם הניף פסלן כדת' [מדות פ"ג מ"ד] חופרין למטה מן הבתולה ומביאין שם אבנים שלמות ושלא הניף עליהם ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר, פי' אפי' שלא ע"י ברזל כיון שנפגמו פסו' אבנים שלמות בעי', ומ"ה גנזום שלא היו עוד ראויות למזבח. וליתברינהו, גוי. ולשקלינהו לנפשיהו, ואי אמרת כיון דהקדש נינהו אסירי להדיוט, הא אמר רב הושעיא [וכו']. אטו, כסף שבלשכה ושבמקדש היה רובו של עולם, וכל דפריש מרובא פריש. דינרא הדרינא, מטבע חשובה בימי אנדריאנוס וכולה של זהב, ומפני חשיבותה היו הגזברים מחליפים בו כל המטבעות הבאים שם לשקלים ולנדבה, וכשנפסלה אותו מטבע נמצא רובו בב"ה, וכשחרב הבית בקשו לגזור על כל מה שיבוא לידם מאותו מטבע כי שמא מן המקדש היה, וכיון דגוים לאו בני מעילה ננהו לא נפיק לחולי' על ידיהו כדא' בפסחים [כ"ז ע"ב] כגון שנפלה דליקה מאיליה דלא הוה איניש דלימעל ולא נפיק לחולי'. וחללוה, מכאן שהתורה העידה עליו שיוצא לחולין ע"י. לא אשתמש ביה גבוה, אבל לצורך גבוה קימי.
מתני ליה שלו ושל חבירו, אבל לא של ישראל כלל אע"ג דיש לגוי שותפות. אדעתא דגוי פלח, פי' לא היה עובד מפני קבלת יראתה עליו, שאם לא היה הגוי עובדה הוא לא היה עובדה והיה משברה ומוכרה וה"ל ע"ז דגוי.
<h2>דף נג.</h2>
פחסה, שבלבל צורת פניה. מכרה או משכנה, נ"ל כגון שמשכנה עד זמן ידוע אם לא נתתי לך עד זמן ידוע תהא שלך.
מחלוקת בצורף גוי, וחזר אותו צורף ומכרה לישראל שאינו צורף, דר' סבר כיון דסתמה צורף משברה ומתיכה משמכרה לו ודאי בטלה, ורבנן סברי כיון דגוי הוא מימר אמר פלח לה ולא תבר לה, אבל מכרה לצורף יש'[ראל] ד"ה בטלה, ואם מכרה ליש'[ראל] שאינו צורף ד"ה לא בטל, מימר אמר איידי דדמיה יקרין מזבין ליה לגוי ופלח לה. לחבלה ממש, פי' שפי' לו הלוקח כי לשברה הוא קונה אותה. למי שעתיד לחבלה, שדרכו לשברה בסתמא. וש"מ בין בזה ובין בזה מחלוקת, ותיובתא למ"ד בצורף גוי ד"ה לא בטל.
הלוקח גרוטאות מן הגוי, סתם הלוקח גרוטאות להתיכן הוא לוקח בין שהוא צורף בין שאינו צורף. אם עד שלא נתן, מפ' לה בהשוכר [ע"א ע"ב] משום דהוי מקח טעות, וסיפא אע"ג דהוי מקח טעות, כיון שהגוי מחזיר מעות לישראל וגוי נוטל ע"ז מידו מחזי כמאן דמזבין ע"ז לגוי והוא דמי ע"ז ביד ישראל, מ"מ ש"מ דאפי' לצורף ישראל לא מבטל לה, נ"ל דוקא ע"ז דאינה בטלה במכירתה לישראל, וכ"ש לגוי, אבל כלי תשמישיה ונויה (לא) בטילן במכירתן בין לגוי בין לישראל, דהתם הוא דמימ' אמר גוי פלח לה ישראל נמי איידי דדמיה יקרין דמזבין לה לגוי, אבל הכא מאי מעליותא אית להו, ובמאי מינכרי ללוקח דמשל ע"ז הוו, וכיון דהכי הוא לביש להו ומשתמש להו ומיתבר להו ועביד להו כל צרכיה, ומאן דמזבין אדעתא דהכי זבין ליה, ועוד תניא בתוס'[פתא] [פ"ז ה"ו] כלים המשתמשים בהם בגופה אסורה שלא בגופה מותרת אף כלים המשתמשים בהו גנבום כומרים הרי אלו מותרים.
<h2>דף נג:</h2>
ואי משום הנך דמעקרא, פי' קודם שנתנה הב"ה לאברהם, ואי ק"ל תיפוק לי משום דאיכא נטעום מתחלה לכך או גדעום ופסלום לע"ז דעשה בהם מעשה ואסרום אע"ג דלאו דדהו הן בהנהו מיהא בבטול סגי להו דלא של יש'[ראל] ננהו, ואיכא למימר כיון שיש'[ראל] רבים ננהו אע"ג דעשו בהן מעשה לא אסרום כדאמ' לקמ' [נ"ט ע"א] לגבי מים של רבים דאע"ג דטפחינהו בידיה דעבד בהו מעשה לא מיתסרי כלל, וה"נ אי לאו דשליחותייהו עבדי לא מתסרי, ואי ק"ל כלים שהזניח אחז [לעיל נ"ב ע"ב] היכי אסר להו אפי' ע"י מעשה והא של רבים ננהו, איכא למי' כיון דאקדישו ה"ל כדיחיד.
בשעת מלחמה אסו', נר' אפי' לא היה בדעתו לחזור אסור אם נטלה יש'[ראל] לאלתר, דאמ'[רינן] דהאי דשבקיה ולא שקליה בהדיה לפי שבהול היה על עצמו לצאת מפני המלחמה אבל שמא בדעתו היה לחזור בשבילה או לשגר אחריה, והנה שכבר באתה ליד יש'[ראל] קודם שנתבטלה, אבל בשעת שלום אם אין דעתם לחזור בטלה לאלתר, דא"כ איבעי ליה למשקליה בהדיה, דהא ה"ל פנאי לצאת ולהוליך עמו מה שירצה.
בימוסיאות, מפ' בגמ' מפני שבונין אותו בראש הדרך כדי שיניחו עליו ע"ז וכשיצא המלך יפגעוהו וישתחוה, ופעמים כי המלך אינו הולך באותה הדרך, הלכך כיון שעל הספק הם בונים אומ' אם יצטרך לכך יצטרך ואם לאו יהא לישיבה, הילכך אפי' עבר והניחוה עליו, אחר סלוקא מותר, דה"ל כמי שלא נבנה מתחלה לכך, י"מ מפני שכבר בטלה המלך כשלא הניח עליה ע"ז והניח על אחרת וה"ל כע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום, והראשון מפולפל יותר דמאן לימא לן שעדיין לא יהא דעתו להניח עליו בפעם אחרת כשילך בזו הדרך.
בימוס, אבן א' ודרכן לעשותן להניח עליו ע"ז, מזבח אבנים הרבה, ועושין אותו להקריב לפני ע"ז והוא נאסר בתורת משמשין הואיל ונעשה מתחלה לכך, והבימוס שהוא אבן אחת כיון שנפגם מותר. מזבח שנפגם, פי' עד שהרס רוב בנין, והטעם לפי שהוא בנין אבנים אע"פ שנפגמו רוב האבנים במקומן כיון דרוב בנינו מיהת קיים לא זילו באפיה ולא שביק ליה, אבל אבן אחת משנפגמה רובא שביק לה ומייתי אחרינא, וכי בעי' נפילת רובו בבימוס ה"מ שנפל מאיליו אבל היכא דפגמן איהו אפי' במשהו בטלין, כדמ' הא זילא באפיה ובטלינהו, כדאמ' [מ"ט ע"ב] לענין אשרה אפי' עלה א', ונ"ל דוקא בבימוס וכיוצא בו שהוא דבר מיוחד, אבל מזבח ובית שהן אבנים הרבה בעי' פגימת רוב האבנים ונתיצת רוב בנינו, מדאמ' לעיל [נ"ב ע"ב] באבני מזבח ששקצום לע"ז וגנזום משום דלא אפשר למנסריהו למזבח דהיכי נעביד נתברינהו גוי, כדי לבטל אסו', והדר נבנינהו למזבח אבנים שלמות בעי', ואי ס"ד דבנתיצה לחודה סגי, לנתצינהו ולא נתברינהו והדר נבנינהו במזבח, ואי ס"ד דבפגימת אבן ונתיצת רוב בנינו סגי, ליתבר גוי חדא מיניהו ונתציננהו והדר נשתרי, אלא לאו ש"מ כדאמ', והשתא איבעי לן לפרושי בשומו כל אבני מזבח, כלומר היכא דמשכח כל אבני מזבח מחוברות צריך הוא לשומם כאבני גיר, פי' לגררם ולנפצם מן העולם, אבל אי לא משכח להו לכולהו לא צריך משום דבטלו מאיליהן, ובמזבחות של גוים קמיירי, ובכ"מ רובו ככולו, ולשון הגי' דקאמ' אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו ואי לא יקומו, אינו מדרש הפסוק אלא פי' (ל)מה אנו צריכין לראות מזה המקרא, כלומר הפסוק הזה עצמו מוכיח שאם נעשו כל אבני מזבח או רובן בשעת מציאתן כאבני גיר לא יקומו עו'[ד] אשרים וחמנים, ואי אתה צריך לבערם עוד מן הארץ, ואי (לא) לא יקומו וצריך לבערם ולא יהנה מהם דכיון שכבשם באסו' הרי הוא כאסו' ע"ז דיש'[ראל] דאין להם עוד היתר, ויש'[ראל] אין יכול לבטל שום אסור ע"ז.
<h2>דף נד.</h2>
תנא נעבד שלו אסור, אי תלוש אסו' אפי' להדיוט, אי מחובר שלא היה בו שום תפיסת ידי אדם או ב"ח אסור לגבוה ומותר להדיוט. של חבירו מותר, אפי' לגבוה ואפי' תלוש ואין בו רוח חיים דאינו אוסר דבר שאינו שלו. אונס רחמנא פטריה, וכיון דמן התורה [פטור] אמאי מתסרה הנעבד. הכל היו בכלל לא תעבדם, וכיון דבפרהסיא מיהת אסו' אע"ג דלא מיחייב עלה בב"ד דהא לבו לשמים ומאונס הוא דקעביד אפ"ה נעבד קרי' ביה ואסור לגבוה, והא דאמ' בצינעה מיהת לאו הלכתא היא וכבר אתברר לן פ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"א]. בימוסאות של גוים, שגזרו שמד על ישראל לעבוד ע"ז שלהם, אותן בימוסאות אין להם בטלה לעולם, דאסורי ע"ז נינהו, אלמא כיון דפלחו בפרהסיא אע"ג (בין) [ד]באונס היו אסו'. שנסך יין לחמה, כי קתני באונס לעולם כגון שאנס בהמת חברו (והשתחוה לה) [ונסך עליה], ואי אמרת הא איכא דבר שאינו שלו, כיון דעבד בו מעשה אסרה. הא בימוס בעלמא שויה, ובימוס אינו נאסר להעביר (שהעביר) ע"ז משם אלא א"כ נעשה מתחלה לכך כדמפ' פ' כל הצלמים [מ"ז ע"ב], ואי ק"ל אמאי קרי ליה בימוס הא כעין מזבח עבדיה, איכא למי' כיון דכעין אבן אחת היא כעין בימוס קרי ליה. אלא [וכו'] כגון שנסך יין לבהמה, עצמה. בין קרניה, דהויא ע"ז, ועשה בו מעשה ואסרה אפי' להדיוט, ואע"ג דקתני ליה בנעבד מותר דמותר להדיוט, כיון דבאסור קמיירי קתני כל נעבד האסור והוי אסור להדיוט כ"ש לגבוה, ואפי' [ע"י] מעשה כל דהו, ונ"ל דהא דאמ' אין אדם אוסר שאינו שלו, גמ'[רינן] מהקדש דכתי' [ויקרא כ"ז] איש כי יקדיש [את ביתו], מה [ביתו] שלו, ולא אתברר טעמא כי עשה בה מעשה מאי זה טעם אסרה, דהא לגבי הקדש אם עשה מעשה והקדישה לאו כלום הוא, מ"מ קי"ל דע"י מעשה יכול לאוסרה כדקיי"ל לקמן [נ"ד ע"ב לגבי] כלים, ושמא קבלה היתה בידם. אילימא מכהנים, דכתי' [מ"ב כ"ג] אך לא יעלו, אלמא אע"ג דכהנים דגבוה ננהו כדכתי' [דה"י א' כ"ג] ויבדל אהרן להקדישו, כיון דאיתעביד בהו מעשה לע"ז אתסר לגבוה. דלמא כהנים שאני, וקנסא בעלמא הוא.
<h2>דף נד:</h2>
אלא מכלים, ונ"ל דאע"ג דראיה דכלים לא קמיירי אלא לאסור גבוה, אעפ"כ הרי נאסר אפי' להדיוט, כדאי' לפלוגת' בשחיטת חולין [מ"א ע"א] ומתי' תיובתא למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה מהא דתנן המטמא והמדמע, ותו אמ' התם כתנאי גוי שנסך יינו של ישראל אסור ר' יהודה [וכו'], והני כולהו להדיוט ננהו, והרי אמרת [לעיל נ"ד ע"א] היתה [וכו'] ושחט בה [וכו'], מוכח מהא דלהדיוט, דאי לגבוה, פשיטא מאי אריא כי שחט לע"ז אפי' שחט כה"ג (פסיל) לגבוה [פסיל], שהרי נעשית בעל מום וטריפה ושחוטי חוץ, שנעשה בהן מעשה חטאת העוף בחוץ פסול.
אע"פ שאמר המשתחוה לקרקע לא אסרה, להדיוט. חפר בה בורות, לשם ע"ז כדי לחוצבה שימצאו מים לעובדיה. אסרה, דהא עשה בה מעשה, ודוקא חפר והשתחוה אבל חפר ולא השתחוה לא, דאפי' למ"ד ע"ז של נכרי אסו' מיד [נ"א ע"ב], ה"מ בתלוש ומשלו, אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מתסר להדיוט אלא ע"י מעשה ועבודה, ואליבא דמאן דלא ס"ל בהנך תרתי מילי כדפ'[רישנא] דבין דבר שאינו שלו בין קרקע עולם ותרויהו ע"י מעשה [לבד] לא מתסרי להדיוט, והא דחפר בה בורות שאסר להדיוט מפ' ליה הכי, חפר בה בורות והשתחוה לבור אסרה, ואם חפרה כולה לבורות והשתחוה לבורות נאסר' כולה, ולא משום מעשה הוא, אלא לפי שהבור תפיסת ידי אדם הוא, ולמאן דמפ' הכי אפי' חפר ולא השתחוה מתסרי, וק' הוא לי דהיכי הוי תפישת ידי אדם, אי להשתחוות לאויר הבור הוא חופר לית ביה מששא, וכותלי אמאי מתסרי, אי לכותל הבור משתחוה, מאי תפישת ידי אדם הוא, והלא משחפר אמצעיתו כותלים מאיליהן נעשו, ותניא בור בחפירה ובית בבנין ולפי' קמא נ"ל כי לענין בטול אסורה אם סתם את בורו נסתלקו מעשיו ומותר כדאמ' [מ"ח ע"א] לענין גדעו ופסלו נוטל מה שהחליף.
שעושין סלע שלי פומבי, כנוי שעושין סלע שלי שקמית שאינה יכולה לצאת בפרהסיא, ופומבי תחת סתר, וצורת האדם הוא המטבע של הב"ה.
<h2>דף נה.</h2>
לוקחין גת בעוטה, זו משנה הראשונה דס"ל דאין תורת יין כדי לנסכה ולגזור עליו גזי' [סתם] יינם עד שיגיע לעונת המעשרות, דהיינו משירד לבור, כדאי' במ' מעשרות [פ"א מ"ז], ומייתי לה בגמ' [נ"ו ע"א]. לתוך התפוח, כל דבר גבוה קרי תפוח, כאותה ששנינו [תמיד פ"ב מ"ב], ותפוח היה באמצע המזבח, והוא הכרי שעושה באמצע הגת מן הענבים הדרוכות, וליש' דתוס'[פתא] [פ"ח ה"ב] יש'[ראל] העושה עם הגוי בגת, וגוי העושה עם יש'[ראל] בגת הרי הוא מעלה את הלחם לגבי תפוח ומוריד מע"ג תפוח אע"פ שהיין צף ע"ג ידיו מותר שאין דרכן מנסכין בכך. והשאר מותר, מה שנשאר בגת.
דורכין עם הנכרי, ג"ז משנה הראשו', הלכך שרי לישראל למטרח ול[א]תגורי ליה לדרוך עמו בגתו דלאו שכר יין נסך שקיל, ומשום איסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ליכא, שכבר ניטמאו משבצרן הגוי לקופתו טמאין, ומשום לסייע ידי ע"ע נמי [ליכא], דגוי לאו עובר עבירה הוא בטומאת תרומה וכ"ש בחולין הטבולין בה. אבל לא בוצרין, דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ואיהו קמטמא להו בידים בנתינתן לקופות הגוי.
<h2>דף נה:</h2>
ישראל העושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו, לא בוצרין דאסור לגרום טומאה, ולא דורכין דאסור לסייע יע"ע. אבל מוליכין, שאין זה חשוב סיוע שאין בגוף המעשה. נחתום העושה, דאסור לסייע יע"ע.
אמר רב הונא יין, פי' משירבה היין בגת עד שנמשך והולך מכאן לכאן הוא חשוב להיות עליו תורת יין ולגזור עליו גזי' יינם ולגזור על מגעו ביין שלנו. תנן לוקחין גת, והלא א"א שלא יהיה נמשך היין מכאן לכאן. בגת פקוקה, פקוקה שלא ירד מן הגת לבור כלום. מלאה, שאפי' בגת עצמו לא נמשך מצד זה לצד זה, והוא שהיה יש'[ראל] עומד מתחלה ועד סוף, ומשכחת לה מלאה מתחלתה ועד סופה כגון שהיתה גדושה ענבים ומשנדרכו היתה טפופה בין היין והחרצנים.
תנן עד שירד, והבור [אינו] אסו' עד שיגע בו הגוי אחר ירידתו, וקס"ד עד שיהא ירוד לבור קאמ', אלמא לא הוי י"נ עד שיגיע לעונת גמר מלאכתו למעשר. בגת פקוקה, וזהו עד שירד לבור פי' עד שיטול פקק שלו ויתחיל לירד, ולאו משום חומרא דבור אלא משיתחיל לימשך ע"י הגוי. והשאר מותר, אפי' נגע בו הגוי. ל"ק, ונ"ל טעמא דהמשכה שכל זמן שלא הלך היין ממקום למקום אע"פ שיש בו יין הרבה, כגון מלאה ופקוקה, עדיין היין והאשכולות מעורב הוא הכל ועומד במקומו, אבל משהלך היין ממקום למקום נשארין [האשכולות] דרוכין במקומן והיין הולך ונצלל מעט, ודומה כמי שנשלה ונחלק המשקה מן האוכל, ובאותו שלייה קימעא אנו נותנין עליו תורת יין לכל גזי' יי"נ. גר' בתוס' [פ"ח ה"ב] הלוקח עביט של ענבים מן הגוי ומצא תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור, ונראה כי מפני הטעם שפי' הוא אוסרו, לפי שהיין זב מן הענבים וירד לגומא שבצד והגוי נוגע בו ואותה המשכה הוא כמו שנשלה ונצלל בירידתו לגומא ונחלק מן האוכל, אבל גומא שתחתיו עדיין האוכל עומד בתוכו ואינו מתחלק ממנו.
בראשונה היו אומרי', תרי לאסור'. אין בוצרין, דאסור לגרום טומאה אפי' בפי'[רות] שאין סופן לבא לידי תרומה כגון אלו שהן משל גוי, הואיל ופי'[רות] א"י הם, שאלו היו ביד יש'[ראל] היו חייבין בתרומה היה אסור לגרום טומאה אפי' לד"ה, השתא נמי דאינון ביד גוי גזרי' הני אטו הני, והיכא דהוו ביד יש'[ראל] ליכא מאן דפליג, דכ"ע אסור לגרום טומאה, ואפי' לסייע יד המטמאין, ולא משנקבעו לתרומה, אלא אפי' משנכנסו לזיקתה כלל, כדאמ' לקמן בסופא דמת', וגר' נמי במ' גיטין [ס"א ע"א] משאלת אשת חבר אבל משתטיל למים לא תגע עמה שאין מחזיקי', ואמר התם סופא טומאת חלה דאורית', אע"ג דלא קביעא לחלה עד שתתגלגל בחטין, הואיל ונכנסה לזיקת חלה, שהרי יכולה להפריש עם נתינת המים, כדתנן [חלה פ"ג מ"א] אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטין גלגלה [וכו'] וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה בלבד שלא יהא שם ה' רבעים קמח ועוד, אסור לגרום להם טומאה ולסייע יד המטמאין. ואין דורכין עם ישראל העושה, הרי ב"ד [—ב' דברים] לאסור, וכ"ש שאין בוצרין עמו, דאם המסייע אסור אפי' משנטמאו, כ"ש וכ"ש המטמא עצמו. אבל דורכין עם הנכרי, דלית' לדרב הונא, ולא הוי י"נ, ומשום גרמת טומאה וסייוע ידי ע"ע ליכא, דהא קבלו טומאה מעקרא, וגוי נמי לאו עובר עבירה בטומאת תרומה. חזרו לומר [וכו'] משום דרב הונא, ושכר יי"נ שקילי.
<h2>דף נו.</h2>
ואין בוצרין עם ישראל, העושה בטומאה, וכ"ש דאין דורכין, דכיון דדריך להו מקרבי טפי לחיוב תרומה ואסור פי' לסייע בטומאתן, ולמשנה ראשונה דאסרי לגרום טומאה אפי' לפי'[רות] של גוים ואפי' שאין ראוין לבוא לידי תרומה הוה חמיר להו בצירה עם ישראל העושה בטומאה וכ"ש דקא מטמא להו בידים, ואתיא בכ"ש מדריכה דאינה אלא סיוע בעלמא, ולמשנה אחרונה דשרי לגרום טומאה לפי'[רות] הגוים הואיל ואין באין לידי תרומה חמירא להו דריכה עם ישראל העושה בטומאה משום דמקרבה לחיוב תרומה ואתייא בכ"ש מבצירה דמרחקה מחיוב תרומה.
אבל בוצרין [וכו'], הואיל וחולי גוי ננהו דלא אתי לידי חיוב תרומה אבל ישראל לד"ה אסור כדפ', ואי ק"ל הא דגר' במ' נדה [ו' ע"ב] נולד לעיסה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה חולי ננהו ומותר לגרום משגלגלה תעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה, אלמא אע"פ שכבר נכנסה לזיקת חלה בנתינת המים הואיל ולא נקבעה לגמרי מותר לגרום והכא בבצירה דישראל העושה בטומאה אמאי אסור, ובמ' גיטין [ס"א ע"א] נמי אמ' משתטיל לה מים לא תגע בטומאה עמה, אע"פ שלא נתגלגלה, ואיכא למי'[מר] התם הינו טעמא דשרי משום דכבר נולד לה ספק טומאה, וע"כ לא קאמר ר' יהושע [בכורות ל"ג ע"ב] גבי חבית שנולד לה ספק טומאה היתה מכוסה יגלנה גרמא אין בידים לא, ה"מ תרומה דאסו' דאורייתא, אבל חולין אע"פ שטבולין לגמ'[רי] דרבנן ננהו, וכי גזור בהו רבנן היכא דקבעי לגמרי אבל הכא דלא קביעי לגמרי אע"פ שנכנסו לזיקת חלה כיון דנולד לה ספק טומאה לא גזרו בהו.
ה"ג ותנן יין משקיפה, קבוע [למעשר] אלמא לא חשיב עד שיקפה, יקפה דשיני בלעז, כדכתי' [צפניה א'] הקופאים על שמריהם, והוא מלשון [מ"ב ו'] ויצף הברזל, וקפא פרזלא, שהשמרים שבה יורדים למטה והיין צלול צף למעלה. הא ר"ע דתניא, גר', ולענין מעשר, וגמ' ליה לענין יין [נסך]. תא שמע דתנן היין משיקפה ואע"ג שקפה קולט מן הגת העליונה, וסיפא דמתני' דלעיל הוא, ומדקאמ' קולט מן הגת, אלמא קיפוי דבור הוא, דאי אמרת דבעי' קפוי דחבית, הל"ל ואע"פ שקפה קולט מן הבור ושותה, דהא לא קביעי עד שיקפה בחבית. ישלה, טריפינט בל'[עז]. לימא תלתא תנאי ננהו, תנא דמתני' ס"ל משירד לבור עושה י"נ, וה"ה למעשר, ת"ק דבריתא היינו תנא דמת' דמעשר בעי קפוי בבור, ור"ע נמי בעי ישלה בחביותיו.
<h2>דף נו:</h2>
ולרבא דלא שני ליה, מדאצט' לשנויי הא ר"ע הא רבנן ולא קמתרץ שאני י"נ, אלמא לענין מעשר משירד לבור, אמ' מוקי לה בתלתא תנאי, והדר ביה ממאי דאמ' לעיל הא ר"ע הא רבנן, דמתני' דהכא לא ר"ע ולא רבנן דמעשרות.
גרגותני עצמה [וכו'], בנצוק, שהקלוח היורד נוגע בו ובבור והגוי נוגע למטה בבור הנה כי מה שנשאר בגרגותני נאסר בנצוק, ואשמעי' רב הונא הכא זימנא אחריתי דנצוק חבור לי"נ כדאשמעי' פ' השוכר. שפחסו לבור, נפלה מידו לתוך הבור, וקמ"ל רב הונא דאע"ג דאין עליו תורת יין לגזור על עצמו משום י"נ, אפי' [הכי] מתסר בתערובות אסור משתו היין מיהא הוי.
א"ל דורכין, ואפי' למשנה אחרונה. דציירנא לידיה, אני חובק את ידו שלא יוכל לנסך בהן. נסוך דרגל לא שמיה נסוך, פי' אינו חשוב להיות מנסכין כן, ומתני' [ס' ע"ב] דאסר בשתיה במדידת קנה משום ספק נסוך, אפ"ה נסוך דרגל בזי' להו טפי ולא מנסכי ברגל.
ההוא עובדא, כגון זו ששאלו. מ"ס, כלומר מאי אסתפק ליה לשמואל, לימא אסתפקא ליה אי מותר בהנאה אי לא כר' נתן דברייתא, דאע"ג דקפסיק במדידה אסור בהנאה דלא אמ' מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אפי' במעשה הנכר, ואע"ג דר' נתן יחיד הוא ופליגי עליה רבנן דבריתא [ו]דמתני', דלמא איכא תנאי אחרינא דס"ל כר' נתן, ומשום חומרא דיי"נ אין מורין להתירה, אכתי אי משכח תנא נמי דאסר כר' נתן.
<h2>דף נז.</h2>
אימר דאמר ר' נתן ביד, שדרכן מנסכין כן. ברגל מי אמר, הא ברגל מיהא שרי בהנאה, שאין דרכן מנסכין כן, אלא הא אסתפק ליה דאי איכא תנא אחרינא דשרי ברגל כר' נתן, כלומר אם יש תנא אחר דפליג בין יד לרגל כר' נתן, דאלו לת"ק לא לישתרי ליה דס"ל שדרכן מנסכין ברגל כביד, ואי משכח תנא דס"ל כר' נתן דשני ליה בין יד לרגל שרי ליה בשתיה, ואי ק"ל הא איכא ר"ש [ס' ע"ב] דשרי בשתיה אפי' בנגיעת ידו, הואיל ומעשהו נכר, וליצרפיה בהדיה ולשרייה, איכא למי'[מר] התם הא קי"ל דלית הלכתא כר"ש דלא סמכי' כולי האי אמעשה נכר למשרייה בשתיה אפי' ביד, וכיון דסבר דר"ש ליתא לא מצרף ליה להתנא כלל.
ההוא עובדא, ה"ג דההוא גוי דסליק בדקלא ונגע בחמרא שלא בכונה, פי' ידו הכניס לשם, ואפ"ה שרייה רב לזבוני לגויים דהא שלא בכונה הוה, ונראה שלא נסך, וי"ג ואתי לוליבא ונגע ברישא דלוליבא, מ"מ לא שני לן בין כחו למגעו דשלא בכונת נסוך דבשתיה אסור [ו]שרי בהנאה, אלא בההוא שלא בכונה דר' יוחנן בן ארזא [נ"ח ע"א], שלא ידע בו מתחלתו ועד סופו, כדמפ'[רישנא] במתני'. והא מר הוא דאמר, וההוא ודאי כשלא בכונה דמי, ואפי' כונת נגיעה אין לו. מאי לאו אפי' בהנאה לא בשתיה, ולא משום דספק נסוך, אלא כל שבגדול אסור בקטן גזרו עליו דלמא אתי למסרך.
הלוקח עבדים [מן] ערלים, ומן הגוי דוקא, דאם לקחן מיש'[ראל] אפי' הוא ערל מספקי' ליה בבן שפחתו, ואע"פ שהיה דעת המקשה לומר דתרויהו כי הדדי ננהו המק'[שה] הוא שלא היה מדקדק בלשון הבריתא והיה סבור דמן הגוי לאו דוקא, מיהא אנן אתרוצא סמכי', והכי תניא בתוס' [פ"ג ה"ד] כתרוצא דרב וכפי' דפי'[רשתי], מי' ר' יוסי [תוספתא שם] מפ'[רש] ליה, ולא ידענא אי פליג את"ק אי מפ'[רש] למילתיה דת"ק. רוקן ומדרסן טמא, אפי' בשוק, דלא הוו ספק זבים, ונימא ספק טומאה בר"ה טהור, אלא ודאי זבין ננהו, מי' זבין מדרבנן הוו לא שרפי' עליהו תרומה וקדשים כדאית' במ' נדה [ל"ד ע"א] פרק בנות כותים. קטנים אינם עושין, אלמא לא אס' כלל לא בשתיה ולא בהנאה, דאי אס' בשתיה, לא הוה פסיק למלת' ואמר קטנים אין עושין י"נ, שהרי אסור שתיה נמי קרוי י"נ כדאמר לעיל תנוק בן יומו עושה י"נ, וה"א בשתיה. וא"ל טהור, נראה דאפי' ברה"י הוי רוקן טהור, כיון דרוקן וכל טומאה דרבנן היא כדגר' [נדה שם] אבל גזרו עליהן שיהו כזבים, הני כיון דמלו נפקו להו מתורת גוים ולא גזרו עליהם, שהרי ראויים לקבלת המצות ואינן פרוצין במשכב זכור.
<h2>דף נז:</h2>
ההוא עובדא [וכו'] שרייה רבא לזבוני, לכוליה דנא לגויים, והוה ס"ל לרבא למי'[מר] כי לעולם מגע גוי אפי' בכונת מגע אינו אוסר בהנאה, ומתני' [ס' ע"ב] דקתני מדדה, ה"ה דאפי' נתכון למדידה אסור בשתיה, וטעה רבא במאי דשמעי' ליה מדרב נחמן דאמר וכי שכשוך עושה י"נ, סבר על כל מגע גוי קאמ', וה"ק וכי מפני ששכשך בו הגוי נאסר אותו אפי' בהנאה, דכיון דלא שמעניה [שנסך] די בו אם נאסר אותו בשתיה מספק.
<h2>דף נח.</h2>
אקלע רב נחמן למחוזא, ונכנס [רבא אצלו]. א"ל רבא, סגור השער קודם שירגישו בו בני העיר ויטריחוהו בשאלותם, ושמא יטרידו את דעתו מפני עיון שאלתם ולא תהא דעתו מיושבת להשיב (להם) [לי] כל צרכי, או שמא ע"י טרדתו תצא מדעתו השמועה ששמעתי מפיו. על איהו רבא, נר' כי ייחד לו בית לעצמו בחצרו ושאל אותו. כה"ג, כלו' מגע גוי ולא שמענוהו מנסך מי אסור. א"ל אימור דאמרי אנא, כלו' לא אמרתי שאין מגעו חמור ודאי כיין נסך, ולענין תערובתו אמרתי, שאם נתערב יין מגעו ביין כשר ימכור לו כולו לגויים חוץ מדמי יין מגעו דה"ל כסתם יינן, (דאפי' יין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יי"נ) ולא הוי כי"נ גמור דאמ' [ע"ד ע"א] יין ביין כולו אסור בהנאה, ואע"ג דשכיח המזיק לישראל ושמא רצה לאבדה ממנו ונסכו, אפ"ה לא עבדינן ליה נסך גמור אלא ספק הוי כסתם יינן.
אגרדמים, ממונה על שער השוק. שקדח במניקת, ה' צרפתי מפ' שפופרת שנותנין בפי הכלי בקצה המגופה בשעת רתיחתו, שאין יכולין לגוף את כולה כדי שלא תפקע, ומניחין בו נקב קטן כרוחב שפופרת, ונותנין השפופרת לתוכו כדי שירתיח היין וכדי שלא תצא הרתיחה לחוץ, וכשפוסק מרתיחתו משקעין אותו למטה עד שהוא שוה לפי הכלי וטחין אותו במגופה, ועכשו קדח באותה מגופה ושאב בפיו והעלה מן היין לפיו כדי לטעמו כמה הוא ראוי למכירה, וא"א שלא יפול טפה מפיו לחבית. או שטעם מן הכוס, טעם לאו דוקא, אלא אע"פ שלא טעמו אלא ששפכו לתוכו הרי הוא אסור ואוסר, אלא אורחא דמלתא נקט שדרך האגרדמים לטעום, והאי תנא ס"ל כי אפי' סתם יינן אסור במשהו בהנאה דלא כרשב"ג [ע"ד ע"א]. חרם, אנס, והוא דרכו ... לילך אחר החשוב והשמן חשוב מן היין. ומה שפי'[רשתי] באגרדמי' שאינו אוסר אלא מפני טפת היין שחזרה מפיו, אבל מפני קרקוש השאיבה עצמה לא, לפי שאותה הקרקוש אע"פ שכחו הוא אינו אלא כקרקוש דכובא דשרי [ס' ע"א], לפי שאין דרכן מנסכין כן, והכי מפ' בתוס'[פתא] [פ"ח ה"ב].
<h2>דף נח:</h2>
והא קנגע (בכולה) [בנטלא] פי' הלא היה נוגע(ת) ביין שבפיהו בשעה ש(ת)מלא אותו מן החבית, שא"א שלא יגע אצבעו לשם, וה"ל מגעו שלא בכונה ואסור מיהא בשתייה.
יין שמזגו גוי, כגון יין המזוג במים. אסור, אפי' דיעבד, ולא מעיקר הדין, שאם זרק בו המים, הרי הוא כאלו זרק אבן לתוכו ומותר, דכל שבזב טהור הוא [בגוי אינו עושה יין נסך], ואם שפכן לתוכו והיה הקלוח נוגע בידו וביין, אפי' למ"ד [ע"ב ע"א] נצוק חבור, ה"מ יין ליין אבל יין למים לא, אלא משום לך לך [וכו'] דלמא אתי למשדי ביה חמרא, א"נ שמא ישקה אותם הגוי, מפני (שהמזוג) [שהמוזג] קרוב הוא להשקות, הלכך דיעבד נמי אסור, ואיכא מילי אחרי דאסור משום לך לך ואינן אסו' אלא לכתחלה, כגון שהביא ענבים לגת [נ"ט ע"א] ואע"פ שיש יין הרבה בסלים ובדרדורים והיין מנתז על הענבים מותר דיעבד, ולא גזרי' באותה שפיכת היין לאוסרו, לפי שאינו מתכוין כלל אלא לשפיכת הענבים שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נמשך היין מהם, ואין דרכן מנסכין יין כזה, וי"מ אע"פ שהיין מזלף עליהן שיש יין הרבה בגת והוא ניתז בשפיכת הענבים אפ"ה מותר שהוא כאלו זרק אבן לתוכו, ואסור להוליכן בתחלה שמא יגע בידו בגת, או שמא יסחוט אשכול לתוכה בכונה, ונ"ל שאם מסייע יש'[ראל] על הגוי בשפיכת הענבים לגת שמותר לכתחלה, שהרי אפי' בשפיכת יין עצמו אין סיוע הגוי אסור אלא דלמא שבק ליה עילויה וה"ל כולי כח גוי, כדא' פ' השוכר [ע"ב ע"ב] א"ל רב להנהו שפוכאי לא תשבקו לגוי לסיועי דלמא אדאזליתו משת(ד)ליתו [וכו'], והכא כיון שאפי' שופך הגוי כולו אין בו אסור, אם מסייע יש'[ראל] בהדיה לא גזרו ביה דלמא שדי ליה עילויה וה"ל כולי כח דגוי, מי' לגבי שפיכת יין נ"ל שאם סייע הגוי בשפיכה שהוא אסור בשתיה, דלמא ארפי ידיהו ושדי ליה עילויה וה"ל כולי כח גוי, ולענין הולכת היין אם היה דעתו לשופכו לכלי א', היינו דרב, ואסור מגזירה שמא יסייע עמו בשפיכה, ואם אין דעתו לשופכו והחבית סתומה שאין הגוי יכול ליגע בה אפי' הוליכה הגוי כלה מותר, ואפי' הניחו, אלא שהניחו בחזקת משתמר, ואפי' לכתחלה, והיינו מתני' [ס"ט ע"א] נכרי שהיה מעביר, ואם אינה סתומה אלא שהיא חסרה שאינו יכול ליגע בה אלא א"כ יורידנה מכתפו והיש'[ראל] הולך עמו מותר לכתחלה, ואם מלאה היא שיכול הגוי ליגע בה בעודנה על כתפו אסור ואפי' דיעבד, שמא נגע בו והיש'[ראל] לא נזהר כל שעה לשמור את ידו.
בצר (אל יורה) לאו היינו בצרה, בצר מא"י והוא מערי מקלט [דברים ד'], בצרה הוא מאדום דכתי' [ישעיה ס"ג] מי זה בא מאדום [חמוץ בגדים מבצרה], ואפי' אסור דרבנן לית בהו כדגי' בזרעים ירוש' [חלה פ"ד ה"ד] לא גזרו על התרומה [ב]ח"ל אלא על תרומת דגן תירוש ויצהר, וגר' נמי במ' חולין [ו' ע"ב] אני ראיתי את ר"מ שאכל עלה של ירק, וטעמא דמלתא דכל מילי דבארץ אסור מדאורייתא בח"ל גזרו ביה רבנן, במלתא בארץ אפי' מדרבנן היא, בח"ל לא גזרו ביה רבנן.
<h2>דף נט.</h2>
הא דיחידים נאס', פי' הא אם היו נובעין מארעא דידיה ננהו נאסרין. לא צריכא דתלשינהו, פי' ועם שהיו נתלשין קודם שנפלו לארץ השתחוו. סוף סוף [וכו'] לא צריכא, י"מ שאם טיפח במים והתיזם למעלה והשתחוה להם שהן תלושין בידי אדם ולא עוד אלא שעשה בהן מעשה וכיון שהם של רבים אינו יכול לאוס' אפי' ע"י מעשה, לפי שכח דרבים עדיף, ואם היו דיחיד בין שהיו שלו בין שהיו משל אחר היה יכול לאסרן אפי' [שלא] ע"י מעשה ואפי' להדיוט, וי"מ כי כשאמר מים של רבים אינן נאסרין לא מפני שהכח של רבים הוה חמור משל יחיד, אלא היא גופא קמ"ל דדבר שאינו שלו קרינא ביה, ואע"פ שהיא של רבים ויש לו רשות בהן כשאר כל אדם, ואפי' על ידי מעשה לא מתסר להדיוט, וכ"ש אם היו של יחיד אחר דלא מתסרי להדיוט ע"י מעשה, וי"מ להאי פי' בתרא אע"ג דטפחינהו בידא, לאו מעשה לע"ז הוא, אלא שיש'[ראל] תלשן ובא גוי והשתחוה להן, ומ"ה כי הוו של רבים כלו' דה"ל שותפות בהדן ה"ל דבר שאינו שלו ולא מתסרי אבל אי הוי דידיה מתסרי, ועכשו [בין] [ל]דברי זה המפרש (שבין) [ובין] לדברי המפ' ראשון דהיכא דעשה בו מעשה אפי' דבר שאינו שלו נאסר להדיוט, אלא שנחלק עליו בפי' הסוגיא, מי' הראשו' נ"ל משום [דאם] של רבים בא לאשמעי' דדבר המשותף כשאינו שלו דמי, הא ודאי פשיט', א"נ לאשמעי' שותפות ביחיד, למ"ל למי'[מר] של רבים, אלא לאו, דוקא של רבים קא'[מר], וכפי' קמא, וכבר הבאתי ראיות לדברי הפי' הא' (העולה) [למעלה] בזה הפרק [נ"ד ע"ב] והחכם יברור לעצמו.
<h2>דף נט:</h2>
ההוא אתרוגא, נ"ל כי האתרוג היה של אותו גוי, אע"פ שהכניס ידו ליין כל זמן שלא (השירה) [הסירה] שלא עקרה ממקומה אינו אוסרה בהנאה, שאין דרך המנסכין להיות רובן מנסכין כן, מ"ה הזהירם שיקחו את ידו שלא יוציאנה וגם שלא ינעננה בתוך היין, והנה מכיון שיצאנו ידי הרוב שאין דרך מנסכין כן, הרי הוא מותר אפי' בשתיה, מ"ט שאפי' שכשך בו בהוצאת אתרוג לא היה נאסר אלא בשתיה, דומיא דהיה מטפח ע"פ החבית [ס' ע"ב] שלא נתכון אלא להתיז הרותחת, ואע"פ ששכשך בטפחו מותר בהנאה, והכא נמי הרי לא נתכוין אלא לנטילת האתרוג, ואם היה בו שכשוך הרי נאסר בשתיה, אהני ליה האי דנקטוה לידיה, והוה הכא ספק מיעוט לאסור ומותר בשתיה, כדפ"ל [—כדפרישנא לעיל] לגבי מדידת הרגל במעשה דשמואל [נ"ו ע"ב], וא"א לומר שלא התירה רב אשי אלא (להיתירא) [למכרה] לגוים בלבד, חדא דתנא [ס' ע"ב] היה מטפח, והתם שכשוך הוה ביה, ולמ"ל למנקטיה לידיה, ועוד מדלא קאמ' אשרוי לזבוני לגוים, אלמא הכא שרי אפי' בשתיה, משום דאין דרך נסוך כלל בלא שכשוך, [ו]ליכא למישרייה אפי' בשתיה, (והא) [דהא] חזי' לקמן [שם] בההוא גוי דאשתכח במעצרתא דאי ליכא טופח להטפיח בהדחה סגי לנו, ואי ליכא נסוך כלל בלא שכשוך הדחה אמאי בעי והא ליכא שכשוך, אלא ע"כ צ"ל כי יש שמנסך במגע בלא שכשוך, מיהו מיעוטא הוו, ואהני כונתו לנטילת האתרוג דה"ל מגעו מיעוט ספק הרחוק ומותר בשתיה כדמפ'[רישנא].
האי גוי דנסכיה, י"מ בכונה, שהיה יודע כי משל יש'[ראל] הוא ואעפ"כ נסכיה, דה"ל מזיק ובעי שלומי, אבל שוגג שהיה סבור שהוא משל עצמו, לא, מ"ט דכה"ג גבי יש'[ראל] לא מיחייב לשלומי [גיטין נ"ב ע"ב], ונמצא נוטל דמי י"נ, אבל בכונה מזיק הוא ולאו דמי י"נ קשקיל אלא דמי יין כשר ששפך לו, ודוקא מיניה דהוא המזיק אבל באחר לא, וי"מ דבכונה לא דוקא להכי אלא הכי הוא, דמשנגע בו בכונה ואסרו בהנאה אפ"ה שרי למשקל דמיה מיניה, שאם נגע בו שלא בכונה לא מתסר בהנאה כי הנך דמתני' [ס' ע"ב], ופי' קמא טפי עדיף, ומסתבר דאי לא הוה ידע גוי דהאי חמרא דיש'[ראל] הוא ואסכיה שלא בכונה אסיר למשקל דמי מיניה, כדתנן פ' השוכר [ע"א ע"א] מדד עד שלא פסק, והא הכא דמיניה דידיה הוא, וכיון דשלא בכונה נסכיה דבחזקת שהוא שלו נגע בו אסור למשקל דמי אפי' מיניה דידיה, ותו לא מידי.
מנא אמינא לה [וכו'] שאומר לו לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי, ואע"ג דלא ס"ל כותייהו, דאי[נ]הו ס"ל [חולין מ"א ע"א] דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואפי' בשתיה מותר, ואנן ס"ל דע"י מעשה מיהא יכול לאוסרה ואפי' להדיוט [לעיל נ"ד ע"א], מ"מ לגבי ההוא גוי דנסכיה טענתיה טענה שיכול לומר לא כל הימנך, ואי ק"ל דרב נחמן דאמר במ' חולין [מ' ע"ב] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' ע"י מעשה, והכא [נ"ח ע"א] גבי מעשה דרבא אמר וכי שכשוך עושה [יין נסך] אימר דאמרי אנא, והכא לא ה"ל שותפות בגויה, כדמתרץ התם [מ"א ע"א] גבי המטמא, ואיכא למי'[מר] שני ליה לרב נחמן אסור י"נ ע"י גוי שהרי אפי' במגעו גזרי' משום יינו, ואלו לר' יהודה בן בבא לא שני לן כלל, דלא שנא י"נ ול"ש בהמה אינו אוסר דש"ש ואפי' ע"י מעשה.
ההוא חביתא [וכו'] כל דלהדי ברזא, הוא מה שסביבות הברזא, שנגע בו הגוי ונשתכשך בחזרתו, שא"א לחזרת הברזא שלא ישכשך מה שסביביו, לפי [ש]הקלוח כשאדם מפסיקו חוזר לאחוריו מפני כח הפסקתו ואחר שעה הוא חוזר ונח על הדבר המפסיקו, והשאר מותר, וזו אין לו שיעור מכוון אלא דבר מועט הוא, הנה ס"ל לרב פפא שאין אנו אוסרין מה שלמעלה מן הברזא ומה שלמטה הימנה ולא אף מה שכנגדה ברוחב החבית בתורת חבור, מ"ט, דס"ל לרב פפא דאין תורת חבור אלא או בפיה או בשוליה, בפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו, [משוליה מפני] שדרכו לצאת משם, ואע"פ שהנוגע בפיה ובשוליה אינו משכשך אלא מה שבפיה או שבשוליה, אע"פ [כן ס"ל] שנאסר כולו מתורת חבור, והכי מפ' לקמן במילתיה דר' יהודה גבי תרומה, אבל מה שמן הצדדין מלמעלה ומלמטה ומשכנגדה של ברזא לא הואי חבור, ואע"פ שהמשקה שלמעלה ושכנגדה של ברזא גדור הוא על הברזא שהרי יכול הוא לצאת משם, אפ"ה אינו חבור, מ"ט לפי שאפשר להיות שלא יהא המשקה גדור על זה הנקב כגון שאם תהפך החבית על צדה והברזא תלך מלמעלה, וס"ל שרואין אותה כאלו היא עומדת כן, ואינו חבור כלל, הלכך אינו אסור בהנאה אלא מה שעם הברזא שתשכשך בחזרתה והשאר מותר בהנאה, ואע"פ שהמשקין מעורבין, ה"ל כסתם יינן דאפי' יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין [ע"ב ע"ב].
<h2>דף ס.</h2>
א"ד דעד ברזא, והאי ליש'[נא] ס"ל דאע"ג דלא נשתכשך בברזא אלא מה שסביביה אפ"ה בתורת חבור מתסר מה שלמעלה מן הברזא, דה"ל כשוליה שהמשקה גדור ע"י, מי לא מודית שאם הכניס ידו לפי החבית ושכשך בו שכלו אסור מתורת חבור האי נמי נאסר מתורת חבור, ולית ליה [ל]האי ליש'[נא] רואין, דמ"מ השתא מיהת בשעת נגיעה הרי מה שעל הברזא (ו)הוי חבור וכלו אסור, ומה שלמטה הימנה מותר בהנאה כדמפ'[רישנא].
כתנאי חבית, של תרומה פסול. נקבה, אמשוליה וצדה קאי, וה"פ [—והכי פירושו] אי הכניס טבול יום ידו לתוך פיה ונגע במשקין או שנקבו משוליה או מצדיה והניח ידו ע"פ הנקב, כולה פסולה, שאע"פ שאין הכלי מצטרף את מה שבתוכו לתרומה [חגיגה כ' ע"ב], ה"מ אוכלין אבל משקין כיון שנוגעין זה בזה ה"ל כולו חד, ואלו אוכלין אפי' היו נוגעין בהדדי מונין בהן א' וב' ואין ג' עושה ד' בתרומה, אבל משקין מנגעי אהדדי הוו חבור וחשיבי כחד בין מלמעלן בין מלמטן בין מצידיה. ר' יהודה אומר מפיה, ומפ' בתוס'[פתא] [טבול יום פ"ב ה"ב] בפיה מפני שהמשקה משוך על תוך ידו, כדמפ'[רישנא] לעיל, וה"ל חבור, אבל מצדה טהור מכאן ומכאן, כלומר שאינו חבור אלא מה שנוגע לידו אבל מלמעלן ומלמטן ומה שכנגד הנקב לא, דאית ליה ההוא רואין דמפ'[רישנא] לעיל, והיינו כלישנא קמא דרב פפא, ולישנא בתרא דרב פפא לא תנא בגווה מכאן ומכאן, אלא מצדה טהור מכאן, פי' למטה מן הנקב, ואי נמי תני ליה מפרשי' ליה הכי, טהורין מכאן אם תעמוד החבית כאן וטהורין מכאן אם תעמוד בהפוך, ולעולם הצד העליון טמא והתחתון טהור דלית ליה רואין, ודוק' טבול יום שאינו עושה בתרומה אלא פסלות ואפי' למשקה [טבול יום פ"ב מ"א], אבל אם נגע בו ביד ראשון או אפי' ביד שני בין כך ובין כך כולה טמא, דתניא בתוס'[פתא] טבול יום [פ"א ה"ב], א' משקה שנטמא באב הטומאה וא' שנטמא בולד הטומאה הרי זה תחלה לעולם, מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי' הן מאה חוץ ממשקה טבול יום שהן פסו' ואינן מטמאין, והנה אע"פ שאין חבור, העליונים מטמאין את התחתונים, מש"כ [—מה שאין כן] בטבול יום, וטהורים מכאן ומכאן דאמר דוקא טהורים לא פוסלת ולא מטמאה, ואפי' בק', ואע"פ שהעליונים שהם פסו' מעורבים בהם, לפי שהטומאה בטלה (ברוב) [בפחות מק'], והיא שהתחתונים מרובין משל העליונים, אבל לענין התר שתיה לא עד שיהא בתחתונים ק' במה שבעליונים, דתני בתוס'[פתא] טבול יום [פ"ב ה"ב] חבית שניקבה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה [וכו'] אבל מן הצדדין בק"א, ותנן במ' תרומות [פ"ה מ"ד] סאה תרומה טמאה שנפלה [למאה סאה תרומה טהורה] ב"ש אוס' וב"ה מתיר', ומי שמפ' הא דרב פפא אסור בשתיה ומותר בהנאה, בודאי דברי תהו הן, כי בודאי המשקה מעורב הוא, והנה הראיה מן התוס' שהבאתי כי מצדה טהורין דקתני עדין יש בו אסו' תערובת כדתנן יעלה בק"א, ועוד תנא בתו'[ספתא] (דודאי) [דדמאי (פ"ח הי"א)] קרא שם לשולי חבית לא ישתה מפיה [לפיה] לא ישתה משוליה מפני שהמשקה מעורבין אבל קרא שם לשולי קדרה אוכל מפיה לפיה (לא ישתה) [אוכל] משוליה, ואם לא מפני אריכות הלשון היתי כותב אותן הדברים המראין להם פנים לפירושן, והיתי מעמידן על בורין שלא לשבור את דברי כן וכדי לדחות את דבריהם, וכבר הם כתו' אצלי ומפו' במ' דמאי.
ישראל אדנא וגוי אכובא, ולא חיישי' דילמא נגע ביה. ואי מצדד אצדודי אסור, נ"ל דלאו מפני אותו נענוע היין נאסר, שהרי לגבי כובא חסרה אמ'[רינן] אי גוי דרי לה שרי, והתם ודאי א"א שלא יקרקש היין וינענע בתוכה, אלא אמ'[רינן] אין דרך מנסכין כן כלל לא מיעוט ולא רובא, והכא נראה כי הענין בזה כגון שהדנא עומדת על שפת הכובא ומוריקה לתוכה ואם נענע הגוי הכובא בודאי א"א שלא ירבה בשפיכת היין מן הדנא, ונמצא כי הורק מכח גוי ואסור אפי' בהנאה, ואי לא מצדד מותר דלא חיישי' דלמא צדד קימעא והוי כחו, נ"ל [פירוש] אחר כי אע"פ שאין הדנא עומדת על שפת הכובא כיון דמצדד לה הגוי לכובא ויש'[ראל] מוריק לגוה אסו' בשתיה, מ"ט משום דקא מהדר לקלוח דדנא לאחוריה, וכי (מכוין) [מצלי] לה מהדר ליה לאחוריה וכי (מצלי) [מיכוין] ליה מרוח ליה, וה"ל כמאן דאתי מכח גוי, ומהא שמעי' דאי נקיט גוי כסא קמי ברזא אע"ג דיש'[ראל] נקיט ברזא וחמרא אתי לכסא מידא (ליש') [דישראל] חמרא כולה אסור בשתיה.
דדרי זיקא, ופיו קשור. שרי, דלא מצי מקרקש ליה, ואע"פ שיכול להשקיע בו את ידו מעט, אינו כלום שאינו דרך שכשוך ולא מגע יש בו. חסירה אסו', (בהנאה) [בשתיה]. דילמא מקרקש, לה בידיה, ומ"מ מותרת בהנאה דמעשיו ניכרין כי להולכת משאו מתכוין וא"א שלא יקרקשנה. כובא מליא אסור, בשתיה. דלמא נגע, ביה, א"נ משום דלא אפשר דלא נפיק מיניה מידא לברא, ומותר בהנאה כי להולכת משאו הוא מתכוין כדפ'[רישנא] לגבי זיקא, א"נ כל ספק מגע מותר בהנאה, דלא עדיף מספק נסוך במעשים הנכרים כדאי' במתני' [ס' ע"ב]. רב אשי אמר, כלומר כי היכי דקרקוש דכובא לא שמיה נסוך שאין מנסכין כלל בשכשוך דפני הכלי כך אין מנסכין כלל בדפני הזיקא המפסיק בין ידו ליין, ורב פפא ס"ל אע"ג דקרקוש דכובא לאו נסוך הוא קרקוש דזיקא הוי להו נסוך מפני שהוא רך ונשקע בתוך היין וה"ל כאלו הכניס ידו בכובא בבגדו לתוכו, והלכתא כרב אשי.
מעצרת' זיירא, מלשון ויזר את הגזה [שופטים ו'], פי' (את) שכבש גוי [את] הדפין שלו, והדפין נקרין זירא, והמעצרתא לא הוה כאן אלא כדי לברר כי הזיירא מכבשי כי הגת הוא ולא היה לו מתכוין כדא' לעיל [נ"ו ע"ב] לענין דרכו ברגל. כח כחו, הוא שהביא עמודים וקורות ונותנן על הדפין ומוליכן ומביאן עליהם כדי שיצא היין מן הענבים עד כלה. (אימר) [איכא] דאמרי, וטעמ' דמאן (דשני) [דשרי] בין בכחו בין בכח כחו דכולא דקסבר שאין מנסכין כלל בכה"ג, ומסקנא דכח כחו נמי אסור בשתיה דאיכא דמנסכי הכי.
<h2>דף ס:</h2>
ההוא חביתא, והתחיל כח היין לקלח לחוץ ובא הגוי וחבקה בין זרועותיו והחזיר הקלוח לאחוריו ושכשכו, שרי לזבוני, י"מ מפני שאותו השכשוך דומה לאותו שכשוך של כובא חסירה [ס' ע"א], שאין השכשוך אלא בדופני החבית, ומי' בשתיה מתסר שמא נגע ביין עצמו כנגד הקלוח, וי"מ דאע"ג דשכשוך גמור הוא, מ"מ נכר היה כי להצלת היין נתכוין, כי אם לא היה זריז הגוי ומיהר לחבקה היה כולה אבודה כרגע, אבל מעשה דברזא [נ"ט ע"ב] לא היתה בו פסידא כ"כ, והיו שם ישראל שהיו מחזירין אותה, ומה זה שקדם והחזירה, לפי'[כך] יש לספקו בספק נסוך, שאינו מעשה הנכר כגון זה. וה"מ לארכה, דאיכא קלוח ושכשוך. אבל לפותיה, והכביד עצמו עליה כיון שאינה מקלחת, שהרי חצי החבית העליון הכביד עליה, אע"פ שהיין מטפטף והוא העמידו בכבישתו עליו מותר בשתיתו, שאין משכשך כלל, והרי הוא על החבית כאלו נתן עליה לבינה או אבן להכבידה שלא יצא היין.
בעי הדחה ונגוב, מפני שהיין מרובה על פניה לא יסור ממנה היטב כי אם בהדחה ונגוב, א"נ מפני ריבוי היין שעליו בולע ממנו מעט וכדי לבטל בו אותו הטעם בעי נגוב, ונ"ל כי אותו הגת של עץ היה וחדש היה שלא נשתמשו בו אלא אותה הפעם או אחרת זולתה וכיון דאיכא עליה טופח של יין בעי נגוב, אבל אם היה הגת ישן בהדחה סגי ליה, כדאית' [לעיל ל"ג ע"ב] לגבי פתותא דבי מכסי וחצבי שחימי דארמאי, דכדבר שאין מכניסין לקיום נינהו אע"ג דהוה עליה טופח וטופח להטפיח סגי להו בשכשוך, וגת נמי אין מכניס לקיום, ועקר אלו הדברים פ' השוכר [ע"ג ע"ב].
נכרי שנמצא, ויש לו אפותיקי על אותו יין של ישראל, דאין נתפס עליו כגנב, אומ' לראות אפותיקי שלי באתי, אם לאו מותר, דמרתת ולא נגע ביה, והנך מתני' דהשוכר [ס"ט ע"א] המניח יינו בקרון המניח נכרי בחנותו, לאו נתפש עליו הוא, דאע"ג דבנגיעה מתפרש, אעמידה בצד היין לא מתפיס, הלכך אי ליכא עליה אלא חותם א' ושהה כדי שישתום אסור.
נפל לבור, מדדו בקנה, נ"ל לפי שהמעשים כך היו בבית שאן מ"ה נקט מדדו בקנה והתיז את הצרעה בקנה, דאפי' מדדו בידו והתיז הצרעה נמי בידו מותר בהנאה, דאיירי' לה בבריתא [נ"ז ע"א], ולא קתני בקנה, לא בידו ממש, דומיא דרגל, וטעמא דמלתא מפני שכונתו נכרת כי למדידה הוא מתכוין או להתיז את הצרעה או להסיר את הרותחת מפני החבית, הלכך מספק נסוך כזה לא אסרי' ליה בהנאה, מ"מ אסור בשתיה לחומרא כי שמא נסכו עם מדידתו, ונפל לבור אע"ג דמגעו ממש הוא, אימ' בעותי בעית וטריד הוה בנפילתו ולא נתן דעתו לנסך מ"מ אם עלה חי אמ' בגמ' דאסו' בהנאה, כי מפני חבת הנסוך נתן דעתו ונסכו. ור"ש [מתיר] אפי' בשתיה דכיון דמעשים הנכרים הם לא מספקי' בנסוך כלל, ודוקא מעשים הנכרים כגון אלו, אבל אם היה מעשה נכר כי מתני' דאגרדמים [נ"ח ע"א] שקדח במנקת, אע"ג דאיכא למימר כי לטעם היין מתכוין שהוא רוצה לקנותו, אפ"ה אסור בהנאה, שדרך הגויים לנסך עד שלא ישתו, ושמא נסך, ואיכא שלא בכונה אחריתי דשני לן בין כחו למגעו דכחו שרי אפי' בשתיה, כי ההוא דר' יוחנן בן ארזא [שם] שלא ידע מתחלתו ועד סופו שנגע ביין ומוקמי' לה במוריק אורוקי, שאם נגע בו אסור בשתיה, והשתא דה"ל כחו מותר בשתיה, אבל הנך דמתני' לא שני לן בין כחו למגעו דאסו' בשתיה ומותר בהנאה, ואיכא נמי דדמי להני כגון חרם גוי שהושיט [שם], וכמעשה דלוליבא [נ"ז ע"א] דבהדי דסליק נגע שלא בכונה, דכיון בתחלת נגיעתן לא היו יודעין שהוא יין וכיון שידעו הוציאו את ידן משם מותר בהנאה, כי כונתם נכרת שלא לשום נסוך, מ"מ לא שני לן בכולהו בין כחו למגעו אלא בההוא דר' יוחנן בן ארזא כדמפ'[רישנא].
וזרקה בחמתו לבור, מותר בשתיה אפי' אזיל מיניה, שנתנה בידו לבור, וכיון דבכעס הוא עושה ודאי לא נסכו.
מתני' נמי דייקא, פי'[רשתיו] במשנה, ואע"ג דענינא אחרינא הוא, מ"מ איכא למשמע מיניה דשני לן בין יש לו מלוה על אותו יין בין אין לו.
כשהוא מתיר, כגון אלו דמתני'. מתיר אפי' בשתיה, דכיון דמעשים נכרים הם לא ספק ליה בנסוך כלל. וכשהוא אוסר, פי' וכשהוא אוסר בנגיעת הגוי במעשה שאינו נכר, כגון מעשה דאגרדמים [נ"ח ע"א], אוסר אפי' בהנאה, ורב אדא בר אהבה אתא לאפוקי מסברא דרבא [ד]סבר למי'[מר] לעיל [נ"ז ע"ב] במעשה דחנותא דמגע גוי לעולם אינו אוסר בהנאה, וקמ"ל איהו דליכא תנא דס"ל הכי, ואפי' ר"ש דמיקל, כי טעמ' דר"ש נמי משום דקעביד מעשים נכרים, וחכמתו של ר' שמעון קבועה היתה וחזקה בלא ספק ואין עליה גמגום ופשיטא ליה דאין לגזור במגעו בכה"ג, אבל אם אין מעשה ניכר כי ההוא דאגרדמים פשיטא ליה דמגעו אסור ואפי' בהנאה, ואיכא מאן דמפ' אנמצא בצד הבור, ולאו מלתא היא, דלא עדיף ספק מגעו מספק נסכו במדידת הקנה.
כל בזב טמא, ולאו כללא הוא, דהא איכא כובא חסירה וזיקא בין מלאה בין חסירה [ס' ע"א], והאיכא כחו שלא בכונה כי ההיא דר' יוסי בן נהוראי [נ"ח ע"א], דבזב טמאין וביין שרו, אלא רב אשי נקט להנך מתני' דאסו', כגון נפל לבור ועלה כנגדו בזב אם נפל על המדרסות אע"פ שנשען שלא בכונה טמא, מדדו בקנה והתיז, כנגדו בזב טמא בהסט, כדגר' במ' נדה [מ"ג ע"א] קנה בקומטו של זב והסיט בו [את הטהור טהור], טעמ' דקנה בקומטו, דבית הסתירה בזב רחמ' טהרה מוידיו לא שטף במים [ויקרא ט"ו], אבל אי הוה הקנה בידו או במקום גלוי שבו והסיט בו את הטהור טמא, היה מטפח [וכו'], (וכל שבזב) ולפרושי מתני' אתיא דבאזיל מיניה עסקי' ומ"ה דוקא בחמתו כדמפ' ואזיל, וליכא למימר נמי בהא כללא [וכל שבזב טהור] דוקא תנא, דהא איכא קנה בקומטו דבזב טהור וביין אסור אע"פ שהוא בקומטו של גוי, אלא ודאי כדמפ'[רישנא].
<h2>דף סא.</h2>
המטהר יינו של נכרי, שעשאו בכשרות, ולקח ממנו ושכר ממנו בית והניחו [שם], ואותו בית פתוח לר"ה, והוא עיר שיש'[ראל] וגויים דרים בתוכה, מותר, אע"פ שאין מפתח וחותם בידו, מ"ט כיון דפתוח לר"ה ויש'[ראלים] דרים בעיר הו"ל כיש'[ראל] דר באותה חצר דמרתת מיניה אמ' השתא אתי, ואמ' עלה בגמ' א"ל ר' יוחנן לתנא תניא. אבל בעיר, וה"ה לבית שאינו פתוח לר"ה, וה"מ יינו של נכרי וכגון שלא נתן לו מעותיו, דאחריות הגוי עליו, ואינו נתפס עליו כגנב, שאינו יכול לומר לו מה לך בביתי ואצל ייני, שהרי הבית שלו (ואין) [ו]אחריותו עליו, אבל אם נתן לו מעותיו, או אפילו לא נתן לו מעותיו אלא שכת' לו התקבלתי ממך מעותי והריני נושה בו כך וכך מעות וכשהוציא היין משם לא עכב עליו דאין אחריותו עליו מותר אפי' בבית שאינו פתוח לר"ה, ואפי' אין עליו [מפתח וחותם], אלא א"כ נמצא הגוי עומד אצלו, דהיכא דנמצא חיישי', דכיון שהבית שלו דאינו נתפס כגנב בכניסתו שם, ודמיא למתני' דהשוכר [ס"ט ע"א] המניח נכרי בחנותו, שיש לו רשות, ומי' אם לא נמצא שם לא חיישי', דכיון דאין הגוי דר שם והוא רחוק מהיין כמו יש'[ראל] ושניהם דרים באותה העיר הנה אינה בשמירת הגוי כלל, ולא עדיפא ביתו של גוי ויין של יש'[ראל] היכא דאין הגוי דר שם מיין שהוא אחריותו של גוי והוא בביתו של יש'[ראל] ואין יש'[ראל] דר שם, ותנן [ס' ע"ב] נכרי שנמצא עומד בצד בור, של יש'[ראל], וטעמא דנמצא עומד הא לאו הכי מותר, ומעשה דההוא כרכא [ס"א ע"ב] נמי, ותרויהו לא היה יש'[ראל] דר שם, שהבור אצל הגת הוא והגת אצל הכרם כדתנן [עי' ב"ב ס"ח ע"ב, ותוספתא שם פ"ג ה"ה] גבי המוכר כרם לא מכר הגת, אבל בעיר שכלה גוים וכת' לו התקבלתי או נתן לו מעותיו כיון שאין יראת היש'[ראל] עליו והיין קרוב הוא למגעו של גוי הרי הוא מחלוקת שלר' אליעזר [ל"א ע"א] שרי בחותם א' ורבנן דברית' [ס"א ע"ב], בעי נמי שומר, מי' מתני' דהכא ד"ה היא. (ר') [רשב"א] אומר רשות גוים, מפ' בגמ'.
המטהר יינו של נכרי, הוצרכתם זו ללמוד מה שפי'[רשתי], שאם כת' לו התקבלתי ואינו מעכב עליו בהוצאתו משם שדינו כדין יינו של ישראל גמור וכמי שנתן לו מעותיו שהוא מותר אפי' בבית שאינו פתוח לר"ה (בלא) [אלא] שישראל וגוי דרין שם בעיר (ואותו ישראל דר באותו) כדפ'[ירשתי], ותו אשמעי' שאפי' כתב לו התקבלתי אם (כשירצה) [כשישראל] רוצה להוציא משם מן היין הגוי מעכב עליו (הגוי) אסור, שאינו אותו התקבלתי שכתב לו אלא הערמה כדי שנתירהו לעמוד שם [עם] היין, א"נ הגוי הערים לו כדי שיקפוץ הישראל ויקחהו, והכי מפו' בתוס'.
בעיר שיש בו דלתים, נ"ל עיר חשובה שכל דבר מצוי בתוכה שהרוכלים המוכרין כל דבר קבועין ועומדין בה, ואין רוכלין המחזירין בעיירות נכנסין בתוכה, שלא ירויחו שם כלום. ואשפה כר"ה, שאם היתה אשפה לפני אותו בית של גוי, והוא עיר שיש'[ראל] וגוי דרין בה מותר שהוא כבית הפתוח בר"ה. וחלון כר"ה דמיא, שאם היתה לו לאותו יש'[ראל] חלון בכותלו שיכול לראות בו לאותו בית שהיין בתוכה מותר, שמסתפי מיניה דלמא חזי ליה. ודקלא, נמי אם היתה דקל לפני אותו בית ה"ל כר"ה, מפני שבאין בני אדם תמיד לעלות לדקל ליטול פירותי', ואפי' נפסק ראשה שאין בו פירות, כיון שכל מי שאבדה לו בהמה עולה עליה להביט אחריה למרחוק ה"ל כר"ה, וי"מ שאע"פ שאין אותו דקל לפני אותו בית אלא שהוא עומד במקום שכל מי שעולה עליו יוכל לראות בבית היין, ודוק'[א] ביום, ודוק'[א] כגון שהיה יכול לראות כל היין כגון שהיין עומד כנגד הפתח או שהבית קצר ונכנס כולו כנגד הפתח, אבל אם אינו בענין זה מה שכנגד הפתח מותר והשאר אסור, וכן כשהוא פתוח לר"ה ממש, ובלילה צריך לישן בתוכה, והכי מוכח לקמן.
ת"ר אחד הלוקח ומלאהו יין, ביין [של ישראל], או שלקחו מן הגוי ונתן לו את הדמים, שאין לו שייכות על היין. וישראל דר, ואפי' בלא שום חותם, ואע"פ שהגוי דר עמו כמו כן באותה חצר, דכיון דלא שייך בחמרא אע"פ שיש לו שייכות בבית מתירא הוא ליכנס שם מיראת הישראל שעמו, אבל אם הישראל דר בחצר אחרת והגוי דר באותה חצר אע"פ שאין לו שייכות ביין הואיל ויש לו שייכות בבית, שאע"פ שמכרו לו או שהשכירו לו אדם עשוי לבוא ולראות את ממכרו שאין הלוקח מקפיד עליו, אסור עד שיהא שם מפתח או חותם, מפני שאין שמירת הישראל עליו אינו נתפס כגנב, והיינו כר"א [ל"א ע"א], ורבנן פליגי עליה בסיפא דבעי' נמי שומר, והלכה כר"א דסגי ליה בחותם אחד, מי' האידנא בעי' חב"ח [—חותם בתוך חותם] משום שיבא ומפ' לה פ' השוכר [ס"ט ע"ב], ונ"ל דוקא שהבית היה של גוי שיש לו שייכות עליו כדמפ'[רישנא], אבל אם היה הבית של ישראל שלא לקחו ולא שכרו מגוי, אע"פ שהגוי דר בחצר והישראל אינו דר בחצר מותר בלא מפתח ובלא חותם, ואפי' נמצא שם, שהרי מ"מ נתפס עליו כגנב הוא, וה"מ ביום אבל בלילה אסור, ורישא דקתני ישראל דר באותה חצר מותר, לאו דוקא שהיין מונח בבית שאין לו רשות ליכנס שם גוי, אלא אפי' מונח בחצר, כיון שהישראל דר באותה חצר מותר, והוא שיהא בחזקת משתמר שלא יודיענו כשהוא מפליג, מ"ט ה"ל כמניח נכרי בחנותו [ס"ט ע"א], שאם הניחו בחזקת משתמר מותר, ואע"פ שיש רשות לנכרי לעמוד בצד היין, והא דאמ' לקמן פ' השוכר [ע' ע"ב] חצר שחלוקה במסיפס [וכו'] טעמא דחלוקה הא אינה חלוקה וגוי דר שם עושה יי"נ, התם איכא למי' (שדוק') [שלאו לדיוקא] יי"נ נקט ליה, אלא רבותא קמ"ל לטהרות דאע"ג דחלוק במסיפס טמאות, א"נ אהני חלוקה לי"נ דאע"ג דהודיעו שהוא מפליג כיון דאין לו רשות ליכנס שם מותר, והוא שלא נמצא לפנים מן המסיפס, ומ"מ דוקא שהישראל דר בחצרו אבל אם אינו דר בה אע"פ שחלוקו במסיפס כיון שהגוי דר בחצר זה ואין יראת ישראל עליו וגם אינו נתפס עליו כגנב אסור עד שיהא עליו חותם כר"א, דהא השוכר בית בחצרו של גוי אע"פ שאינו נתפס עליו כגנב דהא יש לו שיכות בבית כדמפ'[רישנא], מ"מ אין לו רשות ליכנס שם לבדו אלא מדעת השוכר, ואפ"ה כשהישראל דר בחצר אחרת בעי' מפתח או חותם.
<h2>דף סא:</h2>
יינו של גוי, פי' שטהרו ולקחו ממנו ויש לו לגוי אחריות עליו, ושכר בית בחצרו והניחו בתוכו והגוי דר באותה חצר אע"פ שהיש'[ראל] דר באותה חצר בעי' חותם, מ"ט דכיון דיש לו שייכות ביין ובבית לא מהניא ליה דירת יש'[ראל] בחצר עד שיהא עליו חותם, דכולי האי ודאי לא מצי עביד דמסתפי מיניה לזיופי ליה הואיל וביאתו קרובה עליו, וס"ל להאי [תנא] דעדיף שומר יותר מדירת יש'[ראל] בחצר, דאלו שומר אע"פ שיוצא ונכנס מותר, דכי אתי מיהא לההוא ביתא דמנח ביה חמרא אתי, אבל הכא כי אתי נמי לביתיה עייל, וסבר הגוי אי אתי נמי דלמא לא חזו לי עיילנא להתם, ואי אתי נמי חזי ליה אמר ליה למחזי אפותיקי דידי אתיתי, הלכך בעי חותם, וליתא, דהא א"ר יוחנן לתנא תני אע"פ שאין מפתח, סביר' [ליה] דירת יש'[ראל] בחצר מהניא ליה לגמרי, מיהו ביש'[ראל] דר בחצר בעי' שיוכל לראות מתוך ביתו או מן החצר כל היין שבבית כדפ"ל, אבל בשומר אע"פ שיצא ונכנס מותר, יש'[ראל] דר בחצר אחרת אסור, מפני שאין רגל היש'[ראל] מצויה עליו דלמא מזייף אפי' כמה חותמות, הלכך בעי' שומר. בא לקיצין גריעותא הוא, דכיון דזמן ידוע הוא לביאתו אינו נזהר ממנו אלא באותו העת וכל היום יכנס שם בהבטחה, והא אפי' ר"א [לעיל ל"א ע"א] מודה דיינו של גוי ברשותו בעי' נמי שומר כסתמ' דמתני' וברית'.
רשות גוים א' היא רב יהודה אמ' להקל, כלו' רשות גוים א' היא שיהא דינן שוה [בתמיה], הלכך אם טיהר יינו של זה ושכר בית בחצר גוי אחר ומפתח או חותם בידו מבית [סגי], אע"פ שאין יש'[ראל] דר באותה חצר, דה"ל כשוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין של עצמו דסגי ליה בחותם א', כת"ק דבריית', דהיינו כר"א, ולגומלין, שיבוא זה הגוי בעל היין מפני אחריות יינו לראותו מזייף החותם וזה הגוי בע"ה יחפה עליו ויניחהו מזייף כדי שישלם לו גמול כזה בפעם אחרת, לא חיישי' להכי, אלא א"כ נמצא שם אצל היין, מ"ט לא שבקי ליה לזיופי מימר אמר אי אתי ישראל וחזי ליך, מיני דידי תבע, הלכך כל דבר שאינו הוא עצמו נחשד עליו לא שביק ליה לחבריה למעבדיה. רב נחמן אמ' להחמיר, כלו' אינו בתמיה, אלא ודאי רשות גוים הרי הן כאחת ודינן שוה, משום דמחפי עליה השתא כי היכי דבזימנא אחרינא כדזבין יש'[ראל] מהאי ומנח ברשותו דהאי נשבקיה לזיופי, וקי"ל כרב נחמן, והלכתא כת"ק.
דבי פרזק, טיהרו יש'[ראל] את יינו ושכרו בית בחצר ארישיהו של פרזק רופילא והיה אחריותו עליו ולא היה יש'[ראל] דר שם אלא שהיה חותם בידם, ומסקנא דאסר.
ההוא כרכא, ליש' דגאון, דהוה יתיב בה חמרא דיש'[ראל] וגוי מקום היה עשוי ליכנס בו יין ולא היה שם דירה כלל, אם נתפש עליו, כלומר שהמקומות חלוקים במחיצת י' זה ליינו של גוי וזה ליינו של יש'[ראל] ואין לגוי רשות ליכנס אצל יינו של יש'[ראל] שאין לו שייכות לא ביין ולא בבית מותר ואי לא אסור, דהיינו מתני' [ס' ע"ב] נכרי שנמצא עומד, כללא דמלתא כל היכא דנתפש עליו כגנב שאין לו שייכות לא ביין ולא בבית אע"פ שנמצא עומד בצדו והחביות פתוחות בין שהוא קרוב ליין יותר מיש'[ראל] בין שיהיו שניהם קרובין לו או רחוקים מותר, מ"ט ה"ל כבולשת [ע' ע"ב] דדמי עליה בשעת מלחמה ואין לו פנאי לנסך, כי נחפז הוא לצאת פן יתפש כגנב, והכניסה תלי' לה שמא אחר היה רודפו ונחבא שם, ולפי שאין לו טענה מפורסמת הוא נבהל לצאת ואין לו פנאי לנסך, אבל אם יש לו שייכות כגון השוכר ביתו של גוי והגוי דר באותה חצר ואין יש'[ראל] דר שם, או כהנך דפ' השוכר [ס"ט ע"א] נכרי שהיה מעביר חבית והמניח יין בקרון, פי' ששכר גוים למשוך לו את הקרון, והמניח נכרי בחנותו, והיה אוכל עמו על השלחן, שיש רשות לגוים לעמוד אצל היין, אע"פ שאין להם שייכות על היין אסור עד שיהא שם חותם כר"א, או שיניחוהו בחזקת משתמר, ומתני' דהשוכר דאסר ליה אפי' בחותם וחייש לשיתומיה, אתייא כרבנן [ל"א ע"א], דפליגי עליה דר"א, ולית הלכתא כותיהו, מי' האידנא בעי' חב"ח משום שיבא [ס"ט ע"ב], ואם יש לו שייכות ביין ובבית כגון יינו של גוי ברשותו, אם היה יש'[ראל] דר באותה חצר מותר בלא חותם דה"ל כשומר, ובלבד שיהא היין מונח בתוך הבית, אבל אם היה מונח בחצר אע"פ שהיה בחזקת משתמר אסור, דומיא דהיה אוכל עמו, ואם אין יש'[ראל] דר שם אסור עד שיהא שם שומר, ואע"פ שאין הגוי דר שם באותה חצר, ואע"פ שלא נמצא עומד בצדו, והיינו מתני' [ס"א ע"א] המטהר יינו ונתנו ברשותו, וה"מ בשתיה אבל בהנאה מותר בכלן, ואינו אסור בהנאה אלא א"כ הפקידו אצל גוי כדי לשומרה ואין עליו שום חותם, כדתנן [דמאי פ"ג מ"ד] המפקיד יינו אצל נכרי הרי הוא כפירותיו, כדפי'[רשתי] על תירוציה דר' ירמיה פ' אין מעמידין [ל"א ע"א], ויש'[ראל] דר באותה חצר דקא', לאו דוקא אותו יש'[ראל] עצמו שלקח היין, אלא אפי' יש'[ראל] אחר כדא' במתני' בבית שהוא פתוח לר"ה ומקשי' בגמ' והאיכא רוכלין, אלמא אותו יש'[ראל] לאו דוקא.
<h2>דף סב.</h2>
פרק השוכר את הפועל, מפ' בגמ' קנס, ודוקא בשוה פרוטה אבל בפחות מש"פ לא קנסו אותו. שכרו לעשות עמו, מפ' בגמ' [ס"ה ע"א]. שהניח לגינו, מלא משקין, עליה שכרו מותר, דלאו משכר החמור דהא אי לא מנח ליה [לא] מנכי ליה מאגריה.
דמיו כע"ז, פי' כממכרו. לקוט לי ירק שכרו מותר, א"צ לבערה אחר הביעור, שאינו דמי פירות שביעית אלא שכר יום הוא לו ושכר טרחו הוא. לקוט לי, צריך לבערו אחר הביעור, מפני שהוא דמי הירק, שהרי הוא כמי שאומר לחבירו תן לי בזה [ה]דינר. שעושין מלאכה בפי' שביעית, ששכרן (ל)בע"ה להביא לו פי' מן השדה שלקטן כדי לאכלן. דיהבי' להו בצד התר כדתנן, במ' מעשר [שני (פ"ג מ"א)]. לא יאמר לחלק, פי' למחצה או לשליש, מפני שאין לזה כלום בפי'[רות] עד שיעלה אותם, וכשהעלה אותם הרי הוא חייב ליתן לו שכרו, והנה הוא כפורע חובו מפי' מעשר ב'.
<h2>דף סב:</h2>
אבל אמר לו העלם, פי' העלם לעצמך כדי שתאכל מהם, נמצא שהוא טורח בשל עצמו, אבל רישא מיחזי כמאן דאמר העלה לי כור ואתן לך סאה או סאתיים, שאם נתן לו אותו סאה בפי'[רות] מעשר ב' שהוא פורע חובו ממש ממעשר ב', ואע"ג דהכא מגופיהו קאמ' ליה ואם יאנסו או יגנבו או יאבדו בדרך אינו חייב כלום, שהרי לא חייב עצמו ליתן שכרו אלא המחצה מהם ולא קבל עליו אחריות, ונמצא כי זה בשל עצמו הוא טורח והרי הוא כאלו הוא שותף בהם, ואפ"ה כיון דקפסיק ליה אגריה מחצה או שליש מיחזי כמק' ממלת' וכפורע חובו מהם, שכן דרך כל הנשכרין לדעת את פסיקת שכרן, אבל הכא דלא מפרש ליה כלל לא מיחזי כשכירו אלא כשותף עמו. ונותנין זה לזה מתנה של חנם, כלומר וכשיגיעו לירוש' נוטלין מהם זה וזה, נותנין זה לזה וזה לזה ואין בזה פריעת חוב אלא מתנת חנם היא.
חמרים דנפישי, לפי דעתי אין הקנס דומה לקנס של י"נ, דהתם אסו' קעביד דרוצה בקיומו [לעיל ל"ב ע"א], אבל הכא לאו איסו' קעבידי כדמפ'[רישנא] דהא לא מוכרים ננהו אלא שכירים, תדע דהא רמי' עלה מפועל, אלא קנס הוא שקנסום כדי שלא ירגילו עצמן לכך דלמא אתו למעבד בהו סחורה, כגון שיאמרו להם לקטו לנו בדינר או בב', וכה"ג (אומ') [אסור], ומשום דנפיש אגרייהו וחביב עליהם הדבר והענין קרוב לאסור קנסו עליהם מש"כ בפועל, והיינו דא"ר אבהו [ס"ב ע"א] קנס הוא שקנסו בחמרים.
דלמא מזבלא, ואע"ג דס"ל כר' יוסי דאמר [מ"ח ע"ב] זה וזה ג"מ [—גורם מותר], הני (מתני') [מילי] דיעבד, אבל לכתחלה ס"ל כרבנן דא' יוליכם לים המלח ולא זורה לרוח דלמא מזבלא, א"נ קנסא הוא דקנסי משום סתם יינן, אבל מוצא כלים או ע"ז סגי ליה בשוחק וזורה לרוח.
דבי ר' ינאי יזפי, פי' כגון שלקטום לאכילתם והותירו, שמותר לאוכלן וכ"ש להלוותן, והיו לווים מהם על שער שבשוק. ופרעי להו בשמינית, מפי' שביעית. יאות עבדי, כי הפי'[רות] אחר שנאכלו אין להם קדושה, וכיון דהנהו פירי דפרע להו לא הוו מיחדי לפרעון בההוא שעתא דהוו פי' שביעית קיימים לא חיילי עליהו אסו' שביעית למפרע ולא אגלי מילתא למפרע דהנך פירי דמי שביעית הן (שיאמ') [שיאסרון] אחר הביעור, ולא מבעיא בשמינית דשרי אלא אפי' בשביעית עצמה כה"ג אם פרעו להם בשר או דגים בשביל חובן אחר שהפי'[רות] נאכלין א"צ לבער כדפ'[רישית].
וכנגדן באתנן, היכא דבא עליה ואח"כ נתן לה, ואמ' לה תחלה הבעלי לי [בטלה] סתם, דלא הוה מיוחד אגרא בשעת ביאה, שאין הביאה אוסרתו למפרע, שאסור הטלה אינו אלא בשביל מאיסות הביאה, וכיון דההוא שעתא לא הוה מיוחד לא מתסר מיניה. נתן לה ואח"כ בא עליה ניחול, דהא קיים אתנן בשעת ביאה.
<h2>דף סג.</h2>
אי דאמ' לה קנה ליך מעכשו, אע"ג [דאמר] ע"מ שתבעלי לי ונבעלה לו לבסוף. פשיטא דמותר, שאין זה שכר ביאה אלא במתנה הוא והביאה היא (שמה) [תנאי] המתנה, דאדם שאומר לחברו הא לך מנה ע"מ שתתן לי קרקע פלוני, שאין המ(ת)נה דמי הקרקע אלא מתנה הוא והקרקע תנאי המתנה, והאי טלה נמי מתנה הוא, ומשום מאיסותא דביאה נמי לית ביה דהא ליתנה בשעת ביאה. לא צריכא דא"ל, כלומר לא יהא רשאי בעל חובך למשכנך בו חוץ מדעתך לפי שעדיין לא הקניתי' לך לגמרי. ואי מצטריך לך, לפורעו לו מדעתך או למוכרו שקליה מעכשו, דכיון דלא אקנייה ליה הקנאה גמורה מותר, ומצי נמי מקרבא ליה דהא אי מצטריך ליך.
טלה זה נמי, כלו' כיון דאי בעי נמי מצי הדר ביה, כי ייחדו מאי הוי, כמאן דלא מיחד דמי. אי קאי ליה בחצרה הא קני ליה וקאי, ואמאי קרי ליה ואח"כ נתן לה, הרי נתון ועומד בשעת ביאה, וגבי זונה גויה נמי מצי לאקשויי קא קני ליה להאי משעת ביאה, שהרי בגוי מעות קונות, וביאתה הן הן דמיה, ותריצא נמי סליק לתרויהו בע"א.
<h2>דף סג:</h2>
א"ל צאו ואכלו חושש משום שביעית, צריך להזהר אחר פועליו אם יש'[ראל] הם שלא ילכו אצל חנוני החשוד למכור פי'[רות] שביעית, ואם גויים הם שלא ילכו אצל חנוני גוי להשקותם י"נ, והא הכא דבשעת אכילה ושתיה עדיין לא נתיחדו לו דמיהן שתחול עליהן אסור י"נ ואסור שביעית, אלא אמרי' כי קא מייחד להו לבסוף ההוא שעתא חייל עלה ואסורים למפרע ואע"פ דלית' לאסו' בעולם ואשתכח דכי קא פרע חובו ממעות החליפין קפרע. המקיפו דמשעבד ליה, פי' אותו יש'[ראל] משועבד לחנוני משעת נתינת היין לפועלין. דכיון דאורחיה לאוקופי ליה, כל שעתא, אותו יש'[ראל] משעבד עצמו לחנוני וקני חנוני דינר גבי יש'[ראל], הרי הוא כאלו מיוחד לו כבר אותו הדינר משעת שתיה שהוא דמי יין, ואסור דפורע חובו ממנו. חנוני שאין מקיפו לא משתעבד, ליה יש'[ראל].
לפי שהק' לו תחלה ליפלוג וליתני בדידה בד"א בחנוני, חזר והק' לו דאפי' בחנוני שאין מקיפו נמי היה יכול לחלק ולאסור כגון שאמ' ליתן להם לשתות בדינר ויקנה לך חפץ פלו' משלי, דהא מיחד איקרי בשעת שתיה דה"ל כמי שנתן מעות באותו חפץ וכדרבא, אלא [מדלא] מפליג ש"מ דכולהו אסו' חוץ משתה בדינר זה וק' לר' ינאי, וזה עקר. אלא ל"ש מקיפו, פי' אע"פ שהוא חייב לו אם לא ייחד לו דמי לא מתסר כדר' ינאי. והכא, ה"ט דאסור. אמר רב פפא כגון שהקדים, ורישא דקא שרי בדינר (זהב קני) [זה הכי] קאמ' צאו ושתו בדינר זה, כלומר שעדיין אני חייב לו דינר מותר, אע"פ שאמר להם דינר זה, כיון דלפועליו קאמר ולא לחנוני לא קנאו החנוני לאותו דינר.
והא אמ', וכ"ש האי, ואי משום שעבודא דאית ליה עילויה חזין ליה כמאן דמיחדי ליה דמי מההיא שעתא, א"כ כל החנונין נמי (האמ') [הא מיהא] משעבד להו. אלא ל"ש מקיפו ול"ש שאין אע"ג דמשתעבד (לת"ק) [ליה], ר' יוחנן [ס"ל] דלא [מיתסר], הואיל ולא מיחדי דמי, הוה בשעת אכילת הפי'[רות], דתנא דבי ר' ינאי כיון דיזפי פירי דעניי מההיא שעתא הוו משעבדי למפרעינהו, ואפ"ה כיון דהנהו דפרעי לא הוו מיחדי בשעת אכילת הפי'[רות] של שביעית קא' דשרי. והכא, קתני דאסור דש"מ דאמ'[רינן] כיון דהשתא מיחדי אנו רואין אותן כאלו הן מיוחדין בשעת שתיה והנה כי כבר נאסרו בידו ואסו' לפרוע מהן.
אלא אמר רב פפא, קודם שתית הפועלים, דקני ליה חמרא גופיה, והרי משקה את פועליו יי"נ. רב אשי אמר, שנטל היין מן החנוני והשקהו לפועליו, שכבר קנאו משעת הגבהתו, והנה הוא נהנה מיי"נ שהוא משקה לפועליו המוטלים עליו להשקותם ולהאכילם, ורישא דקתני בדינר זה מותר, ה"ק צאו ושתו ואני לא אעשה כי אם שאתן הדינר מותר, שלא נטל היין בידו להשקותם לפועלים, ומאי חושש דקתני, כלומר צריך מלהזהר שלא יאכילם מפי' של חנוני החשוד על השביעית ולא ישקם מי"נ, אבל הכא דיש'[ראל] לא קני ליה לחמרא מההוא שעתא לא ניחוש לפריעת הדמים שיתבענו לאחר שתיה כדאמ'[רינן].
שכרו לשבור, כיון דרוצה בקיומו לפי שעה עד שישברנו הוא כדי שיטול שכר בשבירתו. אין עודרין, פי' שחורשין בין הירקות ביד כדי להשות בהן את הארץ. בכלאים, בין כלאי זרעים בין כ"כ [—כלאי כרם], ששניהם אסו' מלזרוע ומלקיים בארץ יש'[ראל].
<h2>דף סד.</h2>
אבל עוקרין, פי' עוקרין הא' מתוך הב' כדי שלא יכחשו זה את זה וה"ל ניכוש למה שנשאר. סברוה הא מני, וכדמתרץ לה רבה במ"ק [ב' ע"ב] כלה ר"ע היא, שהרי רע"א אף המקיים, ואפ"ה עקירה שרי משום מיעוט תפלה, ואע"ג דההיא עקירה ה"ל ניכוש דהוא קיום לנשאר. הא מני רבנן ואי רבנן מאי אריא לעקורה, פי' רישא דמקיים ליה ולא עקר מיניה ש"ד דהא לית (בהו) [להו] מקיים כלאים אסור אלא זריעה בלבד, והאי סוגיא אזלה כולה כרבה מה דרכו של חורש, ומ"ה אליבא דרבנן בין לעדור בין לעקור שרי, דלא ס"ל לרבנן אסור בכלאים אלא זריעה, אבל אליבא דרב יוסף דאמר התם (דחורש) [דמנכש] תולדה דזורע הוא, הכא ודאי בין לר"ע ורבנן אסור לעדור ולעקור בכלאים דזורע מיהא לרבנן אסור, ואלו משום מיעוטא תיפלה שרינן לעקור, ומשום דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה [ב"ב קי"ד ע"ב], שקלי' וטרי' אליביה, ואיצט' למי'[מר] (סברא) [סברוה] דר"ע היא אכלה מילתא, וי"מ עוקרין לגמרי, והוא רוצה בקיומו עד שיעקור אותו בידו ויטול שכר עליו, ואם לא ששכר לזה לעוקרה שמא היה מרבה לשם פועלים שימהרו לעוקרה ונמצא ע"י שכירתו של זה הכלאים מתקיים שעה או ב', והואיל ואי עביד מעשה בקיומו כגון שגודר סביבו לוקה לדעת ר"ע הכא אע"ג דלא עביד מעשה אסור, ולזה הפי' יוכל להתפרש אפי' לדעת רב יוסף, ורישא דקתני אין עודרין אליבא דד"ה הוא לדעת רב יוסף, והאי דקפריך אי רבנן מאי אריא לעקור אפי' לקיים נמי, אליבא דר' יוסף לאו משום רישא קפריך דרישא לד"ה אסור דהא תולדה דזורע הוא, אלא אשאר מקיים קפריך כגון לגדור סביבו, דכיון דביש'[ראל] לא לקי בדגוי אפי' לכתחלה שרי.
סופא משום דה"ל רוצה בקיומו, נ"ל דוקא שהיה בידו לנוגשו ולפרוע ממנו מיד ומדעתו המתין לו עד שמכרן, אבל אם לא היה בידו לנוגשו וע"כ מרחיב לו את הזמן, אע"פ שאמר לו הגוי איני יכול לפורעך עד שאמכור ייני שרי. והתנן גר וגוי, הא הכא דרוצה הגר בקיום ע"ז שלא תשבר, מפני שהיא מעולה בדמיה כשהיא שלמה, ורוצה בקיום היין שלא ישפך ולא יחמיץ, כדי שיטול מעות הרבה כנגדן, אלא ש"מ רוצה בקיומו כה"ג דלא קעביד ביה מעשה לא גזור רבנן. אמר רב הונא מת' בע"ז, פי' בע"ז שהיא שבורה ואין לה עלוי מפני כספה וזהבה, מי' לא שברה גוי, אלא מאיליה נשתברה, וקסבר עובדין לשברים, י"נ נמי בחרס הדרייני, שא"א לשפוך ולהחמץ. והלא רוצה שלא יגנבו אלא אמר רב פפא תניא נמי הכי בד"א, אמתני' קאי דאמ' גר וגוי שירשו וקא'[מר] בד"א כשירשו.
<h2>דף סד:</h2>
אבל נשתתפו, אחר שחלקו או יש'[ראל] וגוי שנשתתפו והיו להן ע"ז וי"נ. אסור, לומר טול אתה, מ"ט רוצה בקיומו אסור, וה"ל שלא ישתתף עמו, אלמא רוצה בקיומו אסור וירושת גר שני.
אי זהו גר תושב, שאתה מוזהר עליו משום ביומו תתן שכרו [ב"מ קי"א ע"א] ושאר מילי טובא. ה"ג אלו לא באו לכלל, שלא קראו הכתוב גר (ו)תושב על אלו, שהרי כל הגויים מוזהרין עליהן. ואי זהו גר תושב זה גר אוכל נבלות, פי' שהוא מוזהר בכל חייבי כריתות אלא שאינו מוזהר בחייבי לאוין כנ"ל, וי"מ שקבל עליו כל המצות חוץ מן הנבלות. מיחדין אצלו יין אפי' בעיר שרובה גויים ואין מפקידין, נ"ל יחוד הוא שאינו מניחו בשמירתו דאמ' אלא שהניחו בביתו ויצא והלך לו בעיר וסופו לחזור אחר שעה וליטלו, ואין מפקידין הוא שמניחו אצלו בשמירתו יום או יומים, ומשום שאינו מקפיד על מגע גוי, שמא נכנס גוי בביתו וראה אותו כשהוא מטלטלה ונוגע בה, והוא נמי נוגע בה, כי הוא סבור שהוא שלו, אבל ביחוד שהוא זמן מועט וגם אין לו רשות לטלטלו אין חוששין שמא נכנס גוי בביתו וטלטלה והכניס ידו לתוכה, ואפי' בעיר שרובה גוים, שהרי הנכנסים לביתו גוים הם אפ"ה מותר כי מה שאין לו רשות לעשות אין מניח לעשות לגוי.
שמנו כיינו ס"ד (ויינו) [ושמנו] מי קהוי י"נ, דמדקא' כיינו אלמא ס"ל יינו נמי אסור בהנאה, דאי לאכילה מקיש לה למה ליה לאשויי ליין, אלא לאו להנאה מקיש לה, והיינו תמיה' שמן אמאי שמנו אסור, מי איכא למיחש ביה לנסוך. אלא יינו כשמנו, מה שמנו אסור באכילה ומותר בהנאה אף יינו אסור באכילה ומותר בהנאה, מ"ט לנסוך דידיה ליכא למיחש, מאי איכא משום ספק מגע לא מתסרא בהנאה, מ"מ אסור בשתיה או משום ספק מגע או חתנות, דמ"מ הרי הוא בכלל לא תתחתן, והוא הטעם לשמנו דאסור, ואע"ג דאמ' [נ"ז ע"א] לגבי תנוק גוי בן יום אחד עושה י"נ לאוס' במגעו בשתיה, התם שאני דאתי לכלל מגע גוי, דלמא אתי למסרך, אבל הכא כיון שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אין בו גזי' מגע גוי כלל אלא ספק מגע חבירו שאינו מקפיד עליו [ב]מגעו, וגבי עבדים שמלו ולא טבלו [נ"ז ע"א] נמי אע"פ שמלו כיון שלא טבלו ולא קבלו שלא לעבוד ע"ז יש להם גזי' נסוך כשאר גוים.
רשב"ג או' יינו [וכו'], קסבר כיון דאינו מקפיד על מגע גוי א"א שלא נגע בו גוי ולא סייע עמו בשעת הגתות, שאין בע"ה בעצמו דורך ואינו משלה מן הבור לחביות בעצמו, וגם נותן לו לשתות ומחזיר ידיו לחביות והגוי מוזג לו ומוציאו מן החבית להשקותו, שאין מקפיד על הגוי בכל אלה הלכך ה"ל ודאי מגעו אסור בהנאה. ואמ' לה מותר בשתיה, דס"ל לרשב"ג דכיון דהוא אינו מנסך הנה מוזהר הוא ממגע הגוי שלא ינסך את יינו, וגם גזי' חתנות אין עליו שכיון שנכנס כ"כ לקבלת המצות לא נגזור עליו, וס"ל כי עקר גזירת חתנות לא היתה אלא משום הרחקת ע"ז, וכיון דעקרה (הרחקה) [והרחיקה], ליכא למיחש לע"ז, אע"ג דאיכא שאר מצות טובא למ"ד שקבל עליו ז' מצות, אפ"ה לא גזרי' לא בשמנו ולא ביינו, וה' צרפתי מפ' כי נר' דה"ג ר' יהודה אומר לא בכלל ואי זהו גר תושב זה אוכל נבילה, ומפ' מיחד שעה או ב', ואין מפקידין זמן מרובה מפני שיכול להחליפו ביין שלו שאינו חשוב כזה והוא אסור כדקתני סיפא ויינו כשמנו, אבל ביחוד שהוא זמן מועט לאחלופי לא חיישי', ולמגע גוי אחר לא חיישי' דכיון דאינו מנסך למה יגע בו, ומי' מגעו ודאי אסור בשתיה שאפי' מל וטבל ואליבא דר' יהודה דאמר זה גר אוכל נבלות מ"מ הרי הוא גוי ומגעו כמגע גוי שלא בכונה דאמ' [נ"ח ע"ב] אסור בשתיה ומותר בהנאה שהרי אין מגעו בכונת ניסוך, יינו כשמנו ומותר בהנאה ואסור בשתיה דמגעו כמגע תב"י [—תינוק בן יומו (נ"ז ע"א)], דכיון דאינו מכוין לנסך, מ"מ אסור בשתיה דגוי הוא ועל הגויים גזרו על מגעם שלא בכונה שאסור בשתיה, ולמגע גוי אחר שנסך את יינו לא חיישי' לאוס' בהנאה כיון דלא חזי' דנגע בו הגוי כולי האי לא מחמרינן ביה הואיל ואינו עובד ע"ז, [רבן שמעון אומר יינו יין נסך] ואסור בהנאה דחיישי' דלמא נגע גוי ביינו שאינו מקפיד על מגע גוי ביין שלו, שהרי מגע שלו כתנוק גוי דאסור בשתיה ולמה יקפיד, ואמ' לה מותר בשתיה, קס'[בר] כיון דאינו עע"ז ואינו מנסך אפי' כגוי תנוק לא הוי לאסור יינו בשתיה, ואע"ג דלא מל ולא טבל, אלא מותר בשתיה, ולא ס"ל הא דתניא [נ"ז ע"א] הלוקח עבדים מן הגוים וכן בני השפחות גדולים עושים י"נ, זהו פי'[רושו], ויש להשיב עליו, והרואה יבין, מ"מ מ"ש יינו אסור בשתיה כגוי, זה אינו שלא גזרו על מגע גוי ביין שלנו אלא מפני ספק נסוך, דהא נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור מגעו הוא ולא גזרו עליו, וא"ת מפני שהוא כחו, הרי מדידה בקנה [ס' ע"ב] דכחו הוא וגזרו, אלא ודאי משום ספק נסוך הוא, ובהא לא אסתפק' כלל, ויש עליו כמו אלה לדקדק אלא שאין לי להאריך.
ובגוי עד שישכור, והא נמי אע"ג דשומר שבתו דינו כגוי לענין שביתה, כיון דלא מודה כגוי באסורי לאוין שבו, או שאינו מודה בעירוב לא עדיף מצדוקי וביתוסי כדאי' בעירובין [ס"ח ע"ב], ולפי דעתי חדא מיניהו נקט דהאיכא רוקו ומדרסו ובשולו ואיכא מילי טובא. [ס"ה ע"א] הרי הוא כמין שבאומות, מכיר [רבונו] שיודע וכופר.
<h2>דף סה.</h2>
שכרו לעשות עמו ואע"ג דלא א"ל לעתותי ערב ורמינהי לעתותי ערב אין, דהא שלים ליה אגריה, והאיך פרוטה לחודה קימא, אבל באמצע היום דהא אכתי מאגריה הוא אפי' שכרו לחרישה אסור, דההוא פרוטה פתוכא בכוליה אגריה, והרי הוא כמי שא"ל תהא העברת חבית זה במקום חרישת תלם א'. רבא אמר, מתני' שא"ל העבר לי כל היום חביות של התר וכל חבית בפרוטה, הלכך אפי' באמצע היום אותה פרוטה אם בפני עצמה היא אסו' והשאר מותר, והשתא דקי"ל כר"א [מ"ט ע"ב] דאמ' אפי' חבית בחבית יוליך הנאה לים המלח (והשת') [והשאר] מות', מיהא כל זמן שהיא מעורבת בהן שלא הפרישה ל[ה]אבידה, ק' חביות בק' פרוטות כלן אסו' בהנאה, אבל חבית חבית בפרוטה והוכר אותה פרוטה היא אסו' וכלן מותרות, וברית' דקתני לעתותי ערב, דא"ל העבר לי ק' חביות בק' פרוטות, דאע"ג דכמו דפליגי אהדדי דמי, אפ"ה כיון דכללן בקבלנות אחת, שהרי אינו חייב ליתן לו כלום עד שיוליך כל הק' חביות, דשכירות אינה אלא בסופה, ה"ל ההוא פרוטה מוכללת בכולן, ואע"ג שיחד לה פרוטה כגון שידע בו שהיא חמישית ובשעת פרעון א"ל הילך פרוטה של חבית ראשונה וזו של ב' וזו של ג' וזו של ה', אפ"ה כלן אסורות, שהרי בשעת השכירות לא חלקן, ומאי לעתותי ערב, א"ל העבר לי לאחר הולכת הק' חביות, ומצי נמי לתרוצי לברית' כגון ששכרו סתם, אלא רבות' קמ"ל כדפ'[רשתי], אבל חבית חבית בפרוטה אם עשה כך אותה פרוטה אסו' והשאר מותר, מי' ליש'[נא] דברית' ק"ל דקתני נמצאת חבית של י"נ, דמשמע דלא הוה ידע ליה מעקרא בשעת הולכה, איך אפשר להעמיד שלא היה יודע אותה בשעת שכירות אבל בשעת הולכה מצאה והכירה, ואע"פ שלא היה רשאי לעשות כן שכרו מותר, והכי איתא בתוס'[פתא] [פ"ח ה"ד].
<h2>דף סה:</h2>
הוה שפיך, שהיו לוקחים אותו מיש'[ראל]. בהיתירא קטרח, שעדיין בכליו של יש'[ראל] הוליכה. והלא רוצה בקיומו, אף משהריקו לכליו של גוי נאסר בעריבת יין שבתוכה או במגע הגוי הוא רוצה בקיומו, שאם יבקעו נאדותם ויפסיד הוא הגולפא שלו, שאם לא יהיה להם יטלו הגולפא והוא יפסיד שכרו. דמתנה בהדיהו, שלא יפסיד לעולם הגולפא שלו אע"ג דמצטיירו זיקיהו, א"נ דמייתו כלים רקים אם יבקעו אלה ישימו באלה והוא לא הפסיד כלום, ה' צרפתי. וה(ו)א קטרח, תלמודא הוא דקפריך, כלומר נהי דלא (מאגירא) [באגרא] קעביד שהגולפא [לאו] שכר הספינה, אפ"ה אסור לטרוח באסורי הנאה. כגון דמתנה, כלומר לא היה הוא מעבירם אלא שהיה הולך עמהם להתנות עם המברונא להקל מעליהם שכר המעברא. א"נ דיהיב להו קטרי, שלא הולך עמהם אלא שהיה נותן להם החותם שלו להראותו למעבורא לומר שע"י לקחו היין ויקל להם בשכרם, כי נכבד היה בעיניהם, ונ"ל דוקא שלא היו מרבין בשכרו מפני שכר המעברא שכמו כן היו נותנין הגולפי לשאר השפוכאי, אבל אם היו מרבין בשכרו אסור, ששכר איסו' הנאה הוא נוטל או על ידו או ע"י שלוחו והמברונא שלוחו הוא.
יין שנפל ידיחן, דלא בלעי כלל. ואם היו מבוקעות, משום דבלעי ושמא יש בהן נ"ט, ונ"ל שאם היו הענבים מרוסות והענבה נטולה מעוקצה שהיא כמבוקעת ואסור, או אפי' הוא מרופה וקרובה לינטל מעוקצה אע"פ שלא ניטלה. ומעשה, מפ' לה בגמ' אנט"ל. לפי שאין בהנאתן בנ"ט, פי' שהוא נט"ל כגריסין לחומץ.
ההוא ביתא, (והיין) [והיה] ביין כדי לתת טעם בחיטים, ושרוהו בהנאה, דלא דמי לכבשין [ל"ח ע"ב], דלאו למתוקי טעמ' עביד, ולית' לאסור בעיניה, והרי הוא כקנקנים של גוים לרבנן [כ"ט ע"ב].
ולא יעשנו מרדעת, דכיון דמלבוש אדם הוה מעיקרא דלמא שדי אכתפיה, ותנן [כלאים פ"ט מ"ד] לא יתן המרדעת [על כתפו] אפי' להוציא הזבל, ובמרדעת של כלאים קמיירי, ודוקא שאבד בו כלאים דלא חזי ליה ולא מזדהר בגויה, אבל כלאים הנר' מותר לעשות מרדעת אפי' מבגד שהיה תחלתו משל אדם, דהא חזי ליה ומזדהר, ומשום אסור רכיבתו על החמור ליכא למיחש, דבגד החמור הוא ותנן מרדעת של [וכו'] ולא יתן [וכו'].
<h2>דף סו.</h2>
חלא דחמרא, דאסו'. וחלא דשיכרא, דהיתירא. חמירא דחיטי וחמירא דשערי, לענין טבל שנתערבו זה בזה, דטבל וי"נ מין במינו במשהו [ע"ג ע"ב]. ה"ג אמר אביי בנ"ט בתר טעמא אזלי' רבא אמר במשהו בתר שמא והאי חלא דמתקרי. אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלי' דתנן, במ' ערלה (פ"א) [פ"ב מ"י] תבלין ב' או ג' שמות ממין א' או ג' אסו' ומצטרפין ורש"א ב' [יג'] שמות ממין א' או ב' מינין משם א' אינן מצטרפין, פי' ב' או ג' שמות כי ההוא דתנן במ' כלאים [פ"א מ"ב] פול המצרי והחירוב אינן כלאים זה בזה, ותנן לעיל מיניה החיטין והזונין [וכו'] אינן כלאים, ב' [יג'] מינין משם א' לר"ש כגון דלעת יוני ודלעת המצרית, ודוגמתן נמי בתבלין והכא לגבי ערלה. ואמר חזקיה, ומה טעם מצט' והואיל ואין שמ'[ותיהן] שוין והם ב' מינין. במיני מתיקה, שטעם שניהם קרובים זה לזה וכשהן בקדרה אין טעמן חלוק כלל שהקדרה מתמתקת כל צרכה מביניהם, ואע"פ כשהן בפני עצמן טעמן חלוק זה מזה, מ"מ כשהן בקדרה טעמן שוה לגמרי ומצטרפין לאסור אותה, ור"ש סבר כיון דחוץ לקדרה אין מתיקותן שוה אין מצט', ומה שהוצרכתי לפ' הטעם לר"ש מפני שאין הטעם שוה לגמ'[רי] ולא פירשתי בו הטעם מפני שהן ב' שמות או ב' מינין, לפי שמצינו לר"ש דב' שמות וב' מינין מצט' הואיל ושיעוריהן שוין במקצת והם ענין א', כדת' במעילה [י"ח ע"א] הבגד והשק והעור [וכו'] אר"ש מה טעם [מפני שהן ראויין לטמא במושב], פי' בשיעור אחד בטפח, כדת' המקצע מכולן [וכו'], והכא נמי אם לא שהטעם מחלקן אין השמות והמינין מחלקין אותן הואיל (ואין) [והן] אסור א' ושעור א', ור"ש תרתי אית ליה כי ב' אסו' כגון ערלה וכלאי הכרם אע"פ שהן מין א' ושם א' ושעור א' אין מצט' כדאיתי' לקמן וב' טעמים כגון ב' שמות ממין א' או ב' מינין משם א' ואע"פ שהן אסור א' ערלה או כלאים אינן מצט', אלמא בתר טעמא אזלי' אע"פ שאין שמותן שוין.
ורבא אמ' הא מני ר"מ, ולא כדחזקיה, שאע"פ שלא הושוו לא בטעמן ולא בריחן ולא בשמן והם ב' מינים מצט' דכתי' [דברים י"ד] לא תאכל [וכו'], וכיון דכללן לאסו' במקום א' ה"ל כמאן דנפקי כולהו מחד קרא לאסור, וכל (שיעורין) [איסורין] שבתורה לאו דוקא, דהא איכא חלב ודם דלא מצטרפי כדאי' בכריתות [ד' ע"ב], והאיכא תרומה וכלאי הכרם לענין ק' ומאתים דלא מצט' כדאי' במעילה [ט"ו ע"ב] ובמ' ערלה [פ"ב מ"ב, ג'], אלא כל היכא דאסור א' הן כגון ערלה וערלה אע"פ שהן ב' מינין וב' שמות וב' טעמים מצט', א"נ כל היכא דמין א' הוון כגון חיטים וחיטים או חיטים וזונין ושעורן שוה אע"פ שהם ב' אסו' כגון ערלה וכלאי הכרם או אפי' תרומה וכלאים לענין נ"ט ואע"פ שהן ב' טעמים וב' שמות מצטרפי', כללא דמלתא כל היכא שאין שיעורן שוה אין מצט' לאסור אפי' כקל שבשניהם וכל שכן למלקות ולקרבן, אבל היכא דשעורן שוה (אין) [אם] מין א' הוא אע"פ שהן ב' אסו' מצט', ואסור א' הוא אע"פ שהן ב' מינין וב' שמות וב' טעמים מצט', ולהכי אהני קרא דלא תאכל כל תועבה, ור"ש לית ליה צרוף אלא א"כ הן אסו' א' ושעורן שוה, ובדברים של טעמא עד שיהא טעמן שוה, אבל חטין וזונין או שעורין ושבולת שועל לא מצט' אפי' מאיסור א' לפי שאין טעמן שוין, ולגבי טומאה שהיא ענין א' ושעורה שוה במדרסות אע"פ שהן ב' שמות וב' מינין כגון בגד ושק מצט' לקל שבשניהם, אפי' טומאת מת ושרץ שאין שעורן שוה [מעילה י"ח ע"א], מי' ק"ל מ"ש לענין טומאה תרומה וכלאים דאף ע"ג דלנ"ט הן שוין לאסו' את תערובתן כדת' במס' ערלה [פ"ב מ"ט] שאור של תרומה ונצטרפו [וכו'] ור"ש מתיר, לזרים ולכהנים, אפ"ה לענין ק' ור' לא מצט' כדת' בההוא פרקא [מ"א] ואיתא נמי במעילה [ט"ו ע"ב] התרומה ותרומת מעשר וחלה [וכו'] עולים [וכו'] ומצטרפי' הערלה [וכו'] ואינן צריכין, הני הוא דמצטרפי, אבל תרומה וערלה לא מצט', ומדשעורן שוה לנ"ט לשעוריהן נמי לצטרפי מיהא לקל שבהן כדא' לגבי טומאה דבגד ושק כדפ'[רישנא], ואיכא למי' שיעורן דנ"ט לא שעור א' הוא למחשביה כשיעורין שוין ולצטרפינהו אפי' במה שאינן שוין, אבל שיעורי מדרסות שעורן גמור וקצובין הן כדתניא במעילה [י"ח ע"א] קצע מכלם ועשה בגד [וכו'], והא דאמר לר"מ דערלה וכלאים מצט', בין לר' בין לנ"ט בין למלקות קאמר, והכי מוכח במעילה, ואע"ג דלא תאכל [לאו] שבכללות הוא, מ"מ הוי לאויהן מיוחדין לכל א' וא' במקומו ואהני להו לא תאכל למצרפינהו, והכי מפ' במעילה [י"ז ע"ב], לגבי פגול ונותר דלענין אכילה מצט' ונפקי להו צרוף מלא יאכל כי קדש [שמות כ"ט], כל שבקדש פסו' בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילה, דלא לקי על אותו לאו אלא על הלאוין המיוחדין להן במקומן, ומאן דמפ' ג' שמות ממין א' כגון פלפל ארוך ולבן שחור, טועה הוא, דא"כ מה תיובתיה דרבא מהא והא אמר רבא לענין חמירא דחיטי וחמירא דשערי דחד שמא ננהו ובתר שמא אזלי', והני נמי פלפל מיקרי, ועוד דהוו נמי מין א', ומאן דמפ' נמי ג' שמות ג' איסורין כגון ערלה וכלאים ותרומה, א"א להעמידה מכמה אנפי, חדא דהא קתני לה לקמיה בההוא פרקא [ערלה פ"ב מט"ו] דתנן תבלין של תרומה ושל (חולין) [כלאי הכרם] שנפלו לתוך קדרה [וכו'] ונצט' ותבלו ור"ש מתיר, ועוד היכי פסיק למילתיה דמצט' לאסו' לכל, האיכא כהנים דשרי להו דהא חד מיניהו תרומה הוא, ועוד מפני מה שינה את הלשון ולא שנאה בשמותיהן ככולה מתני' והח'[כם] יוסיף עוד.
וחלא פי' חלא דאיס' לגו חמרא דהיתירא, חמרא לגו חלא חמרא דאיסו' לגו חלא דהיתירא. אביי אמר אסור [במשהו], כיון דקרב לגבי חלא אשתני ריחיה וה"ל ריחיה חלא וטעמ' חמרא חלא הוא ומין במינו במשהו, ואע"ג דאזל אביי לעיל בתר טעמא, התם דלא אשתני בגויה כלל אבל הכא כיון דאשתני ליה כמאן דאשתני טעמ', ורבא סבר ריחיה חלא, חמרא הוא בטעמיה וחמרא הוא בשמיה ושנוי ריחו לאו כלום הוא.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא, ריח גוי ליש'[ראל] אם הוצרך לגוי ריח היין מניחין אותו להריח ביין שלנו, דלא ניחוש שמא יגע בו או שמא ישאב ממנו לפיו. יש'[ראל] בדגוי אביי [וכו'] וקמתהני הנאה מאסורי הנאה בכונה. רבא אמר מותר, אפי' במתכוין, דכיון דלאו לריחא קאי אלא לאכילה ריחיה לאו כלום הוא וה"ל שלא כדרך הנאתן, דכל איסורי הנאה אינה אלא דרך הנאתן כדאי' בפסחים [כ"ה ע"ב], אבל (רישא) [ריחא] דורד והדס של ע"ז דהנאתן בכך אסור במתכוין, ואי לאו מתכוין אע"ג דאפשר שרי כדאסי' בפר"ק [י"ב ע"ב]. תנור שהסיקוהו, כמון נמי לאו לריחא קאי ואע"ג דיש ש"ע [—שבח עצים] בפת, ה"מ כגון ערלה וכלאים דאסו' הנאה ננהו, אבל תרומה דאינה אסו' אלא באכילה, אם אין בה טעם תרומה מותר.
<h2>דף סז.</h2>
כל שטעמו וממשו, פי' ממשו זהו כזית של איסו'. ולוקין עליו, והוא שנאכל אותו כזית בתוך כדי אכילת פרס, וזהו כגון שהאסור מרובה בתוכה.
<h2>דף סז:</h2>
טעמו ולא ממשו, שלא אכל מן האסור עצמו כזית בתוך אכילת פרס שאין האסור מרובה בתוכו כ"כ, פרס ד' ביצים ושיעורן הלכך במדי להו.
אע"ג דאיכא [מילי] אחרינא דפגמה בהדיה, שהיה בה מלח הרבה או שלא היה בה כל צרכה וזה הוסיף פגם על פגמה מותר, דלא בעי' שיהא כל הפגם בשביל האסו', והיינו טעם לפגם, ש"מ מהכא דנט"ל מנבלה גמרי' לה, ונבילה הראויה לגר [קרויה נבילה], וקי"ל דאע"ג שפוגמת מעט אכתי חזי לגר, כדגר' במ' חולין [ע"א ע"א] גבי אוכל נבלות עוף טהור נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיהא חזיא ליה, והא ודאי [אי] אפשר שלא נפגמה מעט בירידתה לתוך מעיו, וק"ל הא דגר' בפ' אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב] לגבי טעם כעקר ור"ע יליף לה מג"ג [—מגעולי גוים] ור"ע כדרב חייא לא אסרה תורה [אלא בקדירה בת יומא] דלאו נט"ל הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא הלכך חדוש הוא ומחדוש לא גמ'[רינן], ומ"ה אצט' כל משרת, אלמא מדקא' דקדרה בת יומא נמי חדוש הוא משום פגימת פורתא מכלל דשאר נט"ל אפי' בפגימתה פורתא שרי וגמ'[רינן] להו מנבלה, ואיתא נמי לקמן בשמעת' ובסוף פרקי' [ע"ה ע"ב] להאי ליש', ותו ק"ל גבי שמן [ל"ו ע"א] ודבש [ל"ט ע"ב] דאמ' אי משום ג"ג נט"ל הוא, אטו קדרה בת יומא מי ליכא למיחש, וא"א [—ואי אמרת] דאפי' קדרה בת יומא נמי פגמה ליה, אטו מי פגמה ליה כולי האי דפסיל ליה מאכילה לגמ'[רי], השתא הוא גופיה אפי' למ"ד דקדרה בת יומא פגמה לא קאמר אלא דפגמה פורתא, ולתערובתו פגום לגמרי ופסיל ליה מאכילה, וי"נ ע"ג גרוגרות [ס"ה ע"ב] נמי מי פסלי כולי האי, ומילי נינהו דצריכי עיונא.
ואידך קדרה בת יומא, פי' ואידך דס"ל נט"ל אסור אמר לך אפי' לדידך דס"ל הא דרב חייא אכתי איבעי לך למילף מג"ג לאסור דהא פגמה פורתא, מיהו לדידיה לא ס"ל דאע"ג דלאו בת יומא דפגימה לגמרי אסרה רחמ' וילפי' מינה, והכי מוכח בסוף פרקין [ע"ו ע"א], ומאן דשרי סבר לא פגמה כלל, א"נ פגימה פורתה אפ"ה אסור עד שיפגום לגמרי כדמפ'[רישנא] לעיל, ומאן דמקשי ליה במילתיה בעלמ' הוא דבעי לאוקומי, א"נ שהיה סבור דמאן דשרי בנט"ל אפי' לפגימת פורתא שרי ליה, ולא היא לא שרי ליה עד דפגים לגמ'[רי], שמעתין איתרצן לה וההוא דסוף פרקין נמי אפשר לפ' כדפ'[רישנא] הכא, כי היכי דלא תיקשי לן בהדי האיך מלתא דלעיל מההוא (גודא) [סוגיא] דהכא ובסוף פרק' להך פי' דפי'[רשתי], ואפשר כי רבנן דהתם הכי הוה ס"ל דפגימת משהו שרי ליה, מיהו אנן לא ס"ל הכי, ותמיה' לי טובא דרבנן דהתם [פסחים מ"ד ע"ב], דאי ס"ל הא דרב חייא וקדרה בת יומא פגמה פורתא, ובעלמא נט"ל אפי' משהו שרי והכא גבי ג"ג אסור וחדוש הוא איחדית בהו רחמ', מ"ש דקדרה בת יומא חדית, והלא גבי שאר אסו' פגימת משהו ופגימת טובא כי הדדי ננהו, ועוד מי הזקיקם לומר דלא אסרה תורה אלא בת יומא, כיון דחדוש לא מצאי נימרו נמי דבכל ג"ג קאמ' רחמ' וחדוש הוא, ונר' דברי תלמיד כי הנהו רבנן בודאי לא ס"ל הא דרב חייא ולא ס"ל כרבנן והכא לדדהו כל ג"ג אסור ואע"ג דפגמה לגמרי דחדוש היא ולא גמ' מינה, דהשתא נבלה דגוף האסור הוא כשנפגמה מאכילה שריא ג"ג דטעמא בעלמא ננהו לכ"ש [—לא כל שכן], אלא ודאי חדוש הוא, ושאר נט"ל מותר, מוטב דנלפינהו מנבלה ולא מג"ג, זהו דעת דרבנן דהתם, והא דקאמ' קדרה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא לטעמ' דר"מ קאמר, כלומר אפי' לדידך דס"ל כרב חייא השתא מיהת הא פגמה פורתא, ואינהו ס"ל כי בפגימת משהו שרי, הלכך אפי' תימא דבקדרה בת יומא מיירי אפ"ה חדוש הוא דמנבלה גמ' להו דשרי, ור"מ לא ס"ל הכי כלל דפגימת משהו לא שרי ליה, הלכך קדרה בת יומא אע"ג דפגמה פורתא דין הוא שתהא אסו', והנך דסוף פרקין [ע"ה ע"ב] דאמ' וכלן שבשל בהן, ס"ל כר"מ וס"ל כרב חייא.
<h2>דף סח.</h2>
סרוחה מעיקרא, כגון שהיתה מותלעת בחייה. (אלא) [אבל] פגום מעיקרא ד"ה מותר, דהוי כנבלה סרוחה מתחלתה. ר' יוחנן אמ' בפגום מעקרא מחלוקת, ולא דמי לנבלה סרוחה דמעקרא, דהתם איסור גופיה הוה פגום מעקרא עד שלא נעשה אסו', אבל הכא אוכל הוא דפגום אבל האסור כשהוא בעיניה לא פגום. והא הכא דפגום מעקרא, שכיון שחמצה כל צרכה הרי מחמץ לה טפי פוסלה מאכילה.
שאור של חולין, ובזה כדי, וזהו השביח ולבסוף פגום, כי מפני רבוי שאור באה לידי פגם, שאם לא נפל שם אלא א' היתה מחמצת לב' שעות והיתה ראויה לאכילה, עכשו כשהגיע ב' שעות כבר נפסלה, מיהא בתחלה השביח שגרם לחמצה בשעה א' והיתה ראויה לאכילה. ור"ש מתיר, מפ' לקמן. נפל של תרומה תחלה, ויש בה כדי לחמצה וחמצה כל צרכה והיינו השביח ולבסוף פגם, ואע"פ שאין הפגם כולו בשביל תרומה, [שאם] לא היתה השאור של חולין לא נפסלה על ידה, מ"מ מסייע לפגם הוא, ואימ' גם הכא טעם לפגם מותר, וקתני ד"ה אסור. נפל של חולין, וזהו פגום מעקרא ופליגי, ובהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור, ותיובת' דעולא בתרתי.
<h2>דף סח:</h2>
וכ"ת ה"נ כר' זירא, כלומר טעמא דרבנן דאס' בסופא משום דלא חשבי ליה לחמוץ יתירה בפגם אלא בשבח, דאע"ג דפסיל ליה מאכילה משביח ליה לחמוץ עיסות אחרות, ור"ש דשרי סבר פגים הוא לה דאפסילה מאכילה והוי פגום מעקרא. ת"ש מסופא היין וכ"ת הכא נמי כדשני והא קתני נפל, אלמא אפי' לר"ש ס"ל בחמוץ יתירה פגים הוא לה, היכא דהשביח ולבסוף פגם מיהו מודי דאסור. אלא ש"מ, ותיובת' דעולא בתרתי.
אלא רישא, אמאי אצט', רישא דמשביח בה מבעיא, פשיט' דאסרי רבנן. אמר אביי רישא לר"ש אצט', סד"א נהוי כהשביח ולבסוף פגים, דמי גרם לה לחמצה בשעה [אחת איסור] ובהשביח ולבסוף פגם הא קמודה ר"ש. ור"ש, אמר לך היכא דשבח מעקרא מחמת אסור לבדו אסר ליה, ומודינא לכו ואסירי, אבל הכא באותו שבח עצמו התר היה עמו ואין התר מצטרף לאיסור. ואפי' איסור לאיסור לא מצטרף דתנן, במ' ערלה [פ"ב מ"א] הערלה וכלאי הכרם עולין (בק"א) [בר"א] ומצט' ורש"א אין מצט', שאם (עלו) [נפלו] ג' קבין ערלה וג' של כ"ה [—כלאי הכרם] לתוך ק' סאה של התר אותו התר מבטל הערלה בפני עצמה שהיא לו ר"א, ומבטל הכלאים כמו כן בפני עצמו, ואם היה הכל ערלה או כלאים היה כלן אסו' שאינו אלא א' בק', והיין שנפל לתוך העדשים בודאי לא אצט', אלא או לגלויי טעמא דשאור של חולין תחלה דלאו כר' זירא הוא אלא משום דפגים מעקרא נמי פליגי, א"נ היא גופה אשמעי' דיין לתוך עדשים וחומץ לתוך השעורים נט"ל הוא.
דהא ממאס מאיס, והא כנבילה סרוחה מעקרו. אלא מעתה, וקסבר שרץ דלא מטמא יבש משום דגמ' לה מנבלה הוא, דכתי' [וכי ימות (ויקרא י"א)], עד דהויא לחה (בשעת) [כשעת] מיתה, דוכי ימות מיותר הוא, דהא כתו' לקמיה הנוגע בנבלתה, אלא ש"מ למדרש ביה כעין מיתה, שאם נתיבשה בענין שאינה יכולה לחזור לכמות שהיתה אפי' ע"י שריתה מעת לעת בפושרין טהורין [נדה נ"ד ע"ב], ואע"פ שאינה סרוחה אלא שנתיבשה ע"י מלח וע"י אור ואפי' הוא ראויה לגר ע"י שריתה במים ב' ימים או ג' אפ"ה טהורין דלאו כעין מיתה הוא, וקס"ד בשרצים נמי מנבלה לענין טומאתה נמי לא לגמרי מיניה, דאע"ג דיבשים ננהו נמי ליטמאו, ומ"מ חדוש הוא דהא אי מוסרחים ננהו מטמאי היכא דהוו לחים, דהא לא גמרת להו מנבלה לענין ראויה לגר בין לטומאה בין לאסור, ולענין יבשין נמי לענין טומאה לא תגמרינהו מיניה ותנן במ' נדה [שם] א[בל] הזוב והניע והרוק מטמ' לחין, אלא לאו ש"מ לא מאיסי ולאו חדוש ננהו, ורב סבר נט"ל אסור, ונבלה הראויה לגר דקא' רחמנא למעוטי סרוחה מעקרא, וה"ה לשרצים דלא אשתני כלל מנבלה, הלכך לגבי לח ויבש נמי גמרי' להו מינה דלא חדית בהו רחמנא ולא מידי.
וה"ג לטעמי' [כו'] שכבת זרע ורוקו של זב נטמאו לח ויבש, פי' (לדרכו) [לדידכו] דסבריתו למי'[מר] דכולהו מנבלה ילפינן ולא כתוב בהו טעמ' בגופיהו, לגבי שכבת זרע ורוקו של זב מי לא מודית דמאיסי וסריחי לגר אף כשהן לחין אפ"ה מיטמו ולא מקיש להו רחמנא לנבלה, א"כ לענין יבשין אמאי מקשי' להו לנבלה, אלא ע"כ בגופיהו כתו' טעמ' דידהו דלא מנבלה גמ', ש"ז ראוי להזריע, דהיינו כשהוא לח ואפי' הוא מסריח, דראוי להזריע הוא חוץ מש"ז במעי אשה לאחר ג' ימים דרחמ' מעטיה מוהיו נכונים [שמות י"ט], והכי אית' במ' שבת [פ"ו ע"א פרק] אר"ע, רוקו נמי כתי' כדאי' במ' נדה [נ"ו ע"א]. הכא נמי בשרצים במותם, ורוקו ה"ט דלא מפ' טעמ' דילה הכא, דסמיך אמאי דמפ' ליה התם [נדה שם], (והכא) [וחדא] מיניהו נקט לפרושי, ומאן דמפ' האי יבש דנבלה משום דה"ל סרוח, טועה הוא, חדא ליש'[נא] דיבש לא משמע הכי, ועוד דומיא דלח ויבש דש"ז, והתם אי משום סרחון הוא לח נמי סרוח הוא, ועוד דקא מפיק לה טעמ' במ' נדה מכי ימות מן הבהמה כעין מיתה, ואי משום דמסרחת הא קא נפקא לן [לעיל ס"ח ע"א] מלגר אשר בשעריך, ותו לא מידי.
<h2>דף סט.</h2>
נפל לתוך חלא מאי, פי' משביחו או פוגם. אמרטוטי אמרטט, נ"ל שכבר נפל צמרו מעליו ואח"כ נפל שם הבשר ועמד בו עד שנתן בו טעם, וההוא ודאי נ"ט לשבח הוא, אבל היכא שנפל שם בעודו צמרו עליו מספקא לן אי משביח אי פגים.
לא גרע מתרומה, פי' אינו בטל בפחות מתרומה, מ"ט דיהיב טעמ' עד ק', ואע"ג דכל אסו' שבתורה בס' משערינן עד ס' יהיב טעמ' טפי לא, (אע"ג) חוץ מה[מ]חמץ ומתבל וגריסין עד דיהבי טעמ' אפי' ביותר מק"א עכברא בחלא שני, כי מפני תקפו של חומץ כל דבר ה(מ)רפה(ו) מעבה[ו] מיד ניכר, וס"ל לרבינא דעד ק' הוא נכר, והאי דקאמ' מתרומה, סי' בעלמא קאמ', ולאו משום דתרומה, דאלו תרומה אע"ג דאין בו נ"ט אם פחות מק' (ככל) [בכל] החולין [אסור] וכפרשי' ואם יותר מק' הוא אם יש בו נ"ט אסור ואם לא מותר. ודלמא כתבלין דתרומה, ומשום דקא' איהו תרומה אקשי ליה איהו תרומה, וה"פ דלמא עכברא בחלא אפי' יותר מק' נמי יהיב טעמ', מפני תקפו של חומץ, וה"ל חומץ כתבלין של תרומה בקדרה של חולין. רב אחאי שיער בחלא בחמשין, סבר לא יהיב בה טעם אלא בחמשים. והלכתא אידי, פי' בין בחלא בין בשיכרא בס', אלמא קסבר נ"ט לשבח הוא.
נכרי שהיה מעביר הניחו בחזקת משתמר, מפ' בגמ' שפי' ממנו סתם והלך לו לדרך אחרת, שכיון שלא ידע באי זה דרך יצא לו, או כמה ישהה מתירא הוא שמא יבוא דרך עקלתון ויצא לו לפניו, או שמא לא ישהה כ"כ, אפי' שהה הרבה מותר. מודיעו שמפליג, כדתניא נמי בגמ' לכו ואני אבוא אחריכם, פי' שפי' ממנו ואמר לו אלך עד מקום פלוני ואשוב אחריך ויש עד אותו מקום בין הליכה וחזרה שיעור שתימה וסתימה ונגוב ושהה בשיעור הזה אסו', שכיון שהודיעו השהיה והודיעו שאחריו יבוא אינו מתירא שיבוא לפניו בדרך אחרת קרובה מזו, ודוקא שהודיעו מקום הפלגתו אבל אם לא הודיעו אע"פ שאמר לו לך ואני אבוא אחריך ונתעלמו עיניו ממנו מותר, משום דמרתת ואמר שמא לא ירחיק כדי שאוכל לשתום ולסתום ולנגוב, ואע"פ שלענין טהרות אמ' שאם אמ' להם לכו ואני אבוא כיון שנתעלמו, התם משום חשש מגע הוא וחביות פתוחות או אוכלין מגולין הן דבהרף עין יכול לנגוע בהן ואינו נכר מגעו, אבל הכא דאיכא שתימה וסתימה ונגוב דמנכרא מלתא ומרתת, ואו' אני כי רישא נמי אע"פ שהודיעו מקום הפלגתו ויש מאותו מקום עד מקום ההפלגה בין בהליכה וחזרה שעור שתימה וסתימה ונגוב כיון שלא הודיעו באי זה דרך ישוב אע"פ ששהה הרבה מותר, אמר שמא לא יבוא בדרך זו ויבוא בדרך אחרת שאינה רחוקה כ"כ כדי שישתום ויסתום וינגוב.
ישתום, לשון פתיחת נקב קטן, כגון שתום העין [במדבר כ"ד], כלומר כדי שיקוב מגופת חבית אפי' פתיחת שיעור קטן כזה אסור. רש[בג]"א כדי שיפתח, כלומר לנקיבת המגופה לא חיישי' כי דבר הנכר הוא כדמפ' בגמ' [ע"ב], שאינו מתחבר יפה, א"נ אין מראה טיט בן יומו [דומה] למראה טיט של ב' ימים, אבל אם שהה כדי פתיחת כל המגופה ועשיית מגופה אחרת ונגיבתה אסור, והיינו זיופא דאמ' בגמ', ור"ש חייש לזיופא ור"א לא חייש לזיופא, שכיון שהחבית סתומה במגופה אין חוששין שמא יעבירנה ויזייף אחרת תחתיה כמותה, כי מתירא הוא שמא יכיר יש'[ראל] את תכונת מגופתו שלא היתה כזו, ור"א דלא חייש לזיופא כל המגופא, איכא למימר דחייש לשיתומ' דרבנן, ואע"פ שהדבר קרוב להראות יותר מן הזיוף, אפ"ה איכא למיחש שמא היה קל בעיני הגוי לזיף נקב א' קטן יותר מכל המגופא, מ"מ קי"ל כתרוייהו דלא חייש לא לשתימה ולא לזיופא, וה"מ היכא דלא חזי' אבל היכא דחזי' כגון שהעביר את המגופה מפי חבית והכיר בה מלמטה מקום שיתום וסתימה אסו' אפי' בהנאה דהא ודאי מגעו.
המניח יינו, מפ' בגמ' [ע"ב] משום [קרון ו]ספינה אצט'. ה"ג הניחו בחזקת משתמר והלך לו, ול"ג ברישא מותר, ויס"ג דלא כתוב בהו הניחו בחזקת משתמר אלא המניח יינו [בקרון או בספינה] והלך לו בקפנדריא ונכנס למדינה, ולפי הגי' הזו נראה כי הקפנדריא היא חזקת המשתמר, כלומר המבוא שהלך מהם שלא ראו באי זו דרך הלך ולא ראו כניסתו במדינה, ודומה לו הא דאמ' בגמ' [ע"ב] בבא להם דרך עקלתון, וק"ל להאי פי' אמאי אצט' ברישא ה"ד בחזקת משתמר, לגמרה מהאיך, דכל היכא דפירש להם סתם ולא ראו את דרכו ולא ידעו מקום הפלגתו מותר. הניחו בחזקת, כדמפ'[רישנא] ברישא. והלך לו קפנדריא, פי' הקיף דירות הרבה, נ"ל שלא הודיעו כאן שיכנס למדינה וירחוץ, שאם הודיעו אע"פ שלא אמר לו באי זה דרך יבוא כיון שהשיעור גדול לשתום ולסתום ולנגוב ככניסת המדינה ורחיצה אסור, אלא כגון שפי' ממנו סתם ולא הודיעו מה יעשה. הודיעו שמפליג, כדפרישי' ברישא שהודיעו מקום הפלגה ושיעור מקום ההפלגה כדי שתימה והודיעו שיבוא אחריו באותה דרך אם שהה כשיעור זה אסור, ודוקא שיש במקום ההפלגה כשיעור זה אבל אם [אין] שם כשיעור זה אע"פ ששהה יותר הרבה מותר, מ"ט דמרתת דלמא השתא אתי וחזי ליה.
המניח נכרי, מצריך לה בגמ' [ע"ב]. היה אוכל עמו, דולבקי בצד השלחן הוא, והוא מקום הנחת כוסות ולגינין וכלי משקה. והניחו ויצא, אפי' בחזקת משתמר אסור, מ"ט דלא מרתת מיניה אמ' הכי משהנחני אוכל ושותה על שלחנו ויצא לו ודאי דעתו היה שאשתה מה שלפני ככל רצוני. ואם אמר לו, אמ' מעתה, אש'[תה] בעצמי, כי הרשהו על כל יינו שבביתו, כי לאותו שעל השלחן לא היה צריך רשות. וסתמ', כרישא דלא חייש לשיתומא.
מ"ש רישא, דקס"ד סופא שהן טמאות משום מגע החמרין עצמן קאמ' שהם עמי הארץ ורישא נמי קא נגעי, ומתרץ דאין הטומאה מפני החמרין אלא מפני מגע ע"ה אחר שהולך בדרך ואין מקפידין עליו.
<h2>דף סט:</h2>
(דבעי) אימא [וכו' דבעי] אם ראה אותו שהפליגה ליחוש דלמא נגע בפתוחות ופתח הסתומות, קמ"ל דלא חיישי' אפי' הפליג מ"ה [=משם הרבה], כדפ'[ריש] ואזיל דמרתת מיניה דלמא קאי אגודא דנהרא שהוא מקום גבוה על שפת הנהר ורואה אותו מרחוק, הלכך אפי' פתוחות מותרות, ואי אשמעי' ספינה אבל חנות [וכו']. וק"ל מ"ט נקט בחנות יוצא ונכנס, דמשמע שאם שהה כדי שתימא אסו' אע"פ שלא הודיעו הפלגתו, וא"ת מדוקיא נקט ליה שאם שהה אסור, אם [כן] ה"ל למתנא בסופא אם הפליג כדי שישתום אסו', ולמה [נקט אם] לא הודיעו, אלא ודאי אם לא הודיעו הפלגתו אע"פ שהפליג הרבה מותר, ונ"ל כי רישא אורחא דמלתא נקט, שאין אדם עשוי להניח חנותו לגוי ומפליג, וה"ק אם עשה כמו שדרכו לעשות שיוצא ונכנס והניח דעת הגוי בכך שלא הודיע הפלגתו מותרת אפי' הפליג, ולא תימא שיצא בתחלה ואח"כ יצא והפליג, אלא אפי' פעם ראשונה יצא והפליג מותר, יוצא ונכנס אורחא דמילתא נקט כדפ'[רישנא]. והא דאמ' בהניחו בחזקת המשתמר אפי' חביות פתוחות מותרות אפי' נעל הדלת בפניו, דוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן, אבל נכרי שהיה מעביר דוקא סתומה שהיא מותרת אבל פתוחה לא שהרי אפשר לפשוט ידו וליגע ביין, ואם חסירה היא אפשר לפרקה מכתפו ולהניחה למטה וליגע בה, ו' אמ' [—והוא אומר] להנוח מעט הורדתיה, הלכך אם מלאה היא אסו' מיד ואפי' לא הורידה כלל, והיינו דגר' פ"ר ישמעאל [ס' ע"א] האי גוי דדרי וקאזיל ישראל אחוריה מליאה אסור, ואם חסרה היא כיון שנתעלמה מעיניו אסו', שמא הורידה מכתפו ונגע.
מחלוקת בשל סיד, שאינו ניכר שתומי למעלה שמתחבר יפה, ומראה אחת לכלו, ורשב"ג דשרי משום דלמטה מיהא ניכר שאינו יכול להחליקו למטה ומתירא הוא שמא כשיסיר מגופתו מפני החבית יהפכנו ויראה ויכיר, ורבנן לא חיישי' לכך, סברי לא מסתפי גוי בהכי, אבל של טיט שהוא [וכו'].
האידנא מ"ט לא מפקדי', אפי' בחותם א' כי אם בחב"ח. משום שיבא, פי' הגאון ר' יצחק מניקת, והוא שפי'[רשתי] פ"ר ישמעאל שמניחין שפופרת, והתם ודאי אין לו הכר כלל בשל [ס]יד לא בחבור ולא במראה לא מלמעלה ולא מלמטה, שהרי מתחלה כמו כן לא היה מתחבר עם האחר, ואיכא למיחש לשתומא, הלכך בעי' חב"ח, כגון אגנא אפומא דחבית', ודיירנא ביה, שהכל מכוסה ואין בו לחוש לשתומא. זונה גויה חמרא שרי, לאדם לשתות הימנה שלא ע"פ שאלתם.
<h2>דף ע.</h2>
ההוא ביתא דהוה מליא חמרא דישראל וגוי, ואותו הבית היה פתוח לר"ה או שהיה בחצרו של יש'[ראל] ויש'[ראל] דר באותה חצר, הלכך דלהדי בזעא שרי, שהיה מתירא שמא עומד בחוץ ורואני, ואע"ג דאינו נתפש עליו כגנב שיש לו רשות ביין ובבית, הרי הוא כאותה ששנינו [ס"א ע"א] המטהר יינו של נכרי. דהאי גיסא אסור, אם שהה כדי שיפתח את החבית, אלא א"כ יש עליו חב"ח, וה"מ בבית שאין דר בה כגון שאותו בית האוצר.
ההוא יש'[ראל] וגוי, פי' זה שותה יינו וזה שותה יינו, ושמעו קול תיגרא קדים ואתא גוי חמרא שרי, מפני שהוא בחזקת משתמר, ואע"ג דה"ל לגוי רשות' למיתב בביתא דומיא דהמניח [ס"ט ע"א], ואית דאמרי אפי' היו שניהם שותים מיינו של יש'[ראל] מותר, ואי ק"ל מתני' היה אוכל עמו דאפי' בחזקת משתמר אסור, התם כיון דהניחו אוכל ויצא לו מימר אמר דעתו היה שאמזוג אני לעצמי, אבל היכא ששניהם יצאו ולא הרשהו לשתות יינו שלא בפניו, אם היה בחזקת משתמר, אע"ג דאחדיה לבבא באפיה מפני שהבית בית דירה ליש'[ראל] היה וסופו לחזור שם, וזה מוכיח לפי' שפי'[רשתי] בספינה וחנות דא"נ מפליג לספינה וא"נ אחיד לדשא באפיה כיון דסופו לחזור שם אם לא הודיעו שמפליג כדפ"ל ליש'[נא].
ההוא חמרא דיש'[ראל] הוה יתיב בביתא ויתיב יש'[ראל] בעליונה שמע קול תיגרא, נ"ל כגון שהיו בית ועליה והיה גוי דר בבית ויש'[ראל] בעליה והיה ארובה בתקרה והיין מונח למטה כנגד הארובה ויש'[ראל] רואה אותו כולו מלמעלה ושניהם נכנסים בפתח הבית, אלא שיש מחיצה בכניסתו בין דרך הסולם למקום שהיין עומד בו, שאין יכול לראות כלום בבית דרך כניסתו ועליתו בסולם עד שיעלה לעליה ויראה את יינו דרך הארובה, ואין לו רשות ליש'[ראל] לעבר אותה המחיצה ולהלך בבית עד מקום יינו אלא מדעת הנכרי, הלכך כל זמן שיש'[ראל] עומד בעליה חמרא שרי אפי' חביות פתוחות, אבל אם אין ישראל בעליה לא מסתפי מיניה למימר השתא אתי, כיון שאין לו רשות לילך בבית כלל, והוא מרגיש בו בפתיחת הדלת ועליית הסולם מיד הוא פורש מן היין ובא לו בנחת במקום אחר בבית, משום הכי אצט' למי'[מר] כי היכי דקדמי אנא, ונ"ל דכי מהנה ליה שמירת הארובה ה"מ ביום אבל בלילה כל הישן כמי שהלך דמי, וא"נ אפי' נעור בלילה בחשכה מי יאיר ליה ומי ישמור את יינו שלא יגע הגוי בנחת, הלכך צריך שידור למטה וידור שם בלילה, ואם יעשה שם הגוי ירגיש בו יש'[ראל].
ההוא ביתא דהוה מליא, ויינו של גוי מונח. דאחיד לדשא אמר רבא אי אית, לאשתמוטי, שלא היתה מחיצה י' מפסקת בין יינו של גוי ליינו של יש'[ראל] (ביין), דיש לו שייכות שם על עסקי יינו, ואין עינו של יש'[ראל] יכולה לראותו כלל אסור, כדתנן [ס"א ע"א] המטהר, אלמא בעי' שיהא עינו של יש'[ראל] רואה את כולו. ואי לית ליה לאישתמוטי, שהיתה מחיצה עשרה מפסיקתן. חמרא שרי, דנתפס עליו כגנב הוא ואע"ג דאחדיה לדשא.
מיתיבי ננעל, או שא"ל שמור, והניחו יושב ומשמר בבית אע"פ שלא הודיעו שמפליג אסור, דיש לו שייכות גדול על היין [ו]הבית, מפני שהכל בשמירתו ועליו לחפש ולדקדק בשמירת היין, א"נ כיון דא"ל שמור ה"ל כהודיעו שמפליג, קתני רישא ננעל הפונדק, פי' שמצא שם גוי שנעל בפניהם. מאי לאו אע"ג, ואי אקשי לך מאי ננעל אפי' לא ננעל נמי, איכא למי'[מר] כגון שהיה יש'[ראל] דר באותו חצר אלא שאינו דר באותו בית דכיון דאכסי מעיניה אסור הואיל ויש לו טענה בבית שאינו נתפס עליו כגנב, א"נ אין לו טענה אחרת בבית אלא שאמ' שמור בין שמצאו בפנים בין בחוץ אסור כדמפ'[רישנא], ואי לא א"ל שמור והניחו בפונדק ולא [ננעל ה]פתח [ולא] הודיעו שמפליג מותר כדתנן [ס"ט ע"א] המניח נכרי [וכו']. ואחרי זאת מצאתי בתו'[ספתא] [פ"ח ה"ה] דכל היכא דאית ליה לאשתמוטי שיש לו רשות או בבית או ביין ומצאו שנעל ליה הפתח אפי' בבית שיש'[ראל] דר בתוכה או שסופו לחזור בה כגון חנות וספינה אע"ג שלא הודיעו שמפליג אסור דכיון שנעל חיישי', דתניא בתוס'[פתא] המניח יינו בפונדק ונכנס (לדרך) [לכרך] אע"פ ששהה לזמן מרובה מותר ואם הודיעו שמפליג או שנעל הפונדק אסור המניח יינו בספינה ונכנס למדינה אע"פ ששהה לזמן מרובה מותר אם הודיעו או שהפליגה אסו', הנה כי אין לנו לזוז מזה דכל היכא דלא נתפס עליו כגנב ונעל הגוי בפניו אסו' בכל ענין, מעתה ההיא ליש'[נא] קמא דתיגרא אבעי לן לפרושה דהא דשרי רבא לחמרא דישראל אע"ג דאחדיה גוי לדשא, מפני שלא היה לגוי רשות באותו [בית או יין], ואע"פ דמעקרא הוו תרויהו שתו חמרא, התם מכי נפקו לא הוה רשותא לגוי למהדר כלל בלא דעת' דיש'[ראל] וה"ל כנתפס לגנב דלית ליה לאשתמוטי, ואין דעתו נוחה הימנו, וההוא מעשה קמא דהוה ביה בזעא בפתחא ואמר מהאי גיסא ומהאי גיסא [אסור], אין אנו צריכין לפרש ואין יש'[ראל] דר באותו הבית, אלא אפי' היתה דירתו באותו הבית ולא הודיעו שמפליג כיון שמצא דלת נעול בפניו אסו', וההיא צריכותא דאמ' לעיל בספינה וחנות דאמ' אבל בספינה דפליג לספינתיה ועביד אימא לא צריכא, וגבי חנות נמי אמ' [ס"ט ע"ב] אבל חנות דאפש' לה (למה ליה) [לאחיד] לדשא באפיה, ופי'[רשתי] בשתיהן דהא קמ"ל מתני' שאפי' ראהו שהפליג ספינתו ונעל לו דלת בפניו מותר, והיתי סומך על ליש'[נא] קמא דתיגרא, ומעתה אין לי לסמוך עליו כי קטיגור הוא, ומפ'[רישנא] לה כפשט', כלו'[מר] אבל ספינה הואיל ואיבעי מפליג ועביד, כלומר אימא אע"ג דלא חזי ליה דאפליג נמי ליחוש דלמא אפליג וכן חנות.
ההוא יש'[ראל] וגוי דהוה שתו, וזה ודאי שהיה הגוי שותה יינו ויש'[ראל] את יינו, דאי תרויהו שתו מיינו של ישראל ק' אמתני' היה אוכל, דאפי' בחזקת המשתמר אסור, ואית דאמ' הא נמי אע"ג שהגוי שותה מיינו של יש'[ראל] מותר, וכגון שלא הניח הלגין לפניו בשעת עמידתו אלא נטלה והרחיקה מלפניו וה"ל כלגין על הדולבקי שמותר, ואפשר להעמידה, ואשמעי' רבותא דמ"מ אמר גוי אפי' לתפלה לא מעכב נפשיה ולא שביק חמריה, וכן מעשה דספינה ברית' דשבת אשמעי' כאסור גיורא.
ההוא אריא דנהים, הנה זה אע"פ שלא היה לו רשות לא בבית ולא ביין כי של יש'[ראל] היה הכל, אפ"ה קול האריה נשמע למרחוק והנה אפשר לאשתמוטי בהכי שלא יתפס עליו כגנב, ומפני מה התירו רבא והלא לא היה שם בית דירה ליש'[ראל] כלל, אלא אמר כי היכי דטשינא, הא לאו הכי הוה אסו'. הנהו גנבי רוב שוראי יש'[ראל] ננהו, רוב הגנבים שהיו רגילים לעלות שם היו יש'[ראל], ומאי דמספקא ליה לרב דימי [ע"ב] במעשה דפולמוסא אי הוה כספק ביאה משום דפתיחי חבייאת' טובא או לא, פשיטא ליה לרבא דלא הוי כספק ביאה ומדפתחי חבייאתא טובא ודאי נגעי, אלא מ"ט שרי משום דרוב ישראל ננהו.
<h2>דף ע:</h2>
ההוא רביתא, גויה היתה. אופיא, רותחת של יין מצאו לידה, (מפיה כי) [ואפ"ה] שריא [ואע"ג] דלית ליה לאשתמוטי הוה, ואי אמרת הא קחזי' דנגעה, אימא לא נגעה ביין אלא מגבה דחבית' שקלה, ואע"ג דהשתא ליכא רותחת התם. אימור אתרמויי אתרמי, דהוה בההיא שעתא, ודוקא אופיא דאיכא למי' (דאפי') [לא נגעה] בפי החבית אלא מגופת החבית (או) [אבל] כל דבר ידוע שמפי החבית נוטלתו אסור, אע"ג דנתפסה עליו, דהא גנבי ממש כיון דפתוח חבייאת' אי לאו דרובא יש'[ראל] הוו הוה אסרי' ליה לחמרא.
ההוא פולמוסא דסליק [וכו'] כי הוי עובדא קמיה דר"א, לפי דעתי כך היא הגי', ולא ידענא אי משום דסבר דספק ביאה הוא וטהור, כלומר אע"פ שודאי נכנסו הרי הוא כאלו לא ידענו בהם אם נכנסו אם לאו ומותר כדא' ממתני' בולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, אפי' פתוחות, שאין פנאי לנסך, אי משום דרוב אזלי בתר פולמוסא [ישראל נינהו], וקפריך ליה אעפ"י שהיתה שעת מלחמה היאך דומה לספק ביאה של משנתי' והלא משנתי' אין לנו היכירא בעולם שנגעו בהם כלל הלכך תלי' שלא נגעו בהן שאין להן פנאי לנסך, אבל הכא הרי נפנו והרי נגעו על היין, ומתרץ כיון דפתוח חביאת' טובא, נראה כי לא נפנו על עסק נסוך אלא על עסק שלל, שהיו סבורין שהיה בהן ממון וכיון שראו את היין עזבוהו שאין פנאי לנסך וה"ל כבולשת דמתני', ואע"ג דמתני' אין היתר משום ספק ביאה, שאפי' ודאי נכנסו מותר שאין פנאי לנסך, לאו מדוקא נקט ליה הכא בספק ביאה, אלא רצו להרחיק הדבר מאסור ואמ' אע"פ שודאי נכנסו ודאי נגעו בגב החביות כיון דחביאת' טובא פתוח בשעת מלחמה הואי הרי הוא כספק ביאה, והא דקא' טהור ולא קאמ' ומותר, ליש'[נא] דמתני' נקט דתנן שהיה ר"א אומ' ספק [וכו'] זהו דעתי, ומי שמפ'[רש] לה מתרי ספיקי כי ההוא ספק דר"א, לפי דעתי טועה הוא, חדא היא מסתפק' לן וחדא אם נכנסו אם לאו, תלת ספיקי ננהו חד ספק ביאה וחד ספק מגע וחד ספק נסוך, וה"ד לספק ביאה דר"א, ועו'[ד] מתרי ספיקי לא משתרי בשתיה כדת' [ס"ט ע"א] המניח נכרי, וכלן בתרי ספיקי ננהו, (לא) ספק מגע ספק נסוך, ועו'[ד] דהא דר"א הוא דאמ' במ' נדה [ח' ע"א] הלכה כר"א בארבע, והוא דספק ביאה לאו משנה הוא, אלא ודאי צריך לפ' כדפ'[רשתי], וה' צרפתי מפ' בה פי' אחר וגי' אחרת, אנו אין בידינו לא גי'[רסתו] ולא פי'[רושו], וכמדומה לי שיש לדקדק על פי'[רושו] הרבה.
מסובית', מוכרת יין, על שם [ישעיה א'] סבאך מהול במים. לא מסרה, (דלאו מילת') [דלא דמיא הא מילתא להא] דתניא [ע' ע"א] או שאמר (אלא) לו שמור [אסור], דהתם הניח חבית פתוח ומסר לו שמירת כל מה שבבית, אבל הכא שסגרה את פתחה בודאי כדי שלא תכנס שם הגויה עשתה, ואם נכנסה הרי היא נתפשת כגנב.
ה"ג הן והא אתמר [חצר שחלקה] מסיפיס, כאותה ששנינו [מדות פ"א מ"ו] ראשי מסיפיס מבדילין בין קדש לחול, והן יתידות נמוכות הרבה קבועות בקרקע סמוכות זו לזו, ואין עשויות אלא להכיר' שיכיר איש את חלקו ולא יכנס זה על זה בלא רשות. בגוי אין עושה י"נ, אפי' הניח את יינו בחצר והגוי עומד בצד המסיפיס הזה, אע"ג שאינו נתפס עליו כגנב עד שיהא שם מחיצה עשרה כדאמ' בב"ב [ו' ע"ב] לעולם לנתפס עליו כגנב למסיפיס מצי לאשתמוטי במחיצה י' לא מצי לאשתמוטי ליה, אפ"ה כיון דאין לו רשות לעבור שם היכא דלא נמצא שם מותר, אבל היכא דנמצא שם מיהא חיישי' כיון דלא נתפס עליו כגנב, ובטהרות בין נמצא בין לא נמצא טמאות הואיל ולא נתפס.
פנימית של חבר, ושאין רשות לע"ה לעבור על החבר. אע"פ שידו של ע"ה מגעת לשם, קס"ד שהיא חלוקה או במסיפיס או במחיצה דאפי' במחיצה י' יד ע"ה מגעת לשם, [שאני התם שנתפס עליו כגנב] כלומר לא שחלוקה במסיפיס אלא במחיצה י'. דנתפס עליו כגנב, ונ"ל בין במסיפיס בין במחיצה י' בין בטהרות בין ביין נסך יש להרחיק היין והטהרות מן המחיצה כדי שאם יעמוד זה בצדה לא יוכל ליגע בהן ממקומו, אבל מתוך התוס'[פתא] [טהרות פ"ח] נר'[אה] שכל רשות אחרת נמנע מלפשוט ידו שם וליגע, ואם מחיצה י' היא אף בפשיטות ידו הרי הוא כגנב.
ת"ש רשב"ג אומר ובלבד שלא תהא ידו של ע"ה מגעת לשם, ליש[נא] דתוס'[פתא] [טהרות פ"ט ה"ו] ובלבד שאין ע"ה יכול לפשוט ידו וליגע, כלומר ליגע שאם ימצאוהו פושט ידו יתפשוהו כגנב, הא ידו מגעת לשם, כלומר שאפשר ידו מגעת לעבור וליגע שלא יתפש עליו כגנב, אע"פ שאין לו רשות לעבור כגון שהמחיצה פחותה מי' אינו שוטח, וק' לר' יוחנן, ואי ק"ל הכא קרי למחיצה י' שאין ידו של ע"ה מגעת לשם ולעיל קרי ליה אע"פ שידו מגעת לשם לתירוצא דרב, תרוץ דלאו גבי הדדי תניא ומר קרי לה הכי ומר קרי לה הכי ולא פליגי אלא בליש'[נא], ויש דוגמתו בפ' אלו עוברין [פסחים מ"ה ע"ב] בבצק שבסדקי עריבה ולא פליגי מתנית' אלא בליש'[נא] בעלמא, וכאלה רבים בתלמוד, ונ"ל דוקא שגגו של חבר למעלה דסגי ליה במחיצה י', אם היה גגו של ע"ה למעלה לא, משום ספק רוקו שיכול לרוק למטה מידי די' עברו. א"ל ר' יוחנן גג שאני, שיכול לומר, אימצורי קא [וכו'], פי' מתעסק היתי במיצר ולא ידעתי עד שפשטתי את ידי למעלה, ומ"ה בעי' מחיצה י' כדי שיזהר מלהגביה ידו שם, אבל בחצרות ליכא למימר הכי שאע"פ שהיתה מגביה ידך על המיצר מה לך להעמיק ידיך ולשחות למטה בחלק שני.
ה"ג ת"ש גגו של חבר למעלה מגגו ואע"פ שידו של ע"ה מגעת לשם, וליש' דתוס'[פתא] [פ"ט ה"ו] אע"פ שיכול לפשוט ידו וליגע, ות"ק דרשב"ג הוא, וליכא לתרוצי כדלעיל במחיצה י', דא"כ במאי פליגי, וק' לרב. אנא דאמרי כרשב"ג, וקא' רשב"ג בגגין וה"ה בחצרין.
בולשת, חיל בשעת שלום שאין באין לשלול אלא שיש (בהם) [להם] רשות לאכול ולשתות (משם) [משל] בני העיר. פתוחות אסורות, שמא נגעו. סתומות מותרות, אפי' נשתהו שם הרבה, שאם פתחו אותן לא היו סותמין, שאין יראת בעלים עליהם. בשעת מלחמה, לפי שאין נפנין אלא על השלל ואין מפנין עצמן לנסך, מתיראין שמא יתגברו עליהם ויהרגום, והרי הם כנתפס עליו כגנב שאפי' הדבר ידוע שנכנסו מותר.
<h2>דף עא.</h2>
האומנין יש'[ראל] ששגר [וכו'], פי' שעושין מלאכה אצל יש'[ראל] א', ואמ' לגוי צא ופרעם תחתי, הלך ושגר להם חבית של יין עד [שלא] (ש)באתה לי[דן] וכו', ודוקא שלא היה חייב להם יין, אבל אם התנה עמהם לתת להם יין בשכרן אינו רשאי לומר לגוי פרעם תחתי, משום דתחתי משמ' מה שאני חייב להם דהיינו יינו, ובשעה שפורע את דמיו נמצא פורע דמי אותו יי"נ, והנה איסור אותו יי"נ על המעות המיוחדין לפרעון, נמצא פורע חובו מדמי אסורי הנאה, אבל יכול לומר לו מלטני משכרן, דכיון דאין דעתו לפורען ביין לא דמי יינו קפרע אלא דמי הלואתו הוא נותן, וכן אמ' בגמ' לא יאמר אדם לגוי עול תחתי לאוצר, פי' לאוצר המלך שכל א' חייב ליתן לו חומש מפירותיו ומיינו.
מתיבי לא יאמר, דכיון דיין חייב ליתן הנה ממצות[ו] הגוי הוא נותן לו י"נ והוא פורע לאחר מכאן דמי אותו יין, וכבר פי' במשנה. הא לא דמיא, והפס עלי דומיא דמלטני, כלו' סלק מעלי בכל ענין שתרצה, הנה כי לא צוה אותו לתת לו יין הלכך כי קפרע ליה לבסוף לאו דמי יין קפרע ליה, ורב מענינא דמתני' איירי, ואי ק"ל הא דאמר לעיל [ס"ג ע"ב] אמר לפועליו [וכו'] חושש משום יי"נ, ומוקמי' לה בשנשא ונתן ביד, הא לאו הכי שרי, ולא חיישי' לפריעת הדמים, אלמא לא חייל עליהו אסו' בשעת פרעון, והא התם כתחתי דמי, והוא חייב לתת להם היין, דהא אמר להם טלו ושתו והחנוני גוי ופועליו גוים אפ"ה שרי, תריץ התם מפני כי בשעת פריעת המעות אינו לי"נ בעולם שכבר שתו, ומשנשתה אין לו אסור, ולמפרע לא חייל עלייהו אסורא, והיינו כר' יוחנן, אבל הכא הרי היין עומד באוצר המלך בשעת פריעת המעות לגוי וכיון דאיתיה בעולם חייל אסוריה אמעות המיוחדים לפרעון תחתיו.
המוכר יינו פסק, פי' פסק לו דמים בכך וכך הטפיח, ומשכו על אותן הדמים ואח"כ מדדו לכליו, אע"פ שכליו אסו' או שנגע בו. דמיו מותרין, שכבר קנאו הגוי באותה משיכה ע"י פסיקת דמיו, אבל מדד עד שלא פסק דמיו אסו', דמשיכה בלא פסיקת דמים לא קנייא.
פרדישני, מנות. ולא הדרי בהו, אע"ג דלא נתנו מעות. משיכה בגוי אינה קונה, וכן הדין להגבהה ולכל ההקנאות זולתי קנית מעות דגלי בה רחמ' מכסף מקנתו [ויקרא כ"ה].
נטל המשפך, והיה משהו יין באותו צלוחית. וחזר ומדד, באותו משפך. לצלוחית של יש'[ראל] [אם] יש בו עכבת יין, שיש גומא במשפך שהיין אסו' נמשך בו, כל היין הנמדד בו אח"כ אסו' בהנאה, דיי"נ אסור בהנאה במשהו, וכן כל אסורי ע"ז לא בעינן בהו דבר שבמנין, כדא' בגמ' [ע"ד ע"א] ובמתני' [תוספתא פ"ח ה"ב] דאגרדמי. המערה מכלי, פי' מכלי מותר לכלי אסו', ומפ' לה בגמ' [ע"ב ע"ב].
<h2>דף עא:</h2>
(כביכול) [כייל] למנא דגוי ויש בו יי"נ אסור ונאסר כולו בהנאה עד שלא משכו מ"ה בעי' נתינת מעות תחלה שכבר קנאו במעותיו עד שלא נאסר. מדרמא לאוירא דמנא קנייה, פי' בהגבהה, דס"ד שהכלי מונח (בכליו) [בידיו] של גוי, ואי ק"ל הא דגר' במ' גיטין [ע"ט ע"ב] ב' קופות זו לפנים מזו [וכו'], ומק'[שה] נח מאי הוי כיליו של לוקח ברשות מוכר [הוא], ומתרץ חצונה בקופה [שאין לה שולים עסקינן] אלמא אויר כלי לא קני עד שינוח בו, ואיכא למי' שאני לענין גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן, אבל לענין קנייה דמנטרא [דמטא] לאויר כלי קנייה וגט נמי מדמנטרה [דמטא] לאויר חצרה דמנטרא מגורשת, ובכל מקום אויר רשות כרשות דמי לבד משבת דפליגי ר' ורבנן [שבת ד' ע"א] (בקטנה) [בקלוטה] כמי שהונחה דאפי' בתוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו לדעת רבנן והתם ה"ט משום דגמרי לה ממשכן דהוי עקירה והנחה ממש.
הלוקח גרוטאות מן הגויים, אפי' הוא צורף לא בטלה דאדעתא דע"ז לא זבנה גוי, דלא הוה ידע לה, אא"ב משום הכי רישא יחזיר דלא קני ליה, (אא"ב) [אא"א] ע"ז דיש'[ראל] (הויא) [הא] (ו)אינו רשאי לא למוכרה ולא ליתנה במתנה אלא להוליכה לים המלח, אלא לאו ש"מ בגוי מעות קונות משיכה לא קניא, וסיפא בדין הוא דלא צריך למתני משך, דאע"ג דלא משך הרי הוא שלו בכ"מ שהוא ובעיא גניזה, אלא משום דתניא רישא נמצא בהן ע"ז דבמשך עסקי' ובמשיכתו ראה אותה בין הגרוטאות מ"ה תנא משך, ובמ' בכורות [י"ג ע"ב] אית' להך שמעת' כולה בענין אחרינא ומייתי לה להנך מתני' לתיובתא לאידך גיסא, וסוף דבר לא השוו דברי גי' זו לגי' דבכורות, ואנן אהא סמכי' כגי' דהתם מפרשי' ליה... רישא ומשום דאיכא מקח טעות ולא קני ליה, וכבר פי'[רשתי] פ"ר ישמעאל [נ"ג ע"א].
ת"ש המוכר יינו, קס"ד שמשכו עד שלא מדדו, דאי לא משכו ודמי הא לא יהיב ליה במאי קניא דתשרי דמי דיהיב ליה בתר הכי, אלא לאו שמשכו בעוד שהיה בכליו של יש'[ראל] ואם פסק לו את דמיו עד שלא מדדו לכליו כבר קנאו בפסיקת דמיו עם משיכתו, ולכשימדדנו לכליו נאסר, מ"מ דמיה לא יאסרו שכבר נתחייב לו בדמיו קודם שנאסר, אלמא משיכה בגוי קונה, דאי אינה קונה אמאי דמיו מותרין, לעולם לא קניא ובדלא משכו עסקי', אלא שהקדים לו דינר קודם מדידה וקני ליה בנתינת מעות, ואע"ג דלגבי יש'[ראל] ערבון אינו קונה אלא כנגדה, לגבי גוי קונה, שדרכן להעמיד מקחיהן בערבון, א"נ דינר לאו דוקא אלא שהקדים לו מעות הרבה לרוחא דמלתא ואע"פ שלא פסק לו דמים.
ת"ש דאמר ר' יוחנן בן נח, אם גזל פחות מש"פ ליש'[ראל], ואע"ג דיש'[ראל] ליש'[ראל] לאו ממונא הוא, גוי ליש'[ראל] נהרג עליו. ואי אמרת, הויא לה כאלו היא שאולה בידו דכל היכא דאיתיה ברשותא דמרה קימא, כדא'[מרינן] ביש'[ראל] ליש'[ראל], וה"ל כשאולה בידו, וקס"ד משום דשקול ממונא דלאו דידיה נהרג, ואע"ג דלגבי יש'[ראל] הנגזל לאו ממונא הוא, והא לא שקלה דלא קני ליה, ואי קשיא לך אדמותיב ליה מדר' יוחנן ומפחות מש"פ, לותיב ליה מבריתא ומעקר גזילה דתניא בתו'[ספתא] ע"ז [סוף פ"ט], על הגזל גזל וגנב וכן יפת תאר וכיוצא בהן גוי בגוי וגוי ביש'[ראל] אסור יש'[ראל] בגוי מותר, איכא למי' חדא דהתם לא תני בהדיא נהרג, אסור קתני, ומכלל איסור לא נפיק אע"ג דלא קני ליה, א"נ התם ה"ג לה כגון דגזל ואכל, דהתם ודאי קני ליה ומחייב בתשלומין, אבל היכא דאיתא בעיניה לא שמעי' מינה, ומהא דר' יוחנן שמעי' אפי' אית' בעיניה כדקתני בסופא בא גוי אחר ונטלה ממנו, אלמא קני לה במשיכה. משום דצעריה דיש'[ראל], ולאו משום ממונא.
<h2>דף עב.</h2>
א"ה אמאי לא נתן להשבון, אא"ב דקני ליה, משום הכי לא נתן להשבון דיש'[ראל] בר מחילה הוא ופחות מש"פ (הואיל) [מחיל] ליה, מי' צערא בשעתיה אית ליה, וגוי מיהא ממונא דלאו דידיה שקיל שלא מדעת בעליו וע"כ גבי דידיה ממונא הוא ומ"ה נהרג גוי, א"נ בר מקנא תו לא מפטר בהשבון דכי כת' רחמ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה, בי'[שראל] כתי', אבל בגוי לא, וזה דעת הצרפתי, אלא א"א לא קני ליה גוי, ושקלה יש'[ראל] דהא דידיה היא ולמאן מחל ליה, והלא הגוי לא קני ליה לעולם. מאי לא נתן להשבון דאינו בתורת השבון, כלומר המית' שוב אינו יכול לתקנה לפי שבשביל הצער שצערו נהרג ואינו יכול עוד להעביר מעליו הצער שעשה, אבל ממון ודאי חוזר לבעליו. א"ה אימא סיפא בא גוי, וזה ודאי לא ציערו ליש'[ראל], ואי אמ'[רת] משום דשקיל ממו' דלאו דידיה, הא לאו מילתא היא, שהרי אותו יש'[ראל] שהוא בעל הממון אינו מקפיד עליו, שכיון שיצאה פחות מש"פ מתחת יד ישראל בין שיצאה מדעתו בין בע"כ ושוב אינו מקפיד עליה ולא נקרא גזלן אלא הראשון שנטלו מישראל בע"כ, וההוא ודאי נקרא נוטל ממון שאינו שלו. אלא ש"מ משיכה בגוי (אינו) קונה, וקנייה גוי ראשון ושני ה"ל גזלן גמור, ולפי דעתי גוי לגוי או גוי לישראל בשוה פרוטה ישנו בתורת השבון שחייב לבעליו, אע"ג דלא כתי' בהו והשיב, מ"מ כתיב בהו [בראשית ב'] מכל עץ, ולא תאכל מן הגזל, שאם גזל לא יאכלנו אלא יחזירו, ועוד כדי שלא יהא חוטא נשכר.
ההוא דאמר לחבריה, ומסקנא דאי לא פסק לו דמי לא קנאו, ומפ' רבי' האי בס' מקח [פרק ל"ז] כגון שקנאו מן המוכר ואמ' לו הקניתיך בדמי כך וכך מעכשו ולכשארצה למוכרה והקרקע עומד ביד (הלוקח) [המוכר] אי הוי כה"ג קני, אי לא [לא] קני ליה, וכי אמ'[רינן] דקני ליה בהכי, ה"מ דלא משכח לזבוני טפי אבל אי מצי לזבוני טפי לא קני ליה קמא אמ' זוזי אנסיה, ומסתברא לי דאי אמ' קמא אנא יהיבנא לך טפי כמה דמשכחת מיניה, דקני ליה קמא, ולא מצי לזבוני לאידך, דכיון דאקני ליה בההיא שעתא בק' כ"ש דאקני ליה בק"ק דיש בכלל מאתים מנה, דכי אמ'[רינן] זוזי אנסיה, היינו דלא בעי ליה האיך למיתן ליה טפי, אבל היכא דבעי למיתן ליה כדמשכח מאידך האי לאו אונסא הוא, ואי זבנה לאחרינא בטפי ולא אמלך בקמא ובתר הכי שמע קמא ובעי למיתן ליה כי האיך מפיק לה מיניה, דכל כמה דלא אמליך בקמא [לאו] אנוס הוא, ואם לא פסק לו דמים אלא אמר לו הקניתיך מעכשו וכשארצה למוכרה בכשם שישומו אותה ג' בני אדם, הרי הוא כפסק לו דמים וקני ליה (כדאי') [כדאמרינן], וכת' רבי' האי [פרק י"א] שאם פסק לו דמים ועשאן חוב עליו הרי הוא כנתינת מעות, הלכך גבי גוי דקני מעות ותו לא מתסרי דמי, משך חמריו ופועליו שמביאין תבואה אוכל ועדיין הפי'[רות] על כתיפיו או על חמוריהם אע"פ שהכניסן לתוך ביתו לאו משיכה היא ולא מהניא ליה פסק, מדד דה"ל משיכה גמורה ולא פסק לו דמים ידועים ולא מהניא משיכה והיינו פסק עד שלא [מדד], ואם פרקן לתוך ביתו שהיא משיכה גמורה ואפי' מדד כיון שלא פסק לא קנה, אבל פסק אע"פ שלא מדד משפרקן קנה דהויא ליה משיכה עם פסיקת דמים, ופשוט הוא.
תנן התם הנצוק, נצוק, משקה היורד בקלוח, הקטפרס, משקה היורד במדרון, ומשקה טופח, בין שני אשברונות, כגון ב' גוממיות זו בצד זו ומשקה טופח על העובי שביניהם שנוגע לכאן ולכאן כל אלו אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה, לטומאה, שאם היה מקלח מכלי טהור לכלי טמא [או שיורד] דרך מדרון מה שבאמצע טהור, וכן אם היו ב' גומות באחת חולין טמאים ובאחת חולין טהורין ומשקה טופח על העובי שביניהם הטהור טהור, ותמיה לי נהי דמשקה טופח אינו חבור ניזול האי משקה טמא ונטמי למשקה טהור, דתניא בתו'[ספתא] טבול יום [פ"א ה"ג] חומר במשקין מבאוכלין (ושבמשקין) [שהמשקין] תחלה לעולם ומטמאין כמה שהן, ואיכא למי'[מר] משקה ט"י קאמר, שאם היה משקה תרומה בכלי אבן שיש בו ב' גומות ומשקה תרומה כמו כן על העובי אשר ביניהם ונגע ט"י בגומא א' היא פסו'[לה] ואינה פוס'[לת] ובתורת חבור נמי לא מטמאין שאין משקה טופח מחבר, דתני' בתו'[ספתא] דט"י [פ"א ה"ב] אחד משקה שנטמא באב הטומאה וא' שניטמא בולד הטומאה הרי זה תחלה לעולם מטמא חבירו וחבירו לחבירו אפי' הן ק' חוץ ממשקה ט"י שפוסלין ואין מטמאין, ולא לטהרה, שאם היתה גומא ובה ך' סאה והיא מקלחת לגומא שלמטה הימנה ובין שתיהן יש בהן מ' סאה אין טובלין בעליונה שאין התחתונה חבור לעליונה, וכן אם המים יורדין מגומא העליונה לתחתונה דרך מדרון, ואפי' היו שתיהן שוות ומשקה טופח בין זו לזו אינן חבור והטובל שם בא' מהן לא עלתה לו טבילה, אבל האשבורן, כלומר אם היו ב' גומות שוות וטופח להטפיח הולך מזו לזו בין מלמעלה בין דרך נקב שהוא נקוב כשפופרת הנאד הרי הן חבור והטובל בא' מהן טהור, וכן לטומאה אם היו הגומות השוות והוא משקה תרומה והן בכלי אבן ונגע ט"י באחד מהן וטופח להטפיח בין זו לזו שתיהן טמאות, [הא] דאמ' הנצוק והקטפרס [וכו'] ה"מ להכשיר העליונה אבל להכשיר התחתונה הוי חבור לר' יהודה דאית ליה גוד אחית, כדתניא [חגיגה י"ט ע"א] ג' גוממיות בנחל התחתונה והעליונה של ך' ך' ואמצעית של מ' סאה וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם ר' יהודה או' מאיר היה אומר מטבילין בעליונה ואני או' בתחתונה וחכ"א כאן וכאן אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ' סאה.
אמ' רב הונא נצוק לטומאה, לענין יי"ן הוי חבור, שאם היה מערה מחבית של התר לשל אסור, או שנגע גוי למטה, כל היין העליון אסור, ודוקא שמערה דרך פיה או דרך שוליה, שכולו נמשך אחר הנקב, אבל אם היה מקלח מן הצדדין לא עדיף ממגעו בלא נצוק ואינו חבור אלא לאותו יין שעד הנקב מלמעלה, כההיא מעשה דברזא דרב פפא [נ"ט ע"ב], דמגעו הוה ולא נצוק הוה, שלא בגופיה נגע, ולא הוה (רוב) חבור אלא מה שלמעלה מן הנקב, ואי ק"ל הא גבי מקוה (אמה) [אמרי' (מקואות פ"ו מ"ז)] ערוב מקואות כשפופרת הנאד, והנה כי כלו נעשה חבור בין מלמעלה מן הנקב בין מלמטה, התם לאו משום דחבור הוא אלא משום ערוב הוא, ומה שמן הנקב מלמעלה הוה חבור ומה שלמטה מן הנקב נהי דחבור לא הוי ערוב מיהא הוי, שהמשקי' העליונים מעורבים עם התחתונים, וכיון דערובי (לא) הוי לא אכפת לן, וגבי יין נמי העליון נאסר [משום] חבור ותחתון משום ערובי כדפ'[רישנא] בברזא.
אימא סיפא האשבורן, ע"י טופח [וכו'], והאמ'[רת] דאפי' נצוק. אלא מהא ליכא למשמע מיניה, אי רישא דוקא תנא (רישא) [סיפא] אטו (סיפא) [רישא], אי סיפא דוקא תנא רישא אטו סיפא, מ"מ קי"ל דנצוק חבור ליי"ן וכ"ש טופח להטפיח בין ב' כלים, ונ"ל כי היכי דנצוק הוי חבור ליי"ן משקה טופח נמי הוי חבור.
<h2>דף עב:</h2>
פחסתו צלוחיתו, פי' שנהפכה צלוחיתו ופחסה המשקה תחתיה, בהפיכתו יצא מן היין שבצלוחית וחזר למשפך (תתעכב) [ונתעכב] בגומא שבו. ת"ש המערה [וכו'] הא דביני [וכו']. ואי ק"ל מה שבכלי העליון נמי ליתסר, איכא למי'[מר] דקמפסיק פסוקי, מ"מ ש"מ דיש חבור לנצוק לענין יי"ן. תרגומה רב ששת [וכו'] כח גוי דרבנן, ההוא דנפק, פי' כח גוי ומגעו היכא דלא שמעיניה דנסוך אינו אסור אלא מגזירה דרבנן, דגזרו עליו ואסרוהו מספק נסוך, ובההוא דנפק גזרו משום ספק נסוך אבל האיך דחבית לא גזרו משום ספק נסוך, והנה כי היה דעתו של רב ששת שמי שמנסך בשפיכה אינו מנסך אלא מה ששופך אבל מה שבחבית לא, דס"ל דנצוק אינו חבור, ומשום דקרקיש ליה שרי דאין דרך נסוך בכך, הלכך האי דחבית בשתיה נמי מותר, מ"מ כיון דקי"ל דנ"ח [—דנצוק חבור] לא אכפת לן בהא דרב ששת, דאע"ג דלא מנסך אלא מה שיצא לחוץ, הרי אותו שבפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ וא"א בלאו הכי, הלכך כולו אסור בהנאה.
א"ל רב להנהו, אע"ג דשקליתו דמי מניהו מעקרא אפ"ה קטיפו או נפיצו הקלוח כי היכי דלא ליתסר אותו היין שבכלי המדה לנצוק, דילמא אית ביה גומא והוי בה עכבת יין וקאסרי ליה לכולי חמרא דידכו, ומפ' הצרפתי כי קטיפי ביד שתעבירו היד באמצע הקלוח קודם שיגיע למטה, נפיצו הוא בכלי עצמו, כלומר יקצרו את הקלוח שלא יגיע ראשו בכלי זה וראשו ב' בכלי אחר. כי משפכיתו חמרא, ליש'[ראל]. [לא ליקרב גוי לסייע בהדייכו], פי' אפי' בהולכה. דלמא אדאזליתו, פי' מכיון שסופו לישפך מכלי לכלי שמא יסייע אתכם הגוי בשפיכה... שדיתו עילויה, ודוקא היכא דבעי לשפוכי אבל היכא דלא בעי לשפוכי מותר להוליכה אפי' הגוי לבדו אם היא חסרה או בענין שלא [יכול] ליגע בה, אפי' בענין שיכול הגוי ליגע אם אותו יש'[ראל] הולך עמו בצדו שיוכל לשמור את ידו מותר, והא דאמ' באידך פירקין [ס' ע"א] כובא מליא אסו', התם דקאזיל יש'[ראל] אחוריה דלא מצי מנסך ליה ונטריה שרי.
גושת' בר גושת', כגון זה, כלי הוא שיש לו בפיו שפופרת זקוף ומגיע עד קרקעיתו של כלי, ויש לו שפופרת אחר מוטה בצדו ראשו הא' נעוץ בזקוף וראשו האחר נכנס לכלי ריקן בצדו, ושואב אדם בפיו מן הזקוף והיין יוצא דרך אותו השפופרת ונכנס בכלי הריקן דרך אותו המוטה, והזקוף נקרא גושת', והמוטה נקרא בת גושת', והנה בא ושואב מן הגושת' והתחיל היין מקלח דרך שניהם, והניח גוי את ידו על הגושת' והפסיקן, אסרו רבא לכל אותו יין שבכלי אפי' בהנאה, אמ' ליה אמאי אסרת לכוליה אפי' בהנאה אפי' בנצוק, שהרי הקלוח העולה דרך אותה שפופרת נצוק הוא או קטפרס לאותו יין שבכלי, שהרי אינו מונח בתוכו וסופו לצאת ממנו ולא לתוכו כדרך הנצוק, נהי נמי דאותו הקלוח אסור בהנאה מפני ששכשכו הגוי בחזרתו, אבל אותו המונח מפני מה אתה אוסרו בהנאה, להוי כסתם יינ' דאמר [ע"ד ע"א] סתם יינ' נפל יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יי"נ שבו, אלא ש"מ כי נ"ח [—נצוק חבור] הוא, והרי הוא כאלו הכניס ידו לפנים דרך פיו ושכשך בו דכוליה חבור וכוליה אסור בהנאה, א"ל שאני גושת' ובת גושת' דכולי גריר בתריה, י"מ מפני שהיין כולו טריד הוא לצאת דרך הגושת' הוי בהפסקת הקלוח כלו משתכשך ואפי' אותו המונח בכלי חוץ לשפופרת, וי"מ שכיון שכולו נמשך אחר הגושת' מגעת עד למטה הרי אותה הגושת' כאלו הוא גופו של כלי ושכשך בו מעט כולו אסור מפני שכולו משוך לפיו, (ואנא) [והכא] נמי כולו משוך לאותה גושתא, אבל הנצוק הוא מקלח דרך פיו מ"מ הקלוח חוץ לכלי הוא הלכך אינו חבור למה שבכלי.
קנישקניו, כלי הוא שיש בו נקבים הרבה זה למעלה מזה או זה בצד זה ונותנים בו קנים ושותים בני אדם כל א' בקנה שלו, והנה אם היה הכלי במקום גבוה ומוטה ע"י והיין יוצא מאיליו דרך הקנים יכול יש'[ראל] לשתות בקנה זה וגוי בקנה זה, כי הגוי אינו עושה כלום אלא שפותח פיו והיין יורד לתוכו, והרי הוא כקערה בעלמא, ואפי' למ"ד נ"ח [—נצוק חבור], הכא לא קעביד ולא מידי ולא אמ', אבל קדים פסק גוי, היין הנשאר אסור כי בשעה (שפותח) [שסוגר] את פיו היין היורד חוזר לאחוריו שנותן לו על שפתיו ומחזירות אותו ומרבה הקלוח לפיו של יש'[ראל] הנה כי נשתכשך היין בחזרתו ונאסר, ול(ג)בי מגמגם עליו.
<h2>דף עג.</h2>
יי"נ אסור [ואוסר] במשהו, מפ' לה בגמ'. מים במים, מים של אסו' בתוך התר, כגון שראוהו שנסך את המים [או] השתחוה למים, בכל אלו אסו' ואוס' את תערובתן בכל שהן.
יי"נ אסור ואוסר בכל שהו מים ביין ויין במים בנ"ט, יין במים נר' שאינו אסור בהנאה אלא א"כ נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותים אותו, (אלא) [אבל] אם נתערב בהן יין מעט קרוב אני לומר שאפי' בשתיה מותר מפני שנ"ל כי הוא נט"ל, מ"מ איני מסופק בכך כי הוא מותר בהנאה, וכך פי'[רשתי] בפ"ב [ל"ט ע"א]. מים ביין בנ"ט, פי' כגון שטעם המים נכר בו מעט והוא משתבח מפני מזג המים, כי (כשהוחזק) [כשהוא חזק] הרבה אין אדם יכול לשתותו שלא יזיקנו והמים מכשירין אותו לשתיה, וכיון שמכשיר הכשר היין הם אם נתערבו כדי שתרפה מעט מחזקתו נאסר על ידם, וכן הדין לכל נ"ט לשבח שבתורה כגון בשר נבלה בתבשיל של ירק הדבר ידוע שאם יפול לתוכו הרבה כי מרבה טעם לשבח ואם נפל בו מעט והשביח את טעמו מעט אע"פ שאין אותו תבשיל נאכל ע"י אותו שבח עד שיוסיפו עליו מטעמים אפ"ה נאסר התבשיל על ידו.
כי אתא רב דימי א"ר יוחנן, פי' והוא מקטף קטופי שאין החבית חבור לבור, וגם אין באותו קטוף כדי שיהא בו נ"ט במים שיש בהם כשיעור היין שבבור, הלכך ראשון ראשון בטל, וכי אמ' יין ביין במשהו, ה"מ כגון שנפל ההתר לתוך האסור מעט מעט שאין כל נפילה ונפילה של התר כל [כך] כדי שאם יפול המים של אסור יוכל לבטל את טעמן לגמרי שלא יהא טעם המים ניכר ביין, כגון זה אפי' יפול עליו יין של התר כל היום ראשון ראשון בטל לגבי האסור, ואע"פ שהאסור חוזר למשהו לגבי התר, דכיון דבשעת נפילה יש באסור כדי שכנגדו במים יתן בו טעם אסור, מפני שנאסר בשעת נפילה, ומשנאסר ה"ל יין של אסור שהכל מין א' הוא, וכיון שנעשה יין אסור אע"פ שנפל עליו וחזר ונפל עליו יין של היתר אסור, אבל אם יפול האסור לתוך ההיתר אע"פ שהוא מין במינו, כיון שאין באותה נפילה כדי שכנגדה במים יתן טעם, אפי' יפול לתוכה כל היום בענין הזה מותר, מפני שראשון ראשון בטל בשעת נפילה, ואפי' קטוף דחבית שהוא דבר חשוב, ואע"פ שבאחרונה יהיה בו אסור כדי נ"ט, אבל אם היה בנפילת אסור כדי נ"ט בהיתר כנגדו במים, ומים ביין ויין במים נמי אם יפול אסור לתוך התר מעט מעט שאין בו כדי נ"ט אפי' יפול לתוכו אסור כל היום מותר, שכבר נתבטל ראשון ראשון בשעת נפילה, ואם יפול היתר לתוך איסור מעט מעט שאין בכל נפילה ונפילה כדי לבטל טעם האסור לגמרי בזה יש חלוק בין מין במינו לשאינו מינו, מין במינו אע"פ שנפל לתוכו היתר כל היום כולו אסור כמו שפי', אבל בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באסור כדי שלא יהא נ"ט בכל ההיתר מותר, ואעפ"כ שההתר נאסר תחלה, והטעם לזה דאין מין בשאינו מינו אוסר בנ"ט אלא מפני הטעם שנותן בו וכיון שנתבטל טעם האסור מ"מ שוב אין כח בו לאסור, אבל מין במינו אינו נאסר מפני נ"ט שהרי אין טעמו נכר בו כלל אלא מפני מיעוטו נאסר והיין שנאסר חוזר להיות כמוהו מפני שהוא מינו ושוב אין לו היתר שהמועט נעשה רוב.
תנן יין ביין במשהו יין במים ומים ביין בנ"ט מאי לאו, כולה מתני' דנפל איסו' לגו התירא, וכי היכי דמים במים ויין ביין אין בנפילת האסור בנ"ט דהא אוס' במשהו קאמר, ה"נ מים ביין ויין במים אין בנפילת האסור כדי בנ"ט בהיתר, והנה כיון שלבסוף יהיה בו נ"ט אסור, ותיובתא לרב דימי בין במין במינו ובין לשאינו מינו, דאיהו אזיל בתר נפילה ומתני' אזיל בתר בסוף, לא כולה מתני' בנפילת היתירא לגו אסורא, וכיון דאין בה נ"ט מתחלה ועד סוף לית דין דאסורא, ולא תידוק מינה מה רישא מיא דאסורא סיפא מיא דהיתירא, אלא להכי מקשי' סיפא לרישא דכולה מתני' היתירא לגו אסורא.
כי אתא רב יצחק [וכו'] ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה, ואין אותו הקטוף דבר חשוב, ואם אין בו כדי שיתן טעם כנגד המים של היתר, אבל קטוף דחבית אע"פ שאין בו נ"ט כיון שהוא דבר חשוב לא בטיל, הלכך אם האסור דבר חשוב הוא כגון קטוף דחבית בין שנפל היתירא לתוך האסור או אסור להיתר (כיון) [בין] שיש בו כדי נ"ט בין שאין בו אסור, ואם אינו דבר חשוב ואין בו כדי נ"ט בשעת נפילה כגון קטוף של צרצור קטן נפל אסו' לתוך היתירא מותר אפי' כל היום כולו דקמא קמא בטיל דבתר נפילה אזלי', נפל היתירא לגו אסורא אם האסור דבר חשוב אסור בכל ענין כדאמ', ואם אינו דבר חשוב ונפל עליו ההתר בשפע והאסור מועט שיש בעת נפילת ההיתר כדי לבטל טעם האיסור מותר ואם לאו אסור, ואע"פ שלבסוף יהיה היתר הרבה עד שיבטל טעם האסור, וכי אמ' דמהני ביה דבר חשוב אעפ"כ שאין בו נ"ט ה"מ יין ביין דאיסורו במשהו, אבל יין במים דבנ"ט לא מהני ליה חשיבותיה, שאם אין בו כדי נ"ט בשעת נפילה בטל לגבי היתר, הלכך מתריץ ליה למתני' דנפל היתירא לגו אסורא כדרב דימי, וכל הנך מילי דאפישנא לברורי סוגין דשמעת' וטעמ' דאמוראי ננהו, אבל הלכתא קי"ל כסתם מתני' [ע"ב ע"א] דתנן אם יש בו עכבת יין אסור, דמשמע עכבת יין כל שהו, ותניא נמי [נ"ח ע"א] אגרדמי' גוי, ומפ' בתו'[ספתא] [פ"ח ה"ב] מפני שטפת יין אוסר, והתם אסו' לגו היתירא הוא ואסו' משהו ואפ"ה אוסר כל החבית אפי' בהנאה הלכך גבי יין ביין אוסר במשהו בין היתירא לגו אסורא בין אסורא לגבי היתירא, מי' גבי יין במים ומים ביין וכן לכל אסו' הנמוח כגון חלב ודם שנמוחו בקדרה שגוף האסור בטל בתוכה וא"צ להעלותו משם וכן כל כיוצא בהן, נ"ל דהלכתא כותיהו, שאם יפול האסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו נ"ט בשעת נפילה אע"פ שנופל אסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל, וכיון שנתבטל הרי הוא התר גמור, ולא די לו שאין מצטרף עוד לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל אסור הנופל בו אחר מכאן, דתנן במ' ערלה [פ"ב מ"ג] הערלה מעלה את הכלאים [וכו'] כיצד נפל [וכו'] והכלאים, פי' שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלה ונעשית חולין גמו', והוא שיש באותו סאה מאתים כאותו ועוד, ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה [וכו'] כיצד [וכו'] והערלה מעלה, פי' כגון התרומה שנתבטלה שם תחלה יש בה ר' כאותו ועוד ערלה הנופל אחר מכאן, ובאותן ג' קבין ערלה שנתבטל שם תחלה יש בהן ק' כאותו ועוד תרומה שנפל שם אחר מכאן, הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשות היתר גמור אף לבטל אסור הבא עליהן לאחר מכאן, וכ"ש שאין מצט' עוד לאסור, ודוקא כגון ערלה וכלאי הכרם דמכי בטיל אסורייהו א"צ להעלותן משם כלל, וא"נ בתרומה לגבי ערלה להתיר התרומה לכהן דה"ל תרומה לגבי ערלה לכהן כחולין לגבי ערלה ליש'[ראל], אבל תרומה לגבי חולין לישראל כיון שצריך להעלותה משם וליתנה לכהן והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבו כדתנן בתרומה [פ"ה מ"ה] סאה תרומה שנפלה לק' סאין של חולין [וכו'] דר"א וחכ"א אין מדמעת אלא לפי חשבון, כיון שעדין יש עליה תורת תרומה אע"פ שנתבטלה בק' עדין היא מצטרפת לחשבון התרומה שבה לאסור החולין בנפילת תרומה אחרת, דתנן בתרומות [פ"ה מ"ח] סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק [וכו'] ור"ש מתיר, דדוקא כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור, וכן הדין לכל אסו' אחרים שלא נמוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ס' של התר ולא נמוח כי אם חציו, כיון שהאסור קים שאם יפול לקדרה אחרת יאסר כחלב גמור אם יפול עוד בקדרה (אחרת) [זו] (ו)זית אחרת של חלב ונמוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשוב את הראשו' כאלו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעיניה שעדיין ראוי לאסור במקום אחר מ"ה מצטרף עם האחרון כדין התרומה וכן כל כיוצא בהן, ותו גר' במ' חולין [צ"ז ע"ב] כשהם משערים א"ל בקדרה עצמה, פי' בחרסין, ואמ' לה במאי דבלע קדרה, כגון שנפל כזית חלב לתוך קדרה מלאה חם והנה יש באותה קדרה ס' כאותו זית, ואחר שעה נתמעט הרוטב ע"ג האור חמישיתו ונסתכל בעל הקדרה באותו זית ולא נמוח ממנו כי אם עשיריתו אבל מ"מ נימוח כולו לבסוף, לא נחשב אותו כאלו נפל בשעת אסו' הרוטב ויאסר שהרי אין בו ס' באיסור באותה שעה, אלא הרי אנו רואין אותו בתחלת נפילתו בתוכה והרי היה בו ס' באיסור ומותר, אלמא אזלי' בתר נפילה להיתירא, והיכא דנפיל היתירא לגו אסו' בשאר אסורי אע"פ שנפל לתוכה מעט מעט כיון שלבסוף ירבה שם היתר עד שיבטל טעם האיסור מותר, דתנן בתרומות סאה של תרומה שנפל לפחות מק' ונפלו שם חולין [וכו'], והא דאמ' במזיד אסור קנסא הוא, דאין מבטלין אסור לכתחילה, והכי קי"ל בכ"מ דאע"ג דאין מבטלין אסור לכתחלה אם נתבטל מאיליו מותר, אלמא אע"ג דבשעת נפילה אסור כי הדר נפל עליה היתר מצטרף בהדיה ומבטל ליה לאסור.
כי אתא רבין, והא דרבין הלכתא היא דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו [חולין ק"ח ע"א], ולית ליה הא דרב דימי ורב יצחק, כי דבר ידוע הוא שהבור יש בו כמה קיתונות ויין של איסור הנופל בו מעט הוא דהא קיתון של מים מבטל את טעמו, וטעמ' דנפל שם קיתון של מים הא לאו הכי אוסר את כל הבור. שנפל שם קיתון של מים תחילה, קודם שנפל שם האסור, ואע"פ שאותן המים כבר נתבטל טעמן ביין של היתר, כשיפול שם האסור יבטלוהו המים בטעמן. מצא מין את מינו [וניעור], מלשון נער את הקדרה [חולין שם], כלומר ערבב את הכל ועשאו כמותו, והנה אין במים כדי לבטל כל טעם היין. מאן דמתני, לא בעי והיינו דרבין, ומאן דמתני כלו'[מר] כי רב שמואל בר' יהודה לפרושי מילתיה דרבין א"ר יוחנן אתא ובעי תחלה, ויש דוגמתו בתלמוד כי אמורא זה יאמר לא שאנו על דברי אמורא אחר.
<h2>דף עג:</h2>
לימא חזקיה [וכו'] דתנן [וכו'], הנה כי ר"א ס"ל שאם נפל האסור לבסוף אע"פ שאינו עושה לבסוף אלא מקצת החמוץ גדול כח האחרון והרי הוא כאלו עשאו כלו, ורבנן סברי לא אמ' גדול כח האחרון דכיון דאין כח האסור כדי ליתן טעם בכל העיסה מותר, והכא נמי לגבי יין מכיון שנפל שם קיתון של מים הרי אותו יין של אסור אין בו כדי לאסור כל מה שבבור שהרי אין בו כדי נ"ט במים, כמו שהשאור של תרומה אין בו כדי לחמץ כל העיסה, אך בין היין המותר והיין האסור נתנו להם טעם יין כמו שהשאור של חולין ושל תרומה חמצו את העיסה בין שניהם, שהיין האסור והיין המותר הרי הם למים כשאור של תרומה ושאור של חולין לעיסה, כי כשם שאין לא בזה כדי ליתן טעם בכל ולא בזה כדי ליתן טעם בכל כך באלו לא בזה כדי ליתן טעם בכל ולא בזה כדי ליתן טעם בכל, כי היין של היתר אע"פ שהוא מרובה מאד משניהם כיון שאינו יכול לבטל את היין של אסור מפני שהוא מינו הרי הוא כחצי שיעור, והנה אם היו המים ראשו' בבור ואח"כ נפלו עליהם היין המותר והאסור ונתנו טעם במים אם נפל המותר אחרון הרי הוא מותר לדעת ר"א דאזיל בתר בתרא, וכ"ש כשהמים הבאים לקבל טעם מן היין נופלים באחרונה שגדול כחם הרבה ואין כח לחצי שעור האסור להיות נעור מתערובתו ולאסור אותם, אבל אם יפול היין האסור באחרונה אע"פ שאין בו כדי לחמץ כל העיסה ואפ"ה כשהוא נופל אחרון גדול כחו כשעור שלם לאסור את הכל, והנה חזקיה ס"ל כר"א דאזיל בתר בתרא, וה"ק הגדילו בהיתר, כלומר אם היתר הגדיל אותם שלא היה שם בבור כי אם היין המותר ויין האסור ובאו מים של היתר ונוספו עליהם והגדילו אותם מותר כדפ', ור' יוחנן ס"ל כרבנן דאמ' דכיון שאין באסור כדי ליתן טעם בכל אין ההיתר מסייעה בין שנפל בתחלה בין שנפל בסוף, והרי העיסה הזו כאלו לא נפל בה אלא השאור של תרומה בלבד ולא נתחמצה מן התרומה כלל ומותרת, והכא נמי הרי הוא כאלו לא נפל לתוך המים כי אם היין האסור בלבד ולא קבלו ממנו טעם יין ומותר.
ותסברא, דהכי מפ' לה לפלוגת' דחזקיה ור' יוחנן. והאמר אביי, וא"כ דחזקיה כר"א ס"ל, דהגדילו בהיתר אמאי מותר, והלא (התיר) [האיסור] לא נסתלק משם, וה"ל זה וזה גורם ואסור לר"א, אלא בין חזקיה בין ר' יוחנן כרבין ס"ל זו"ג [—זה וזה גורם] מותר, וגם שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה כיון שאין בשאור של תרומה כדי לחמץ הנה אותו שאור בטל בק' בעיסה של חולין ואפי' הוא מין במינו, מי' הכא לגבי יין ברואין קמפליגי, כלו' כי ענין איסור היין אינו כענין אסור התרומה, כי אסו' התרומה אם יש בו כדי ליתן טעם אינו בטל לעולם ואפי' בק"נ, ואם אינו נ"ט אם מין בשאינו מינו הוא בטל בק' ואם מין במינו בטל בק' והוא, אבל אסור יי"ן אם מין בשאינו מינו הוא בנ"ט אבל מין במינו אינו בטל לעולם, והכא בהא פליגי, חזקיה ס"ל לא אמ' רואין את היין של היתר כאלו אינו, אלא כיון שהוא שם ונתן טעם במים הנה המים כיון שקבלו טעם יין מ"מ הרי הן נעשות יין וה"ל יין אסור מין במינו ואין שם שאינו מינו שיבטלוהו ואוסר את כל הבור, ולא מפני היותו כתחלה נתינת טעם של היין האסור אלא אפי' קבלו המים כל הטעם מן היין המותר מיד נעשה יין, ושוב אין בהם כח לבטל יין האסור מפני שהוא מין במינו, ולית ליה לחזקיה סלק את מינו, ור' יוחנן ס"ל רואין, כי לעולם לא יבוא אסור על ידי מותר והמים אע"פ שקבלו טעם היין המותר לא נחשוב אותם כאלו הן יין ויהיה היין אסור מין במינו, אלא רואין היין המותר כאלו לא נתן טעם במים, והנה כיון שאין ביין האסור כדי ליתן במים ה"ל מין בשאינו מינו ובטל, דכל מין ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וה"ק חזקיה הגדילו המים על האסור לבדו שיש בהן כדי לבטל כל טעם יין האסו' אבל אין בהם כדי לבטל טעם מן המותר והנה כי יש במים טעם יין אסור כדפ', אבל אם הגדילו המים אף על היין המותר שיש בהן כדי לבטל כל טעם היין מותר, ור' יוחנן אמ' אפי' לא הגדילו אלא על האסור לבדו מותר דאי' ליה רואין כדפ', וקי"ל כר' יוחנן, ואית דמפ' לה להאי שמעת' בדרך אחרת.
ב' כוסות, ובזה חצי לוג. ומזגן, פי' שנתן בזה נ' לוג מים ובזה נ' לוג מים נמצא בין שניהם ק' של חולין וא' של תרומה ואח"כ ערב החולין והתרומה בשוגג, א"נ אם כהן הוא וערבן בתחלה ולא כדי לבטלה ולהתירה ליש'[ראל] אלא לצורך עצמו ערבן. רואין את ההיתר, פי' רואין את היין של חולין. כאלו אינו, שם ולא נתן טעם במים, וכיון שאין ביין של תרומה כדי ליתן טעם במים המים מבטלים אותו בק', כי מין בשאינו מינו הוא, שאם נחשוב אותו כאלו הוא שם הרי הוא נ"ט, וכיון שיש בהם טעם יין אע"פ שאותו הטעם אינו בשביל התרומה לבדה הנה המים נעשו יין והרי הן מין במינו כמו שפי' למעלה, ואין התרומה בטלה מהן עוד בק' אלא בק"א והוא, דכי אמ' בתרומה בק' והוא ה"מ בדבר שאין בו נ"ט והוא מין בשאינו מינו אבל בדבר שיש בו נ"ט אפי' בק"נ לא בטיל, ואם מין במינו הוא אפי' שאין בו נ"ט בעי' ק"א והוא, כדאי' במ' ערלה [פ"ב מ"ז] ומייתי לה בש"ח [—בשחיטת חולין (צ"ט ע"א)], להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו [וכו'] בין שיש בהן [וכו'] אין בהן בנ"ט [וכו'], אבל מין במינו קתני רישא להחמיר מין במינו כיצד כדאי' התם [ערלה שם מ"ו], מ"ה צריך שנחשוב היין של היתר כאלו אינו כדפ'[ירשתי], והא דקתני מזגן לתרויהו, רבותא הוא, דלא מבעיא אם היו מים בכוס של חולין כאלו ק' כשעור של תרומה, דכי נפלה בה תרומה דבטלה, דהא לתוך ק' מים נפלה ורואין את היין של חולין כאלו אינן, אלא אפי' יש בה נ' מן המים מעורבים כבר בכוס של תרומה וקבלה טעם התרומה ונאסרה, אפ"ה כי הדר נפלה תרומה עם מזיגתה לתוך כוס של חולין שיש בו מזג נ' אחרים מצטרפי הנך ן' בהדי הנך ן' ומבטלי לתרומה, והא קמ"ל דלא בעי' קיתון של מים תחלה.
זה הכלל כל שבמינו במשהו רב ושמואל דאמ' תרויהו כל אסורין שבתורה [במינן] במשהו שלא במינן [בנותן טעם] וזה הכלל לאיתויי, ואי ק"ל כיון דכל איסו' שבתורה במינן במשהו מ"ש הנך דקתני סיפא [ע"ד ע"א] אלו אסו' ואוס' [בכל שהו], כל התורה נמי הכי הוא, דהא מתני' במינן קמיירי דהא מוקמי' לה לקמן [שם] בדבר שבמנין, ואין לך דבר שבמנין שיוכל להתערב בשאינו דמינו אלא א"כ נימוח לתוכה, ואם נמוח לתוכה הנה אינו דבר שבמנין, אשיבך כי סיפא הוא אסו' הנאה שאוס' את תערובתן אפי' בהנאה דומיא דיי"ן והוא שיהא האסו' דבר שבמנין, ומי' שאר אסו' נמי אוס' את מינן אפי' במשהו ממש באכילה כאסו' דהכא, דס"ל כר' יהודה דמין במינו לא בטיל כלל, וה"מ לאכילה אבל להנאה בעי' דבר שבמנין כי הנך דקתני סיפא. ור' יוחנן ור"ל דאמ' תרויהו כל אסו' שבתורה [וכו'] חוץ מטבל ויי"ן וזה הכלל לאתויי טבל ואסורי ע"ז, ואי ק"ל הא איכא נמי כל הנך בסיפא דאוס' בכל שהו, התם בדבר שבמנין קא מיירי לאסור תערובתן אפי' בהנאה אבל טבל ויי"ן אפי' דבר שאינו במנין והן משהו ממנו אוס' את מינן כאסו' דידהו, וכן לכל אסורי (ע"ש) [ע"ז].
יי"ן משום חומרא, וק"ל תיפוק לי משום דבר שיש לו מתירין, שהרי יכול לתקנו במקומו, כדתנא בתו'[ספתא] דתרומה [פ"ה הי"ח] מעשר טבל שנתערב בחולין הרי זה אוס' בכל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו ארשב"ג קורא שם תרומה שבו ותעלה בק"א, ועוד תניא בתו'[ספתא] [שם] רש"א כל שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר ב' והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור, וליתני הנך נמי, ואיכא נמי שביעית בתוך שנתה משכלה לחיה מן השדה שצריך לבטלה ולחלקה מזון ג' סעודות לכל אדם ואוס' במשהו במינה כדאי' בתו'[ספתא] ומייתי לה בנדרים [נ"ח ע"א], ואיכא למימר כי בודאי כן הדין לכל מתמיהין מפני מה אוס' במשהו אע"פ שיש לו מתירין, שהרי האסור שבו אינו אלא מפני המעשר ותרומה שבו, שהרי משהורמו ממנו אין לו אסור, ומי איכא מידי שהגורם לו האיסור בטל בק"א ואפי' בק' והוא עצמו לא בטיל באלף, וא"ל אין דהתירו כך איסורו, כשם שיש כח לחטה א' להתיר את הכרי מאסור טבל כך יש כח לחטה א' לאוסרו לכל הכרי באסור טבל, אבל (הנותן טעם) [התרומה] משהופרשה שוב אין אתה יכול לא להוסיף על אסו' ולא למעט על אסו', הלכך ילפי' להו מתרומת מעשר כהיתרו כך אסורו, מה היתרו א' מק' אף אסורו א' מק', וגבי טבל נמי מקשי' כולהו טבלי' לטבל טבל לתרומה גדולה להיתרו כך אסורו ואפי' חטה א' אוסרת דקולא וחומרא לחומרא מקשי', והא דתניא טבל בהדי הנך דיש לו מתירין, לאו משום דחד טעמ' ננהו, דהא טעמ' דטבל משום דהתירו כך איסורו, כי אשכחן באסור תרומה כדפי'[רשתי], אלא משום דדמי להו דיש לו מתירין כי הני מ"ה תנא להו בהדייהו, וי"מ הכי, אלא טבל אמאי, וא"ת משום שיש לו מתירין כהני שיכול לתקנו במקומו ממקום אחר, מ"מ התרומה עצמה אבודה ממנו שצריך ליתנה לכהן, ואם יבטל אסו' טבל בשאר אסו', הרי זה משתכר בתרומה והמעשר שבו שאין צריכין להרים כדינן בשאר אסו', ואפי' למ"ד [חולין קל"א ע"א] (מתרומה) [מתנות] שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ה"מ כי לא בטיל איסוריה עד שהוא בטבלו, אבל היכא דבטיל אסו' כי איתיה בטיבליה תו לא צריך לאפרישינהו, וכשאתה מזקיקו עכשו לתרום ולעשר עליו הרי הוא צריך ליתנם לבעליהם, ושני ליה טבל נמי אין לו הפסד דכהתרו כך אסורו, כלו' הרי יכול להתירו בחטה א' דת'[נן], וכיון שיכול לפטרו בחטה אין לו הפסד בהפרשת תרומה שבו הלכך ה"ל כדבר שיש לו מתירין, ושאר טבלי נמי מקשי' להו לטבל טביל לתרומה גדולה כדי שלא תחלוק באסור טבל, ואין דעתי נוחה הימנו, כי מ"מ זה הוא צריך להפריש עליו תרומה א' מק' או מן התורה או מדרבנן, ועוד תנן במ' חלה [פ"ג מ"ח], זיתי מסיקה שנתערבו [וכו'] אם יש לו פרנסה [וכו'] ומעשר ב' לפי חשבון, הנה כי יש לו הפסד גדול שאף על הפטור הוא תורם, ונר' דהאי מתני' חולקת על מ"ש ראב"ע למעלה קורא שם לתרומת מעשר שבו ותעלה בק"א. תנ"ה במה אמרו טבל, משנה במ' חלה פ"ג [מ"י] וסייע אותם מן התוס'[פתא] ועוד סייע אותם ממשנה.
<h2>דף עד.</h2>
יי"נ, וכלן במין במינו הן, יי"נ וכל אסורי ע"ז במשהו, שאר אסורי' בעינן דבר שבמנין כדאמ' בגמ', ואם נתערבו אפי' באלף אוס' את הכל בהנאה, ואיכא נמי אחריתי כגון ערלה וכלאי הכרם וחמץ בפסח שאם היו דבר שבמנין ונתערבו אפי' באלף כלן ידלקו, וקתני להו להנך במ' ערלה [פ"ג מ"ז] אגוזי פרך וככרות של בע"ה לענין כלאי הכרם וחמץ בפסח. ע"ז, כגון שברי ע"ז שנשברה ע"י יש'[ראל] ונתערבו חתיכות בחתיכות אחרות, וכן עורות לבובין, שנתבתרו ונתערבו ולא הוכרו. ושור הנסקל, חתיכה מבשרה, וכן עגלה ערופה, נפקא לן [עי' כריתות ו' ע"א] מהערופה בעריפתה תהא. צפרי מצורע, אותה השחוטה, ונפקא לן מהקש דמכשיר למכפר, מכשיר צפרי מצורע, מכפר עגלה ערופה במ' קדושין [נ"ז ע"א]. ושער נזיר, נפקא לן התם [נ"ח ע"ב] מהכתו' [במדבר ו'] קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, קדושה כתוב בה כהקדש, ול"ש שער נזיר טמא ול"ש שער נזיר טהור, מי' טמא בקבורה וטהור בשריפה תחת הדוד של שלמיו [נזיר מ"ה ע"ב], מ"ט משום דשער נזיר טהור דומה להנך דפסולין בהקדש שהן בשריפה כגון פגול ונותר או כהנך דנשרפין במצותן כגון פר ושעיר הנשרפין, ונזיר טמא כיון דבשעת תגלחתו עדיין לא הביא קרבן עד למחר גם אינו יכול ליכנס לפנים שהרי מגלח הוא בשביעי ה"ל כפסולי דחוץ, וה"ט לכל הקדושין הנקברים והם שנויים בתמורה [ל"ג ע"ב] פ' יש בקדשי מזבח. פטר חמור, לאחר עריפה, וילפי' לה [בכורות ט' ע"ב] מעגלה ערופה. בשר בחלב, מלא תבשל ג' פעמים א' אסור אכילה וא' אסור הנאה. חולין שנשחטו בעזרה, מלכלב [תשליכון אותו] (שמות כ"ב), אותו אתה משליך [וכו'], וקדשים שיצאו כתיבי התם ובשר בשדה, כיון שיצא חוץ, והכי דרשי' ביה [קידושין נ"ח ע"א] שאם נכנס לפנים ממחיצתו [אי] אתה משליך לכלב. ויי"נ שנפל לתוך הבור, מפ' ליה בגמ'.
האי תנא במאי קחשיב, דכל דבר שבמנין אוס' תערובתו כאסורו ואפי' באלף. ליתני נמי חתיכה של נבלה, דדבר שבמנין היא שראוי להתכבד בה לפני האורחין, ותנן במ' חולין [צ"ו ע"ב] אם אין מכירה בפי' כולן אסורות. ואי איסורי הנאה קחשיב, וס"ל דכל שאוס' בהנאה אוסר תערובתו במשהו כאסורו, הא איכא נמי חמץ בפסח דאסור בהנאה אמאי לא תני ליה. האי תנא תרתי, כלו' האי תנא בודאי לא קתני אלא אסורי הנאה, וס"ל באיסורי הנאה אין אוסר את תערובתן בהנאה אלא א"כ הוא דבר שבמנין, מ"ה לא קתני דבר שבמנין ונבלה איהו גופיה שרי בהנאה, וחמץ נמי אע"ג דאוסר במשהו ה"מ לאכילה אבל להנאה לא אסר במשהו, והשתא לא הוה לאקשויי וליתני ככרות של בע"ה לענין חמץ בפסח דדבר חשוב הוא ויאסר תערובתו בהנאה, אלא לפי שהן שנויות במ' ערלה אקשי ליה ערלה תחלה, ושני לה כבר הם שנויים במ' ערלה ומה שהניח כאן פי' להלן.
הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו אסורי הנאה, כלו' סתם התנא את דבריו ואמ' הרי אלו, כלו' לא נמצאו עוד שיהו בהן ב' טעמים הללו שיהו דבר שבמנין ואסורי הנאה כדי שיאסרו את ערובן בהנאה זולתי אלה השנויין כאן ובמ' ערלה, ואיידי דקאי ביי"ן דאוסר בערובו בהנאה תנא נמי בחולין דאוסר ערובן בהנאה מי' ביי"ן במשהו אפי' בהנאה ואינך כולהו בדבר שבמנין בהנאה והכי מוכח בתמורה [כ"ח ע"א] פ' כל האיסו'.
הלכה למעשה יין, גמור ביין כולו אסור בהנאה אפי' במשהו. חבית בחבית, כלו' שנתחלפה לו חבית של אסור בשל היתר ולא הוכרה אי זו היתר ואי זו איסו' הא' מותרת בהנאה והא' אסו' בהנאה. סתם יינם, דאסו' דרבנן הוא אפי' יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי אותו יין, ולענין שאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהן, נ"ל שאנו דנין דין זה, שאם נתחלף אוכל באוכל אפי' דבר שבמנין כגון אגוזי פרך ודכותיהו שהן אוס' את כל תערובתן ה"מ באכילה אבל בהנאה אהנייא להו חשיבותייהו דדמיהן אסו' לעולם ויוליך הנאה לים המלח אבל תערובתן מותר בהנאה, ואם נמוחו בשל היתר בזה נשתנה דינם מיי"ן, דיי"ן אוסר היין [ה]מותר אפי' בהנאה, ושאר אסו'[רי] הנאה כגון ערלה ודכותה אם נמוחו בטלין בר', ומותרים אף באכילה, ולענין חמץ בפסח אם נתערב לו פת בפת והוא מככרות של בע"ה הכל אסור באכילה, ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת, דומיא דחבית בחבית, ואם נמוח בשל היתר בזה חמור דינו מיי"ן, כי יי"ן במינו במשהו שלא במינו בנ"ט, אבל חמץ בפסח בין במינו בין בשלא במינו במשהו לאכילה, דהכי אפסיק' הלכת' פ' כל שעה [פסחים ל' ע"א], ולענין אסו' הנאה דינו קל מיי"ן, שאינו אוסר את תערובתו בהנאה לא במינו ולא בשאינו מינו אלא א"כ הוא ממכשירי המאכל כגון זיתום המצרי ושכר המדי וכיוצא בהן השנויין פ' אלו עוברין [שם מ"ב ע"א], שהן חשובין כאלו הכל חמץ, וכנגדו ביי"ן בשאינו מינו כדא'[מרינן] [לעיל ל"ח ע"ב] בכבשים לדעת חזקיה כי בידוע שנתן לתוכן יי"ן אסו' בהנאה, אבל במינו אפי' במשהו אוס' את הכל בהנאה, ויין במים נמי אם נתערב בו כדי שיהו המים ראויים לשתות על ידו בתורת יין אפי' ע"י הדחק הרי הוא ככבשים ואסו' הכל, ויין במים נמי מסתם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויין לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה, שלא אמ' יין ביין להקל אלא להחמיר, כנ"ל לפי הסוגייא כאן. והרי"פ כת' על המשנה של מעלה אלו אסו' ואוס' בכל שהן, דליכא להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אוס' במשהו, ואני לא מצאתי את דבריו בכל התלמוד שאס' חכמים את תערובתו בהנאה משום חמץ משהו, ואי משום הנך דאלו עוברין, הנהו לאו משום [משהו] מתסרי אלא משום נ"ט הרבה, ולא עוד אלא שגוף המאכל אינו נעשה זולתו, וכבר פי' [פסחים מ"ב ע"ב] אחד מהן והוא זיתום המצרי דאמ' כי הוא תלתא חיטי [וכו'], והוא מעיד על אחרים שאינן במשהו, ומאין לנו לדחות סוגייא אחת מדעתינו בלא ראיה, כי בודאי בלי ספק כבר אמרנו בכאן שאין כל דבר אוסר את תערובתו בהנאה אלא א"כ הוא דבר שבמנין וחמץ בפסח מזה הכלל הוא כמ"ש כי ככרות של בע"ה אף לענין חמץ נאמרה, זולתי יי"ן שאוסר במשהו בהנאה ואפי' טיפת יין (אוכל) [אוסר] הכל בהנאה כיי"ן גמור, וכמדומה שלא כיון יפה לפי' ההלכה ושיטפא הוה כי שמא היה סבור כי לענין אכילה קמיירי ואינו אלא לענין הנאה כמו שפי'[רשתי].
<h2>דף עד:</h2>
גת של אבן, כבר פי' פ' אין מעמידין [ל"ג ע"א] דבשעת הזיפות מעבירין יין עליו כדי להסיר מרירות הזפת, ואע"פ שהוא כזורק מים לטיט, כיון שאותו יי"ן הוא אסור בהנאה בודאי אסו' ליהנות בו אפי' דרך הליכתו לאבוד, ואסור לגבל בו את הטיט ואסור ליתן אותו תוך הצבע וכל הנאה בעולם, הלא תראה בחמץ בפסח שאסור ליהנות בו דרך הליכתו לאבוד כדא' [פסחים כ"א ע"א] ולא יסיק בו [וכו'] ואפי' לר' יהודה דאמ' [שם] אין ביעור חמץ אלא שריפה, בהדי דקשריף לא ליתהני מיניה, וגבי ערלה נמי תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יוצן [וכו'] [פסחים כ"ו ע"ב] הנה כי כבר הלך האסו' לאבוד ואפ"ה אסור ליהנות ממנו, ולא אמרינן שיועיל הליכתו לאבוד, אלא כשהגוי בא לשפוך יינו של יש'[ראל] שאם שפך אותו למקום שהוא אבד בו ואין תועלת בשפיכתו לאכילה ולא לשתיה שאינו נאסר כלל באותה שפיכה [לעיל ל"ג ע"א], ומעתה לפי זה הענין אם בא גוי ושפך מיינו של יש'[ראל] בקרקע הנה הוא אינו נאסר מן הדין באותה שפיכה אלא א"כ שפכו מכלי אל כלי או לכל דבר שאינו אבד, אבל הדבר שהוא מוחזק עלינו שנאסר ע"י שפיכה מראיות דקות ונאמ' הטעם כי שמא המנסכים לפני ע"ז שופכין אותה לפניה לקלון מפני שדומה עליה כמי שמזלפין לפניה, ולפי שדרך העבודה בכך נאסר השפיכה בכ"מ אפי' שלא בפני ע"ז, אבל אין דרכה לשפכו לפניה לא ע"ג הטיט ולא ע"ג מקום שהולך לאבוד בזה, וכיון שאין דרך מנסכין כן כלל אין אנו מסופקי' עליו בנסוך, וה"ל כשפיכת מים, שאם שפך לפנינו אינן נאסרין על אותה שפיכה מפני שאין דרך לנסך במים כלל, נחזור למשנתינו גת של אבן, מפני שאבן קשה לבלוע בהסכת יין אלא א"כ מכניסו לקיום, הלכך אפי' יש גומא בזפת ונתעכב בו מעט מן היין דרך עברתו, כיון שאינו בולע אותו מהרה והגומא מלאה לה, מצאו משקין את מקומן ועברו להן ולא הוסיפו, ואותו משהו הראשון שנתעכב שם נתיבש במקומו ולא נתפשט הלחות כדי שתתרפה הזפת מעל האבן ויכנס עוד מן היין תחתיה, מ"ה לא בעי קליפה, ומ"מ בעי נגוב, מפני אותו משהו שנתעכב בגומא ונתיבש עליה, כדי להעבירה מעל פניו, ואפי' לא נתיבש עדיין בעי נגוב מפני שהוא בולע ממנו באותה גומא שהאבן מגולה, שהרי תחלת תשמישו ביד גוי הוא כדמפ' בגמ'.
ושל עץ, ס"ל לר' כל שאין מכניסו לקיום אע"פ שהעץ קל הוא לבלוע יותר מהאבן אינו בולע בשהיית היין מועט כזו כי אם דבר מועט, ואמ' בתוס'[פתא] [פ"ט ה"א] בגמ' דאפי' של חרס נמי באין מכניסו לקיום סגי ליה בנגוב, והטעם לדעת ר' כי אינו בולעת בשהייה מועטת. וחכ"א, של עץ. יקלוף, הזפת, מפני שהוא קל לבלוע יותר מן האבן ושמא יש גומא בזפת והעץ מגולה ממנו ונתעכב מן היין בגומא העץ לבלוע, והנה כי נתרפית הזפת סביבת הגומא מפני הלחות, וכשעבר עליו מים נכנס לתוך הזפת דרך אותה הגומא, כי הדבר ידוע שאין הזפת מתיבשת ומתדבקת על לח כמו [על] דבר יבש, ומ"ה בעי' קליפה ואחר הקליפה צריך נגוב, וסגי ליה בהכי כי מ"מ אין הכנסתו לקיום ובליעתו מועטת בשל עץ, והרי אמ' בברית' כשאין מזופפין ואפי' דרך בהן. ושל חרס אע"פ שקלף הרי הוא אסור אלא א"כ ממלאה מים ג' ימים או משהה י"ב חדש, וסיפא דמתני' רבנן היא, דשני להו בשאין מכניסו לקיום בין מי שבולע הרבה למי שבולע מעט, וקסברי כי החרס שהוא בולע הרבה בולע מהרה אפי' כשאין מכניסו לקיום וכיון שהבליעה מרובה בשל חרס אינו יוצא ע"י נגוב והכי אמ' בגמ'.
אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בנגוב, אלא אם של עץ ושל אבן הוא בעי קליפה והגעלה או קליפה ומילוי מים ג' ימים, ואם של חרס הוא אצ"ל שצריך הכשר גדול, דאפי' לא דרך בה הלכה כחכמים דלא סגי בנגוב, והטעם כי מפני שהוא דורך בה כאן שמא הזפת מתחלחלת ממקום אחר ונכנס יין הרבה תחתיו וכשתהא שם הרבה תחת הזפת ה"ל כמכניסו לקיום ולד"ה אסור כדא' לקמ' בברית'. א"ד שלא אמרה רבא אלא רבה. כי הא [וכו'] חזיה [וכו'], לא דרך בה וסגי ליה בנגוב ושל אבן היה וחדש היה. בהדי דאזיל ביה, אמ' ודאי דרך בה דהא מלי חמרא כולי האי ובעי קליפה והגעלה.
ת"ר הגת והמחץ, ר' מתיר וח' אוסר', והיינו דקאמ' במתני' ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסו' כרבנן קת', ודאמ' לקמן הגת של עץ ושל אבן ינגב ד"ה היא דאינן מזופתין, אבל בדזפופין פליגי בה רבנן בשל עץ דבעי קליפה ונגוב ואם היו מזופפות אסו' דלא סגי בנגוב ואפי' אחר קליפה אלא אסו' לעולם אלא בהכשר גדול, ומוקי לה כשדרך בהן, וכי אמ' בגת ומחץ ומשפך של עץ ואבן דבעי נגוב ה"מ שתחלת תשמישן היה ביד גוי, אבל אם נשתמש בהן יש'[ראל] פעם ראשונה וב' אע"פ שנשתמש בהן גוי אחר מכאן סגי ליה בשכשוך כדא' פ' אין מעמידין [ל"ג ע"ב] גבי כסי דפחרא וגבי חצבי, וגת ומחץ של חרס שהיה תחלת תשמישן ביד גוי הרי הן אסו' לגמרי כרבנן, והכי אמ' בכסי דפחרא דפעם א' וב' אסו' לגמרי, וחצבי שחומי דארמאי אם היה תחלת תשמישן ביד גוי הרי הן ככלי עץ וסגי ליה בנגוב, וחצבי שאינן שחומי ותחלת תשמישן ביד גוי הרי הן אסו' כרבנן לגמרי כדאמ' בגת ומחץ של חרס לרבנן, ואם תחלת תשמישן ביד יש'[ראל] בעי נגוב מדקא' בחצבי שחומי דסגי להו בשכשוך כשהיה תחלת תשמישן ביד יש'[ראל], מכלל דשאר חצבי שאינן שחומי לא סגי להו בשכשוך ובעי נגוב, מי' לענין כסי דפחרא אמ' כי מפעם ב' ואילך סגי להו בשכשוך מפני ששהייתן מועטת מאד טפי מחצבי, וגת ומחץ ומשפך של חרס שתחלת תשמישן היה ביד יש'[ראל] נ"ל שהן ראויין לדמותן לחצבי שאינן שחומי ונבעי להו נגוב ולא לדמותן לכסי דפחרי ותסגי להו בשכשוך, כי שהיית תשמישן דומה לשל חצבי מפני שהיא תדירה ותשמישן מרובה.
דרש רבא, פי' כל מי שלוקח גת של עץ ואבן מזופפין מן הגוים צריך שיקלוף אותה ואח"כ ירתיח אותה בחמין, שמא דרך בהן הגוי, אע"פ דשיעי טובא כההוא מעשה דרב פפא.
גולפי, של חרס הם כדא' פ' אין מעמידין [ל"ב ע"א] חרס הדרייני רמי להו לחמריה בגולפיא חוורי ומיץ לחמרא, ליש'[נא] דגאון. סחיף להו אפמיהו וחתים להו אבירצייהו וכו', כי היה סוחף אותם לתוך דסקיא פיהם למטה, והיינו ח"א [—חותם אחד], וחתים להו אבירצייהו כי (הכריא) [הכדים] שלהם פיהם הולכת למעלה מפני שהם כפויים לפי שהברזא סמוכה לשוליים, ומ"ה היה עושה סי' ע"פ הברזא, ואע"פ שאנו צריכים האידנא לחב"ח משום שיבא, ה"מ ליין אבל לכלי ריקן כיון דאיכא ח"א לא טרח, וא"ת אפי' ח"א למה והלא אם יכניס בו הגוי יין אינו אלא לפי שעה ויכול לטהרו בנגוב ואפי' בשכשוך ולמה היה נזקק לטורח החותם, קסבר רבא כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לא יכניס בו הגוי אלא לפי שעה הרי הוא כמי שמכניס לקיום וצריך מלוי מים ג' ימים.
<h2>דף עה.</h2>
הא ברטיבת', אי יש עליה לחות בין מיין בין מכל דבר מקנחה תחלה באפר היטב, ואם נתיבשה משנשתמש בה הגוי משכשכה במים בשתי ידיו ואח"כ מקנחה יפה כדי לבטל כל הטעם היין שבה, ואכתי לא קא חשבי הני מידי אלא תחלה הנגוב בלבד. תרתי ותלת, פי' תרתי ברטיבת' אפר ומים. ושמואל אמ' תלת, ברטיבת' אפר ומים ואפר, וד' ביבישתא מים ואפר ומים ואפר, ושמואל לא קחשיב מיא בתראי, ולא אצט' ליה אלא תוס' האפר, ומכיון שנוסף לה אפר ודאי נוסיף לה כמו כן מים אחרים לבסוף, ולפי שהוא מוסיף אפר א' על רב לא רצה למנות מים אחרונים כי מסתמא קמטפי חדא אדרב. בפומבדיתא מתנו, ולא קחשיב רב מיא בתראי, ושמואל קחשיב להו, ומ"ה טפי חד מיא אחר אפר בתרא, והיינו דקא' ולא פליגי על רב ושמואל קאמ' ולליש' דפומבדית', אבל לליש' דסורא א"א דלא פליגי בתרתי, דרב לא קא' אלא חד אפר, ושמואל תרתי, וכיון שהוסיף אפר א"א בלא תוס' מים שאין ב' מימות זה אחר זה ולא ב' אפרים ולא אפר אלא על מקום הלח ולא אפר שלא יהיו אחריה מים, צא ולמד דא"א לליש' קמא שלא יחלקו בשנים.
הני גורני דארמאי, לא ידענא מאי היא, ונ"ל כי היה ראוי להיות מורוגי, מלשון מוריגים [ש"ב כ"ד] והם כלי הגת כגון הנסרים והם הדפים השנויים בברית'. והעדשים, הם הים השנויה בברית' בב"ב [ס"ז ע"ב] ומפ' בגמ' ים טלפחא, ומפ' הצרפתי גת עצמה, על שם שעגולה כעדשה, ונר' כי הוא הריחים הנז' שם בברית'. הלולבים, נ"ל כי הם הבתולות האמו' שם, והם כלונסאות של ארז שמעמידין את הקורה על שם שעולין וזוקפין כלולב, וכל אלו נוגעין במשקה, ואם נשתמש בהן משק' טמאים ובלעו מן המשקה הרי הן טמאין בעוד המשקה בלוע בתוכן, דתנן במ' כלים [פ"ט מ"ה] חרסים שנשתמש [וכו'] והוסק התנור, והכי נמי הרי הוא סופו לצאת ע"י הכבישה מ"ה בעי הכשר להפליטן, ומכיון שיצא המשקה שוב אין להן טומאה דפשוטי כלי עץ ננהו. הדפין והלולבין, ואע"פ שתחלת תשמישן היה במשקין טמאין אפ"ה סגי להו בשכשוך, דכיון דלית בהו בית קבול ולא שום מקוה לא בלעי כלל, וקילי מכל כלי עץ שאין מכניסו לקיום, והעדשים שפי'[רשתי] כי הם הריחים, דוקא הריחים העליונה שאין לה בית מקוה משקה, ונ"ל כי הגאון שפי' בכסי [ל"ג ע"ב] אפי' בפעם ראשו' וב' אסו' וכולה כדק' (אמ') [בגמ'], כי כסי דפחרא ננהו, מפני שאם היו כוסות של עץ אפי' פעם א' וב' סגי בשכשוך, ומדמי להו לדפין ולולבין מפני ששהיית היין לתוכו מועט כשל אלו, ואעפ"כ אינו מקובל עלי כי בעי נגוב כדין משפך של עץ ושל אבן, או שמא הטעתו הך מתני' דאמ' לק' [ע"ב] כגון כוסות וקיתוניות מדיחן ומטבילן, אלמא אפי' תחלתן היו מן הגוים סגי להו בשכשוך, וטעות הוא בידיה, כי בכלי מתכות היא שנויה כדא' כלי מתכות אמו' בפרשה, אבל בשל עץ בעי נגוב. העקולים של נסרים, כגון צירי דדקלא, קליפת הדקל. של בצבוץ, לא ידענא. מנגבן, שמתוך שהן מרופות מתלחלחות ושואבות קמעא (ואעפ"כ) [ואע"פ] שאין מכניסן לקיום. של שיפא, מפני שהן חלולות שואבות הרבה מישנן י"ב חדש.
מי שהיו גתיו וכלי בדיו טמאים רשב"ג או', פי' נשתמש בהן שנה זו בטומאה ורוצה לטהרם אחר הגתות, יניחם, שלא ישתמשו בהם כלו' עד סוף הגתות של שנה הבאה, ואקשי' היינו ת"ק, דתניא י"ב חדש, כי בנוהג העולם הגתות בזמנן הם באים ומסוף גת זה לסוף גת זה י"ב חדש, איכא (כי) [בינייהו] חרפי, פי' כי פעמים שזמן הגתות מאחר או מקדים, והנה אם כלו עכשו הגתות בט"ו בתשרי שמא לשנה הבאה יכלו בתחלת תשרי ויוכל להשתמש בהן מתחלת תשרי ואילך לדעת רשב"ג, נמצא כי חסרו ט"ו ימים מי"ב חדש, או פעמים שיוסיפו עליהם ט"ו ימים אם יתאחרו הגתות של שנה הבאה, כי מכיון שנתן הדין מגת לגת אין לשנותו לדין החרפי ולא לדין האפלי, אלא לדין הבינוני, כדי שלא יבוא הדבר לידי שבוש, שאם לא מפני פחד השבוש היה דעתו של רשב"ג כי אפי' מזמן החרפי שהיו מצויין באותן הימים היה די להם להכשר אבל מפני השבוש שאינו זמן המוכיח קבע להם ההכשר מגת לגת ומבד לבד.
הרוצה לטהרן מיד, של גת. מגעילן ברותחין, מלבר. חולטן במי(ם) זיתים, פי' מים חמין העשויים להשליך על הזיתים בשעת עשיית השמן כי כן דרך הבדדים. מניחן תחת הצנור, כי מפני כח המים יורדין עליו כל שעה שוטף ומעביר מהן כל המשקה שבלעו, ותרויהו קיימי אשיפה וגמי. וכמה, צריך להשהותן. עונה, בתקופת ימי טבת ותמוז, חצי יום וחצי לילה בתקופת יומי ניסן ותשרי או יום או לילה לפי ששוין היום והלילה, ודוקא עקולין שאין המים מתכנסין בהם וסגי בצינור שמימיו מקלחין, אבל נודות וקנקנים וכל כלים האסו' לא סגי בהכי כי קלוחן ורדיפתן מאי הוי הלא כשהן בתוך הכלים אינם מקלחים ולא רודפים הלכך בעי ג' ימים.
דהנאי דארמאי, כלים מצננין בהן היין, והוא מלשון הנוטה כדוק שמים [ישעיה מ']. דמזיא, שער. דעמרא, מתוך רפייותה שואבת מעט ובעיא נגוב. דכיתנא מישנן, י"ב חדש, א"נ מעמידן במים ג' ימים מעת לעת וסגי להו, ומערה את המים כל מעת לעת. ואי איכא בהו קיטרי שרי להו, נ"ל ד[א]הנך תרי קאי דבעי לנגב או לישן, לפי שאותן שצריכין נגוב צריכין לשפשף ולקנח אמ' שנכנס בו היין מפני שבלע משהו מן היין ואין יכול לשפשפו אלא א"כ התיר את קשרו, ואם דבר שצריך לישנו הוא אם לא התיר את קשרו הנה הלחות הנכנס לתוך הקשר בשעת תשמישו לא יוכל להתיבש יפה יפה מפני שאין האויר שולט בו, אבל דבר שאי"צ אלא הדחה בעלמא אלמא לא בלע מידי, ואם הקשר הוא מהודק לא נכנס בו כלום והרי הוא כגוף השער שאינו בולע, ואם היה הקשר מרופה כשם שנכנס בו היין כך נכנסו בו המים והדיחו אותו.
חלתא ודקולין דחייטי, סלים העשויין מהוצי' של עץ והם תפורים בחבל של קליפת הדקל. מדיחן, דלא בלעי כלל, כי ההוצין עצמן אינן עשויין לבלע כלל, ואפי' כמשפך של עץ לא הוו, לפי שהן דקי' ושלמי' וחלקי' ובהעברת היין עליהם לא בלעי כלל, והחבלים של צרי נמי לא בלעי, ואע"פ דאמ' לעיל בעקלין של נסרים דבעי נגוב, התם בזמורות עצמן, ומתוך שדורכין בהן משקין ומעגלין אותן הרבה מתרפין ובולעים מעט, אבל הכא הקליפה אינה בולעת, א"נ העקלין כיון שהם כבידים על השק והמשקה היוצא מן השק עובר עליהן תמיד פעמים ששוהה המשקה בין השק ובין העקל, אבל הכא מיד מוציאו, הלכך סגי להו בשכשוך, אבל אם היו תפורים בחבל של צרת' מנגבן דכי תנא מישנן מפני התפירה ולא מפני ההוצין.
<h2>דף עה:</h2>
ואי אית בהו קיטרי, בהני תרתי, שרי להו, ומכאן אנו למדים כי הלוקח כלים ישנים של עץ מן הגוי כגון אותם שקורין נשלוניש או טינש שצריך להתיר ממנו אותו פשתן שבו הנקרא מלטאי, מפני שהיא כקשר שהוא מהודק הרבה בתוכו, ואותו הפשתן אסו' להחזירו בתוכו עד י"ב חדש מפני הדורדיא שעליו, ואותו הדורדיא אני מסופק עליה אם יש לה דין חרצנים וזגים [לעיל ל"ד ע"א] והנהו אסו' בהנאה בתוך י"ב חדש ואם לאו, מפני שיש לדמותה לחרצנים וזגים שהוא מבריית היין כמותן, וכל זמן שיש בה טעם יין היא ראוייה לערב אותה במשקה אחר כדי לשבח את טעמו כדא' בחלא דשיכרא דארמאי דמערבי בהו דורדיא דיי"נ, ולולי אותו טעם יין שבו אינו ראוי לא לאכילה ולא לשתיה, וכן הטעם לחרצנים וזגים שטעם היין משבחן ומכשירן לאכילה ה"ל כאלו איתנה לאסו' בעיניה, אך מפני זו המימרא שנא' סתם דומיא דאבטא דטייעא ודומיא דגולפי שחומי ולא ראיתי הפרש ביניהם נסתפק עלי הדבר, אבל הדעת אומ' כי היא אסו' בהנאה, הלכך כל דבר שנאסר בהנאה מפני היין המעורב בו אומר אני דלא סגי ליה במילוי מים ג' ימים, שלא מצי' הכשר ג' ימים אלא לדבר שאינו נאסר בהנאה מפני היין שאינו בולע כ"כ, אבל לדבר שהיין שבו הוא חשוב כאלו איתיה בעיניה לא מצינו הכשר ליי"ן עצמו, הלכך אותו הפשתן אסו' הוא בתוך י"ב חדש מפני אותה הדורדיא, וגם הכלי עצמו צריך להתיר החגורות שלו כדי שיבואו המים בין דף לדף מפני שהוא קשור, וקודם שימלאנו מים או שיגעילנו ברותחין צריך לגרור מעל דפניו כל הדורדיא שנתיבשה עליו, חדא כי הדורדיא אין לו הכשר כי אם בישון י"ב חדש, שאינו דבר שתקבל הגעלה כי הוא דבר הנימוח וכל זמן שלא נמוח לא נכנסו המים לתוכו, ועוד כי בודאי לית דין ולית דיין כי קודם שנתיבשו עליו השמרים בלע העץ מן היין הרבה שדבר שמכניסו לקיום הוא ולד"ה בעי קליפה כדי שיבואו המים עליו, ולא גרע מקשר שהוא צריך להתירו, ואיכא מ"ד כי להכשר ג' ימים א"צ קליפת (השמן) [השמרים] ולא להתיר שום (זפת) [קשר], ולא נאמ' שצריך [התרת] קשרים אלא או לנגוב או לישון אבל למילוי ג' ימים לא צריך, והטעם לדבריהם כבולעו כך פולטו וכשם שנכנס בו היין כך נכנס בו המים, והדבר שקול, אלא שיש טעם להכריע לאסו', כי אם הוא כלי מזופת צריך לקלוף הזפת ואח"כ יכשירנו בכל הכשר שירצה, כדאמ' [ע"ד ע"ב] בההוא מעצרת' דכיון דחזייה דמלא חמרא אמ' הא ודאי בעי' קליפה והכשר גדול, ולא סגי ליה בנגוב אחר קליפה, דה"ל כמכניסו לקיום, וא"א [—ואי אמרת] דהכשר מג' ימים לא צריך קליפה, למ"ל למי' הא ודאי בעי קליפה נעביד ליה הכשר ג' ימים ולא נצט' קליפה, א"נ להגעלה גופא לא ליצט' קליפה, ונימא כשם שנכנס בו היין כך יכנסו בו המים, ועו' תנן ושל חרס אע"ף שקלף את הזפת הרי זו אסו', אלמא בעי קליפה להכשר גדול, ועוד כיון שאמ' (אומ') שצריך למלאתן ג' ימים מעת לעת וגם צריך לערן כל מעת לעת, היאך אפשר שהזפת נתקשה לו [ו]ימעט המים מלהכנס בו אפי' שעה א' והנה כי חסרו הג' ימים מאותו מקום הזפת והקשר, וגם כשנכנסו בו המים אינם יכולין לצאת שעה א' בשעה שמערה אותן מעת לעת, ואנו צריכים לערן מעת לעת, ועוד כי לכלים הזפותים ביד גוי יש לחוש כי שמא קודם שזפתן נשתמש בהן יין, והנה כי אין המים יכולין לבוא בכ"מ היין, ומכל אלו הטעמים הדעת מכרעת לאיסור וצריך לקלוף את הזפת ולהתיר את הקשרים והדומה להם.
ע"ה שהושיט [וכו'] ר' ור' חייא, פי' בו הרב צרפתי כל האשכולות נוגעות באותו אשכול טמאות שמקבלות טומאה ממנה, דאוכל מטמא אוכל מדרבנן, וכל הגת טהורה בין המשקה בין שאר האשכול', והכא בודאי כי כן האמת דאע"ג דאין אוכל מטמא אוכל, מדרבנן מטמא, ואפי' בחולין כדגר' במ' סוטה [(ל' ע"א) חלה] ניטלה מן הטהורה על הטמאה, כיצד, נותן פחות מכביצה כדאי' התם, אך לפי זו המש' יש לדקדק הרבה אחר פי'[רושו], כי הנה לא פי' הטעם למ"ד הגת טמאה, ואם תאמר הטעם כי הגת מחבר את כולו ועושה אותו כאשכול א', הנה כי זה א"א להעמידה שהרי שנינו [חגיגה כ' ע"ב], הכלי מצרף את מה שבתוכו להקדש אבל לא לתרומה, וכ"ש הכא דחולין ננהו, ועוד להקדש גופיה אין כלי מצרף אלא כלי המקודש בלבד והכי מוכח פ' הקומץ רבה [מנחות כ"ד ע"א], ואי משום חבור אשכולות דנגעי להדדי דהוו כולהו כחדא, כדתנן במ' טהרות פ' ראשון [מ"ז] מקרצי' נושכות זו בזו וככרים נושכים זה בזה [וכו'] טעמא דנושכים הא לאו הכי מונין בהם א' ושני, ואית' נמי במ' טבול יום [פ"א מ"א], אלא מאי אית לך למי' טעמא דידיה משום חבור משקה קאמ', כדתניא במ' טהרות ומייתי לה פ' טבול יום [זבחים ק"ה ע"ב] חבור אוכלין ע"י משקין חיבורין לטומאה קלה ואין חיבורין לטומאה חמורה, ואית' נמי כה"ג במשנה במ' טהרות [פ"ט מ"ח] וכדתניא הכא בשרץ שנמצא בריחים ואם היה משקה הולך הכל טמאה, (ומקדמי') [ומדמדמי'] ליה להני מימרא ש"מ הכא נמי יש שם משקה הולך אלא שהאשכולות מפסיקי' את המשקה להטפיח אפי' תחת האשכול, והנה כי אותו הטופח להטפיח מחבר את האוכלין ונמצאת כל הגת טמאה, הנה כי כן נר' הטעם למ"ד כל הגת טמאה, ועכשו אנו מתמהין על הטעם דמאן אשכול וסביבותיו טמאין וכל הגת טהורה, אם נאמ' כי ס"ל אע"ג דטופח להטפיח הוי חיבור ה"מ לטומאה דאורית' אבל לטומאת ע"ה לא הוי חיבור עד שיהא המשקה הולך, וניהו נמי נהי דאינו חבור, ליטמא אשכול למשקה וליהדר משקה וליטמא לאידך אשכול וליטמא לאידך משקה שבצדו וכן כל הגת, דהתנן [פרה פ"ח מ"ז] כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, ותניא המשקין אין להם שיעור ומטמאין בכל שהן, עד שיבוא מורה צדק, ועוד אמר הרב הצרפתי כי כן נאמ' לענין יי"ן שאם נגע הגוי בענבים או בפסולת הענבים שמשליך מקום מגעו והשאר מותר ובלבד שלא יגע במקום משקה, גם זה תימה לנו אם יש טפח להטפיח על מקום מגעו וטופח להטפיח על פני כל הגת כדהוי הכא לענין טומאה היכי משתרי כל הגת, השתא נצוק דלא הוי חיבור לענין טומאה לענין יי"ן הוי חיבור [לעיל ע"ב ע"א], טופח להטפיח דלענין טומאה הוי חיבור לענין יי"ן מבעיא, ואם מקום מגעו נגוב הוא הנה אפי' כל מקום מגעו נמי מותר. השרץ שנמצא בריחים, נ"ל על הריחים של גת קאמ'.
הלוקח כלי תשמיש את שדרכו, כל תשמיש של צונן בעראי נקרא הטבלה, כגון (וטבל) [ולקח] אזוב [וטבל] במים [במדבר י"ט], לשון הכנסה במים והוצאה מן המים. יטביל, פי' ידיחהו במים, כדרך תשמישו, ולא דברה המשנה על טבילת מ' סאה, והוצאה מן המים את ההדחה בלשון הטבלה, וי"מ דברה המשנה במ' סאה ובכלי מתכות, והניחה ההדחה מפני שהיא טהרה קלה, ופי' הטהרה החמורה של מ' סאה שאפי' לדברים שתשמישם במשקה צונן עראי צריך טבילת מ' סאה, ומשהזכיר לאותה טבילה בתחלה שוב לא הוזקק לפרשה על כלי תשמיש' כי בודאי מסתמא כן הדין לכל כלי תשמישין. להגעיל יגעיל, מ"ט כבולעו כך פולטו. הסכין שפה, כגון שייף צלמי [עי' ב"ק כ"ג ע"ב], לימה בל'[עז]. ומפ' בגמ' לאכול בו צונן אבל לחתוך בו רותח כבר פי' בתו'[ספתא] [פ"ט ה"ב] שצריך לבון כמו השפוד ואסכלאות, וא"ת מפני [מה] (ש)לא פירשה בו המשנה הכשר לרותח כמו שפי' לשפוד ואסכלא, נשיבך כי השפוד ואסכלא אין להם תשמיש בצונן שיהו צריכין הכשר אבל הסכין מפני שחותכין בו דבר אגב דוחק' דסכינא פלוט סכינא ובלע (אי כך) [איסור] אפי' בצונן, מפני כך הוצרכה המשנה ללמדנו הכשר הסכין אפי' לצונן, ואם למדתנו בו המשנה הכשר לרותח היינו סבורים שלא יהא צריך הכשר לצונן כמו השפוד והאסכלא, הלכך חידושה היה חביב לנו ללמדנו, מיסודו של צרפתי אלא ענין (כ)זר הוא.
אמ' קרא וטהר, בפ' מדין [במדבר ל"א], כל דבר אשר יבוא. אמר רב אשי, פי' ובעי טבילה, והא דא' רב אשי [שבת ט"ו ע"ב] גבי כלי זכוכית לענין טומאה לעולם ככלי חרס דמו, ודקא' לא ליטמו מגבן, הואיל ונר' תוכו כברו, ההוא שנויא בעלמא הוא ולא סמכי'. קוניא פליגי, פי' כלי חרש ונותנין עליו קוניא לבסוף שהוא מין מתכת. והלכת' כסופו, ובעי טבילה, והא דאמ' בפסחים [ע"ד ע"ב] בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וה'[לכתא] כרבינא בר מתלת, והכא פסק' הלכת' כרב אחא, ואיכא נמי כהני פלוגת' דפליגי בקינסא פ' אין מעמידין [ל"ג ע"ב] וה'[לכתא] כרב אחא לחומרא, איכא למי' דהתנא מימרא דפסחים היכא דלא איפסק' הלכת' כחד מיניהו אתמ' דמסתמא הלכת' כרבינא, אבל היכא דאפסקא הלכת' כרב אחא אפסיק' ודוגמת' בתלמוד הרבה. משכנתא, צריך [טבילה].
ת"ר הלוקח, בכלי מתכות קא'. מדיחן ומטבילן, למדנו לשכשוך שצריך למורקן במים או לשפשפן במים בידו ולא שיעביר עליו מים בנחת, דא"כ למה הוצרכנו להדחה ולטבילה תיסגי ליה טבילה לחודה, וגם נ"ל דצריך לשטפו במים אחר השפשוף, והיינו דתנן פ' דם חטאת [זבחים צ"ו ע"א] מריקה כמריקת הכוס, ועל כוס אסור קאמר דומיא דכלי אסו' דאיירי בגויה, ועוד אנן למדין מכאן כי דבר שצריך הגעלה ולבון צריך להגעילו וללבנו ואח"כ יטבילנו, כדקתני מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן, וקרא נמי הכי כתי' [במדבר ל"א] תעבירו באש, דהיינו לבון, ואח"כ וטהר, טבילה, וכי אפיך לית לן דעיכובא לא כתיב, מ"מ צריך שיהא זהיר מדבר החוצץ בו, שהרי הקישה הכתוב לטבילת הנדה. וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל עד שלא הגעיל וכו' תני חדא אסור, הטביל לאו מדוקא נקט לה, דמשום ההיא טבילה ליכא מאן דאסר לבישולה, ואי אמרת דבהאי טבילה על ההדחה קאמר כדקאמר במתני', נשיב לא איפשר, חדא דהכא לא מפיק טבילה בלשון הדחה כלל, ועוד אי בהדחה קאמ' מאי נ"ט לפגם איכא, אלא ודאי לאו מדוקא נקט לה כדפי'[רשתי].
<h2>דף עו.</h2>
ואידך, פי' ואידך דס"ל נותן טעם לפגם אסור, אמר לך אפי' לדידך דסבירא לך הא דר' חייא אכתי איבעי לך למילף מגיעולי גויים לאיסורא דהא פגימה פורתא, מי' לדידיה לא ס"ל הא דר' חייא, דאע"ג דלאו בת יומא דפגימא לגמרי אסור, דהא כי פליגי לעיל [ס"ז ע"ב] בקדרה דלאו בת יומא פליגי, דמאן דשרי מוקי לקרא בקדרה בת יומא דס"ל דהא לא פגימא כלל, א"נ פגימא פורתא ס"ל דבפגימא פורתא לא שרינן ליה כדפרישי' לעיל בהאי פירקא, ומאן דהוה מקשה ליה אי איפשר דלא פגימה פורתא הוה ס"ל דבפגימה פורתא היה מתירה, ולא היא לא שרי ליה עד דפגימה לגמרי, וההיא גירסא דפסחים כבר פי' למעלה בזה הפרק.
והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן, פי' שלא יפלוט אותו הטעם הנותר בתוכו מאתמול בקדשים של [ה]יום. אלא אמר רבא מאי הגעלה מריקה ושטיפה, כלו' לא הוצרך להזכיר הליבון אלא המריקה והשטיפה כ"נ [=כן נראה] דה"א [=דהוה אמינא] אם בכלי נחושת [בושלה] אמר רחמנא אבל... כלי זה לא בעי מריקה ושטיפה קמ"ל, ונ"ל דל"ג מגעילן בחמין אלא מגעילן לחודיה, ולפי שהמריקה והשטיפה היא גמר ההגעלה שאחר שהגעילו בחמין או לבון באור (מקצתו) [מקנחו] יפה במים ואח"כ שוטפו כדי להעביר הגיעול מעל פניו ולפיכך גם הוא נקרא בלשון הגעלה, כך היא דעתו של רבא, וא"ל אביי כי לשון הגעלה אינו אלא בחמין שמפליטין אותו מה שבלע, והמריקה ושטיפה בצונן הוא, כדתנן לעיל מינה מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה, מריקה ושטיפה בצונן והשפוד והאסכלא מגעילן. אלא אמ' אביי יגיד עליו ריעו, כלו' כי לשפוד ואסכלא צריכין ב' הכשירין לבון והגעלה בחמין, ותנא הכא לבון והתם תנא הגעלה.
אלא קדשים ה"ט, דלא בעי לבון. כדרב נחמן, כלו' דאין באין לידי נותר, והשתא מפ' ואזיל תינח שלמים קא הוי להו גיעול מקמי דנהוי נותר, כיצד, בשל בהן בא' בשבת שלמים שנשחטו בו ביום הנה לא יהיו נותר גמור שיטענו שריפה עד בוקרו של שלישי ומותרין באכילה עד הערב של יום ב', ואם חזר ובשלו בו ביום ב' שלמים שנשחטו ביום ב' הנה כי אותו הגיעול שהיה בו בלוע מיום א' חזר להיותו מיום ב', שכבר נתבטל טעמו בבשר של יום ב', שהרי אין בו נ"ט מאותו גיעול ובטל לגביה וחזר להיותו, כדתנן פ' דם חטאת בשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן נ"ט הרי הקלים נאכלים כחמורים וטעונים מריקה ושטיפה ונפסלין במגע, ואם אין בהן נ"ט אין הקלים נאכלים כחמורים ואין טעונין מריקה ושטיפה, אלמא אע"פ שיש בהן משהו מן החמורים בלוע בקלים אין קלים נאסרים ע"י אותו משהו, והקלים נאכלים כדינם ואותו המשהו בטל בהם, וכן כולם אם יבשל בהם יום א[חר] יום שלמים שנשחטו ביום בשולם לעולם לא יבואו לידי נותר, שהרי כשהוא מבשל בהם ביום ב' עדיין יש שהות אכילה לגיעול של אתמול עד הערב של ב', והנה קודם שנאסר כלל נתבטל טעמו בשל יום ב', אלא חטאת כיון דליום ולילה כשבשל בהם בא' בשבת חטאת שנשחטה בו ביום הנה כל החטאות הנשחטות בו ביום מחר ביום ב' בעמוד השחר יהיה נותר גמור, היאך יבשל בהן למחר ביום ב' לא חטאת ולא שלמים, והא קפליט בגויה נותר גמור דיום א' (בחטאת) [דחטאת] או שלמים דיום ב'.
(לא צריכא הדר חוזר ומבשל בהן שלמים, של אותו יום עצמו מיד אחר בשול החטאת, והנה כי קודם שנאסר כלל ונתבטל טעמו בשלמי יום ב'). אלא חטאת כיון דליום ולילה, כשבשל בהם בא' בשבת חטאת שנשחטה בו ביום הנה כל חטאות הנשחטות בו ביום למחר ביום ב' בעמוד השחר יהיה נותר גמור, היאך יבשל בהם למחר ביום ב' לא חטאת ולא שלמים של יום ב'. לא צריכא דכי מבשל בהו חטאת האידנא, ביום א'. הדר מבשל, חוזר ומבשל בהם שלמים של אותו יום עצמו מיד אחר בשול החטאת, והנה כי חוזר גיעול של חטאת להיותו שלמים כמו שפי' למעלה, מפני שאין בו נ"ט, וכי הדר למחר ומבשל בהו חטאת דלמחר אכתי לית ביה נותר, שהרי הגיעול חזר להיות שלמים, ושלמים [של] יום א' וחטאת של יום ב' בהדי הדדי שלמי זמנייהו להיותן נותר גמור, שאין להם דין שריפה עד בקרו של ג', וכן בכל יום ויום כשירצה לבשל בהן חטאת יבשל בהן מיד אחר החטאת שלמים שנשחטו בו ביום ולא יבואו עוד לידי נותר, והאי דוק' אמ' חטאת דהאידנא ושלמים דאתמול בהדי הדדי קאתו, ודוקא לשריפה, אבל לאכילה לא, ששלמים של אתמול אינן נאכלין אלא עד הערב של היום, שהרי אינן נאכלין אלא לב' ימים ולילה א', וחטאת של היום נאכלת כל היום וכל הלילה עד חצות, מיהא לענין תריצי שמעת' לא אכפת לן, שהרי הוא מבשל לעולם שלמים של יום א' [עם] חטאת של יום ולעולם זמן השלמים יהא עודף על זמן חטאת, וה"נ לענין לבון שפוד ואסכלא כל יום ויום נעשה לבון לחבירו, כי כמה שבולע אותו יום ע"י צלי כך פולט אותו הגיעול למחר ע"י צלי של מחר והוא מתבטל בעירובו כמו שפ"ל [—שפירשתי לעיל] בבישול, ולבי מגמגם, כי הלבון צריך שיראה האור כנגד הכלי וישרוף בו עד שתלבן ותשיר קליפתו כדא' לקמן, והנה כל זמן שהבשר עליו דבר ברור הוא שלא תשיר קליפתו ואיך תעלה לו לבון ע"י צליתו, ונ"ל כי בודאי היה יכול להקשותו את זה אלא שהיה להקשותו מגוף המשנה דקתני מגעילן, והכי קמקשי ליה א"ה, דכה"ג עבד, כיון דס"ל דלבון הוי כה"ג אפי' הגעלה נמי לא ליבעי, דהא לא באו לידי נותר, מי' מילתי' דרב נחמן על קדירה אתמר, והתם ודאי של קדירה כל היום הוי גיעול גמור לחבירו, והוא שיגיע הרוטב ביום ב' למקום שהגיע ביום א', א"נ איכא למי'[מר] דגבי שפוד ואסכלא נמי אפשר דה"ל לבון גמור קודם שיבוא לידי אסור נותר כגון שצלה בו שלמים כל היום בראש השפוד ולמחר צולה בו כמו כן שלמים ומניח אותו מקום שצלה בו אתמול מגולה וצולה בו למטה הימנו ומרחיק מאותו מקום כב' אצבעות או לג' אצבעות, מי' כי שרינן ליה למעבד הכי ה"מ קודם שיבוא הגיעול הראשון לידי נותר, שאין אנו צריכין לנותר זה עכשו אלא כדי שלא יאסר למחר ומ"ה יכול ללבנו ולצלות בו דרך ליבונו, אבל אחר שיבוא לידי אסור אסור להשתמש בכלי כלל ואפי' חולין וכ"ש קדשים, משום הכי צריך להזהר בהם שלא יבואו לידי נותר כשישתמש בהן, ועביד להו כי היכי דעבדי' לקדירה לחטאת ולשלמים כמו שפי'[רשתי] שצולה בו שלמים אחר חטאת מיד למטה מקום צליית החטאת, והנה מקום החטאת מתלבן עכשו ולמחר יצלה שלמים במקום החטאת או חטאת של מחר במקום חטאת של אתמול ומקום השלמים של אתמול שעדיין הוא מותר מתלבן, והח' יבין. א"ה הגעלה, כיון דכסדר הזה נעשה לא הוי נותר כלל, אלא ודאי משום דצריכי הגעלה היכא דלא נעשה כסדר הזה קמיירי וקאמ' דבהגעלה סגי להו.
אמר רב פפא האי קדיר, לשון חיטי קרדניאתא [פסחים ז' ע"א], כלו' הני ג"ג [—גיעולי גוים] מפני שהם אוכלים שמנינות נבילה אותו הגיעול מתקשה על פניו הרבה ואינו יוצא אלא ע"י ליבון, אבל איסור הבא ע"י ישראל אינו מתקשה כ"כ ויוצא ע"י גיעול. רב אשי, ונ"ל דאהאי שינויא סמכי', מ"ה אמ' [שם ל' ע"ב] גבי חמץ בפסח לגבי סכינא הלכתא אידי [ואידי ב]רותחין ובכלי (ב') [ראשון], דאסור חמץ מעיקרא היתירא בלע וכי קפליט ליתיה לאסו' בעיניה, אבל הלוקח סכין מן הגוי צריך שיגעיל את קתו ברותחין והברזל שלו ילבן באור, כי פעמים שצולה בו בפי הסכין כמו בשפוד, והכי קתני לה בתו'[ספתא] [פ"ט ה"ב] דצריך ליבון.
אהדר ליה, ומגביה הבצק על שפת הדוד מבחוץ ומלאו מים על השפה, והנה כשעלתה הרתיחה היתה נוגעת בבצק ולא היתה נופלת לחוץ וחוזרת על שפת הדוד ומגעילן, אם לא היתה הבצק היו הרתיחות יוצאות ועולות לחוץ ולא היו נוגעים על השפתיים ומגעילן, ואע"פ שלא נשתהו החמין עליה שרי כי כבולעו כך פולטו, כי בודאי כשבישל בה הגוי א"א לו שעל השפתיים בשל, והנה כשלא בלעו כלום אלא מהנצוצות ניתזת לחוץ, דהיינו רתיחות הנתזות ובאות והולכות, כי פעמים שמבשל בה הגוי והיא חסירה והרתיחות נוגעות בשפתיים ואינן יוצאות לחוץ, ולהגעילה חסירה א"א לו' שעל השפתיים בישל, והנה כשלא בלעו כלום אלא מן הנצוצות נתזות לחוץ לכך הוצרכו הבצק, ועכשו נהגו אצלנו שממלאים אותם מים ושורפים אבנים ומטילים אותם לתוכה בעת רתיחתו כדי שיהו המים צפים על השפתיים, ויפה עושים, כי הבליעה היתה בהעברת המים על השפתיים וההגעלה כמו כן בהעברה, ומי שדרכו בשהייה הגעלתו כמו כן צריך שהייה.
<h2>דף עו:</h2>
הסכין שפה, י"א ג' זמנא. וסכין שאין בה גומות, כדי שהקרקע יגרור כל השומן מעל פניו, וה"מ לחתוך בו צונן אבל רותח בעי ליבון כדא'[מרינן] [ע"ה ע"ב], והיכא דחתך בה צונן עד שלא נעצה בקרקע גריר לבי פסקיה ואכיל, ואם חתך בה רותח או צנון וכל דבר חורפא או כל דבר שהוא מתובל בתבלין צריך להעמיק הרבה במקום החתך, כדגר' פ' כל הבשר [חולין קי"א ע"ב] אמ' אביי הלכתא דגים, צנון שחתכה בסכין אסור לאכלו בכותח, ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל, וגר' נמי [שם צ"ו ע"ב] ירך שנתבשל [וכו'] ואמ' שמואל לא שניא [אלא שנתבשל בה] אבל נצלה קולף, וגר' בפסחים [ע"ה ע"ב] נטף מרוטבו על החרס [וכו'], אלמא כל היכא דידע מקום נפילת האסור אם חם הוא מעמיק בו ונוטלו והשאר מותר, ואם צונן נוטל ממנו מעט ומותרת, ומסתברא דסכין אסו' לא עדיף מרותח דצלי ואם חתך בו אפי' רותח דמבושל בדיטול את מקומו מקום החתך סגי, וההיא דאמ' [חולין קי"ב ע"א] בההוא בר יונה דנפיל לכדא [וכו'] כוליה אסור, התם מפני שהכמכא דבר לח הוא הרבה וכשנפל לתוכה דבר צלי ומתובל ה"ל כמי שנתבשל ביה ובולע כולו מן הרוטב שבכמכא, אבל הסכין שהוא דבר מועט לא עדיף מן הירך שצלה בו גיד הנשה או שנצלה בחלב כחוש שבה דאמ' בה קולף עד שמגיע לגיד או לחלב, א"נ בר יונה כיון דרקיק מתוך שצריך להעמיק בו וליטול ממנו מכל סביביה הנה שנכנס כולו באסור אבל חתיכה של בשר גדולה אינה אסו' כולה מעמיק והולך לכל סביבו, אלא אם נתבשל בה, והא דאמ' [שם ח' ע"ב] בשוחט בסכין של גוים [וכו'] ואמ' בית השחיטה [וכו'] התם אהני ביה טירדת הסי' דאפיק דמא דמ"ד רותח סגי ליה בקליפה, ולא צריך להעמיק בו ליטול את מקומו, ומ"ד צונן סגי ליה בהדחה, ולא צריך קליפה ולא לגרור (כי) [בי] פסקיה כלל, ונ"ל אם נפל אסור על מקצת כלי שאינו צריך הכשר אלא למקום נפילת האסור בלבד, מי' ק' הדבר לאומרו דבהגעלה מ"ט דאדמגעיל בלע הכא בלע הכא.
